מאמריסטיקה. – סוּבלסקי, אַטלס, שאלתיאל אייזיק גראבער ופוקס-גינציג בשעתם ודאי לא יכלו לתאר לעצמם, שאפשר להוציא את “כנסת הגדולה”, “הכרם”, “אוצר-הספרות” או “האשכול” בלי מאמר ראשי מאת העורך: ההוציא ארז את ה“מגדנות” ו“מליץ אחד מני אלף” בלי מאמר ראשי? העשה כך, חלילה, רבינוביץ חתנו ב“האסם” וב“הגת”? וסוקולוב ב“האסיף”? ושפ“ר ב”כנסת-ישראל“? אפילו רבניצקי ראה חובה לעצמו להעניק ל”פרדס" את מאמריו הראשיים, “חוט המשולש” וכו' (“המכתבים אל העורך” של אחה"ע, שהיו קודמים להם, הן למעלה מן החשבון הנם). באו לפני איזו שנים “העברי החדש”, ה“נתיבות” וכו' והשכיחו את המנהג הזה מ“ספרותנו העבה”; בא עכשיו הד"ר מ. גליקסון והחזירו ליוֹשנה.
ה“משואות”, המאסף העבה שנערך ע“י הד”ר גליקסון, פותח במאמר “חלוף-משמרות” על… על שעת המשבר ושעת-המעבר שהגיעה, כמובן, לישראל. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי ד“ר לפובליציסטיקה שלא ידבר – באיזו שנה שהיא – על “שעת המעבר”, ה”משבר" ו“הרת-עולם”. ופלא, שעכשיו, במשבר האמיתי, אין המאמר ארוך ביותר – סך הכל גליון של דפוס מלא. אלא שתחת זאת, בתכנו – יש בו מכל טוב הסנטנציות המתהלכות. לא יחסר בו, כמובן, גם מזג-“התעודה”. אבל לא – חס וחלילה – התעודה שהיתה לצחוק. לא, ד"ר גליקסון הוא אדם הקורא בספרים חדשים, ותעודתו הוא אינה כך, סתם, בעלמא, אלא בתכלית החידוש, כאשר תשמעו:
“תיקון סדרי החברה בתנאי חיים חדשים ובהסכם לרוחנו הלאומי – זהו תעודתנו הלאומית והאנושית” (ע' 14). הא למדת, שהד“ר גליקסון יודע ברור, מה הוא רוחנו הלאומי ומה הוא “בהסכם” עמו. ומהו? כמובן, התרחקות מן “החטא הסוציאלי, המזעזע מוסדותיה של אירופה”, מצד אחד, והתרחקות מן… מן הסוציאליזם מצד שני, שלילת רוח “הסוציאליזמוס החמרי”, המייעץ לשלוח את כל בעלי הפריביליגיות לעזאזל, עד כמה שאין בהם צורך לחיי המדינה. כי לזאת הן ייקרא “מלחמת האדם באדם”. וזה אסור. “אין גאולה – כבר הורו כל ה”פוֹלקסוציאליסטים” למיניהם, וד“ר גליקסון, כמובן, בתוכם – אלא גאולת רצון וחירות, גאולת מפעל ואחריות מוסרית”. והתנועה הסוציאלית עד הנה, עד הד“ר גליקסון עם תעודתו ועם רוחו הלאומי, החלישה את רצונו המוסרי של האדם, עשתה את רוחו “טפל לקיבתו” והרבתה את המבוכה. והתעודה הלאומית-האנושית, על פי רוחנו הלאומי, היא “לכוון את כוח הפירוד לרוח התנועה לפנים, לשעבדו למגמה של גידול ועליה ולעשותו כלי שרת להרמוניה העתידה”. כי “רוח תקיפה של רוח מוסרי מנשבת עתה בעולם”. ולכן ינהג עולם זה כמנהגו, יישארו התקיפים בתקיפותם, ואל יבליטו את הניגודים והקרעים, ואל יארגנו מעמד מול מעמד, כי אם יגבירו את ההכרה המוסרית. השאלה היא רק: אצל מי? אצל התקיפים? אצל בעלי “החטא הסוציאלי, המזעזע מוסדותיה של אירופה” וש”רוחנו הלאומי" מתנגד לו, כביכול? – – –
ברם, מי שיעלה על לבו, כי אין דברי-הבל, למצער, באותם מאמרי ה“משואות” הפחותים מגליון-דפוס, לא יהא אלא טועה. באותו המאסף הגדול יש גם רשימות קטנות, וביניהן “סנוורים” מאת מ. ג., במקום שהכותב מוכיח לקלימַאנסוֹ וחבריו, כמה מוכת-סנוורים היא הפוליטיקה שלהם ביחס לגרמניה, שהיתה יכולה לשמש “תריס וסכר בפני הנחשול הבא מן המזרח” (כלומר: הבולשביזם). והנה, שקלימאנסוֹ וחבריו טעונים רחמים על שאינם יודעים ומבינים מה שמבין בעל-המאמר מ. ג. – זה דוקא לא איכפת; שאין להם, הגויים, הכרתו המוסרית של הסופר העברי בעל רוחו הלאומי – זה מובן; ואולם אם הם יבואו ויראו לו על הפוליטיקה שלהם בפולניה ובשאר מקומות, לאות ולמופת, שהם דווקא אינם מוכים כל-כך בסנוורים ויודעים “תריס וסכר בפני הנחשול” מה טיבו – חוששנו, שלא ימצא בעל-מאמרינו מענה אלא, אולי, בזה, שאין מקשין על מאמריסטיקה.
–––––––
ריזיגנציה. – בחוב' ו' של ה“מעברות” כותב אהרונוביץ: “לא הערבים הם מתנגדינו, הם בנדון זה יותר נפעלים מפועלים”.
לא ידוע, מהיכן הוא בטוח כל כך. אבל אם זה באמת כך: אם פקידי בעלת-המַאנדאט, כלומר, הפקידים האנגלים והערבים אשר בארץ, הם הפועלים האמיתיים נגדנו, ולא העם הערבי פה ולא הפוליטיקה בלונדון שם, שאֵלו הנם רק נפעלים, כלומר נשמעים לעצות, המתקבלות על לבותיהם, מפני שהן מתאימות לרווחיהם, אז מה תועלת בהקמת דעת-הקהל לטובתנו “כל עוד שלא נחתך גורלה של ארצנו”? אם אהרונוביץ חושב, ש“אחרי שייחתם השלום, אחרי שישתמש בנו מי שצריך לצרכיו, יזרקו אותנו כקליפה ונהיה מהצועקים ואינם נענים”, אזי במה עכשיו עדיין לא מאוחר, במה כוחנו עכשיו “לצעוק ולהיענות”? וכי מה המה הבעלים עכשיו וחותכי גורל-הארץ, אם לא אותם שיהיו גם אחר כך, כלומר, אותם המשתמשים במי שצריך לצרכיהם, מצהירים הצהרות להנאתו ואחר כך הם זורקים אותו כקליפה? הבאמת חושב אהרונוביץ, שארץ-ישראל זהו “ענין יהודי-אינטרנציונלי” ולא ענין של אוחזי-ביד מבטיחים ומצהירים, כל זמן שההבטחות וההצהרות הנן בהתאם לאינטרסיהם, באמת או בטעות, והם הם חותמי-השלום וחותכי-הגורל היחידים? אם כל הענין הוא “הבטחות מלים, שאין להן לא פרי ולא פרחים”, אז מה היא העצה היעוצה? אם הכל מסתובב על תאות השלטון והנכסים, על הרמאות המסחרית ועל ההתחשבות עם הכוחות הגלויים – אז מה תקותנו המדינית כאן עתה ומה לאחר זמן? הכרת-סוחר, רמאות-סוחר, או טעות-סוחר – מה לה עכשיו, בטרם נמסר המאנדאט באופן רשמי, או לאחר שיימסר וייחתם ה“שלום”? האם ב“כתיבה וחתימה” תלויים דברים כאלה? האם גם ב“דעת-הקהל”? האין גם דעת-הקהל נעשית על ידי הכותבים והחותמים, אשר אין אומר להם: מה תעשו?
אין עצה ואין מוצא ל“פוליטיקה היהודית” החיצונית: לא ברומיניה ולא באוקריינה, לא בפולין ולא ב“נגב-סוריה”. האוהלה, ישראל! אם לא נס ליחנו, ייעצר בנו פנימה. יחד עם קללתנו.
–––––––
ועידת “אחדות-העבודה”. – במעשיות יתרה לא הצטיינה אף היא. הרבו לדבר, להתוודות. כובד-המצב הגיש כל החלטה לנחושתים. עייפות נוראה ליוותה כל ישיבה. אף-על-פי-כן הביאה תועלת, הביאה לידי בירור את היחסים, הביאה לידי גילוי, כי “אחדות-העבודה”, למרות דעתה את כל חטאי ההסתדרות הציונית ולמרות שאיפתה להית מאוחדה עם פועלי-ציון, כמו עם יתר האלמנטים הצעירים והסוציאליים בציונות, אחת החליטה לבלי לוותר על ההשתתפות בקונגרס, שהיא רואה בו מוסד עממי כלל-ישראלי לבניית-הארץ.
לידי גובה אנושי גדול התרוממה הוועידה בשעות שהוקדשו לשאלת ההגנה. בישיבה זו נשמעו קולותיהם של שנים מראשי אנשי-ההגנה [– – –] כל מלה שלהם – פשטות שבעומק, מפעל ונוי שבמסירות-אמת, הרוחניות בעצם תומה כי תאחז ברוֹבה. הורגש, כי עם אלה, הזקופים, הפשוטים, השלמים, שבנו לתחיה, כולנו, כולנו, אשרי מי שזכה להיות באותו מעמד.
–––––––
קרן-הגאולה – ארץ-ישראל קטנה היא וחלקיה העיקריים כבר מיושבים על-ידי לא-יהודים. מאלה אין, אפוא, תקוה לישובים יהודיים. הארץ לעובדיה, ומעובדיה לא תיקנה. האפנדים הנם רק בעלים לשעה, ולו גם ניאותו למכור לנו קרקעות, לא מהם ניבּנה. ה“מאנדאט” – אינו עיקר.
אם יש לנו איזו תקוה טריטוריאלית בארץ – (תקוות אחרות: רוחניות, מוסריות, תקוות למספר של קבוצות-פועלים, שתראינה מופת לצורות חדשות של חיים וקיום, יש לנו בכל אופן) – הרי היא רק מן הנקודות המועטות, העירוניות והכפריות, שישנן כבר בידינו ושכוחן אתן למשוך אליהן – בגבולות ידועים, מצומצמים – זרמי-הגירה; ועוד יותר – מן המקומות השוממים בארץ-ישראל ובשכנותה, שאין להם יושב, ושאחרי ההכשרה יוכלו לכלכל רבבות…
המקומות האלה הנם אדמות-זיבורית, גבעות-חול, הרי-סלעים ושטחי-מדבר. ליישוב נשַׁמות שכאלה דרושים נִשְׁמות-חלוצים, המוני ידים ונפשות בונים מסורים, מיליוני-נדבה עוזרים ושלטון דורש-טוב. אם שלש אלה יהיו לנו – חלוצים, קאפיטאלים ושלטון מסדר – סוף-נצחוננו לבוא.
היש בנו מוכשרים לישב נשַׁמות? ההיסטוריה שלנו עד כה אומרת: לא. ואולם מי יודע… בחיים יש שהנמנעות נעשים לדבר שבהכרח…
בכל אופן, גדול ועולמי הנסיון, זה נסיוננו האחרון.
בכל אופן, במה שנוגע לצד אחד, לנדבות-כסף, הנה היחס של הישוב בארץ-ישראל במשך השבוע הזה לצורה זו של עזרה עצמית – לאסוף כספים לקרן-הגאולה, ההתעוררות המרובה, ההתנדבות הלבבית, מסירות-הילדים – יש בכל זה משום לנחם בני הדור ההולך, אכולי הספק הממית, ולרמז להם, שלא… עוד לא אבד הכל. עוד יש יהודים ועוד יש רגש יהודי… ומתחנך דור חדש יהודי, הגדל ובא.
–––––––
על דאטפת. – אנשי-ה“בּוּנד” מספידים ערב ובוקר את הציוניות המתה. מובן, את הציוניות יש מה להספיד, גם עכשיו, גם “בימים הגדולים” האלה, גם אחרי שהפוליטיקה הגדולה קשרה אותנו באופן רשמי אל מרכבתה. לבּנו, כמובן, מפזז מרוב שמחה ותודה. ויש על מה. בלי קשר זה אל המרכבה עומדים אנו לגווע לגמרי בציה.
אבל הבטחון אינו מרובה: המרכבה גדולה, אדירה ורצה במהירות מבהילה, ואנו קטנים ורפים ועלוּלים להינתק בכל רגע.
את הציוניות יש מה להספיד. אבל מטומטמים, אם לא מנוולים, הם אלה המדברים השכם והערב על מותה של תנועה חיה, של תנועת אנשי-חיים, אשר, יחד עם מקימי הרעש שבהם, יש גם אמיתיים, מתנדבים, חלוצים, ואשר לבם דופק באמת לבוא גאולת-העם.
מי שהיה משורר, הבּונדאי אַינהוֹרן, אינו פוסק מרקוד על קברינו. ואת זה לעומת זה עשה העתון “הארץ”. איזה ש. שווארץ מפרסם (בגליון רע"ט) מאמר בשם “מיתתה של מפלגה”. מי? ה“בּוּנד”! ה“בּוּנד”, שנכנס למפלגה הקומוניסטית הרוסית, מת, חדל להתקיים. והשחורים ממהרים לסתום את הגולל ולקרוא בקול של יראת-שמים לאומית: ברוּך דיין-האמת!
וכאַינהורנים ה“אדומים”, כן לא ישימו אל לב הכחולים-השחורים, כי עתידו של ה“בּוּנד” אינו בשטימונג הלאומי או האסימילאטורי של הוועד המרכזי שלו, שעשה קומבינציה מפלגתית זו או אחרת, כי אם בכשרון-הפעולה של עסקני-ה“בונד” החיים והקיימים להיות בעצה אחת עם יתר מפלגות-הפועלים היהודיות ולהפוך את ההמון היהודי הקלוקל לעוסקים בעבודה פרודוקטיבית ומחוברים לעובדי-העולם. אם כזאת יעשו עסקני ה“בונד” החיים, גם אחרי כניסתם לחברת הקומוניסטים הנוראים – ברוכים יהיו וחיה יחיו!
–––––––
טאַקט. – בממשלה הרומאנובית נלחמנו. בממשלות דיספוטיות תמיד נילחם. תמיד ישאל אותנו פילטוּס בבוז: מה היא האמת? ותמיד אנחנו נדע אותה. תמיד יצלוב אותנו – ואנחנו נחיה. אבל ביחס למסתרי חיי העמים, שבצִלם אנו חיים, דרוש טאַקט מצדנו. וברוך גורקי וכל אלה המזכירים לנו את זאת. תמיד דרוש לנו לדעת, שאנו לא הם, שמה שיש לנו אין להם ומה שיש להם אין לנו. תמיד דרוש לדעת שלא ככל הגויים בית-ישראל, שהם בלעדינו יכולים להתקיים, ושאנו גֵרים אצלם, גרים בהכרח, אבל אצלם. ולפיכך – טאַקט מעוּלה בכל פסיעותינו, מוסר מיוחד. המנהגים המקובלים, מושגי-ה“כבוד” המקובלים – לא לנו הם. ממנו יידרש אחרת. זכות-קיומנו בשביל עצמנו היא בעצמנו, כמו שהננו, כזכות-קיומו של כל אורגניסמוס; אבל זכות-קיומנו בשבילם היא, באמת, רק אם נהיה “עם נבחר”. זהו גורלנו.
–––––––
רעיונות. – מלחמת-מעמדות… כן… אבל המעמדות אינם רק שנַים. תכנה של ההיסטוריה אינו המלחמה של המעמדות בשביל האינטרסים החמריים, כי אם המלחמה בעד החיים, הכוללים כל מיני אינטרסים: חמריים, שכליים, מוסריים, אמנותיים וכו'. ומזה יובן, שבמלחמה לשחרור הכלכלי של מעמד-העובדים, זאת אומרת של האדם, יש מקום לאנשים בעלי אינטרסים חמריים שונים ולנימוקים רוחניים שברוחניים.
“הרוח המהפכני”. ואולם במקום שהסביבה החברתית אינה מוכנה למעשים, מחוסרת הכרת האמת, תחוחה, מה יעלה זה או מה יוריד? אפילו “המפעל המהפכני” אינו יכול אלא להמהיר את המחשבה והרגש אל דרך-המעשה, אבל לא להבטיח את אפשרות-המעשים.
טעותו העיקרית של האוטופיסט היא, שהוא חושב, כי יודע הוא את האדם. האדם הוא כך וכך, “שיטה” כזו וכזו, ולפיכך אם יהיה זה וזה, יֵצא כך וכך. ועל כן לכו ועשו כך וכך. דווקא כך וכך. בדיוק. אבל כשם שאין פרצופיהם של בני האדם שוים, כך אין האדם בעצמו שוה לעצמו. לשיטת-עצבים זו רצויה השיטה של מושב-עובדים ולזה – קבוצה. אבל יש שהקבוצה דרושה דווקא לבעל-השיטה של מושב-עובדים; ויש שבעל-הקבוצה היה רוצה לברוח לחודש ימים לאיזה מושב-עובדים, או אולי לעבוד לגמרי בבית-חרושת ולהיות בערב לבדד. ובכן? ובכן, באמת, כל השיטות טובות, כל התנאים רצויים, ובלבד שהאדם יכול לאכול את לחמו ביגיע-כפיו ולהיות את אשר הוא. ואולם האוטופיסט לא יסכים לזה לעולם. להכניס ערבוביה בשיטה?
[מתוך העזבון]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.