רקע
יוסף חיים ברנר
אוּטוֹפִּיוֹת וְאוּטוֹפִּיסְטִים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד; תשכ"ז 1967

1

 

א

יסוד ושורש האוטופיה הוא, שבני-האדם תמיד ותדיר מרגישים צורך ליצור תכניות של סדר ממלכתי וסוציאלי השלם בתכלית השלימות, סדר שיבטיח לאנושות אושר מלא ונצחי בעולם הזה. השאיפה החיה תמיד בלב האדם, למרות הכל, לאושר, חופש, יושר, שלום, סדר, – במובן ידוע, שאיפת השלימות, – מבצבצת ועולה מכל אוטופיה. אבל האם יש לה על מה שתסמוך, לשאיפה הזאת בכלל, ואם יש לה תקוה להימלא על ידי אותם האמצעים, שהאוטופיסטים מציעים לנו? באיזה יחס עומדים השקפת-עולמם ואורח-חייהם של המתיאשים, או על הדתיים, או של הנכנעים, הנזירים? ומה מסיבת הדבר, שאדם פלוני-אלמוני זורה הלאה כל אידיאה של אוטופיה, בשעה שחברו חייו אינם חיים, אם לא יחלום על טיב העתיד לבוא ולא יטיף לימים הבאים לקראתנו, אשר יהיו טובים מאלה? והאוטופיסטים בעצמם – הלכולם מטרה אחת, או הם מפלגות, מפלגות? האם אחד הוא אידיאל של סדר ממלכתי וציבורי ידוע, או שונים הם האידיאלים האלה ואיש לאורו יתנגדו? מסופקני, אם שיחתנו הנוכחית תתן תשובה מספיקה על כל השאלות הללו. כי אכן רק האוטופיסט אמונתו אתו, שהוא השכיל להבין את כל טיב העולם הזה ושמצא פתרון לכל השאלות הקשות. העולם והשקפות העולם אין ללמוד לדעת כתיאורימה גיאומטרית ואין להרצות עליהם כעל כללי הדקדוק. אנו חושבים כך ולא אחרת, מפני שתכונתנו הרוחנית היא כזאת ולא אחרת, ולדון בפרובלימות אין אנו יכולים אלא עם דומים לנו בתכונה רוחנית. יחדיו נקרב לחקור ולדרוש, יחדיו נשאל וננסה לבקש פתרון.

––––––

אוטופיה – זוהי דמות אידיאלית של עולמות אחרים, שאפשרות מציאותם היא בגדר אמונת-הלב, טבל לא בגדר ההוכחה המדעית. עם זה נולדות האוטופיות מפקידה לפקידה ותמיד בפרטנזיה עצומה על מדעיות גמורה. האמונה בהתגשמותו של אותו העולם האידיאלי היא כל כך חזקה, עד שהיא מסוגלה להקיף אנשים רבים ולהתוות נתיבה לפעולתם המדינית. מכאן הערך הריאלי של האוטופיות שממלאות תפקיד גדול בפוליטיקה, ויש שעל פיהן ניתן צביון מיוחד לתקופה שלמה. היו חלומות אוטופיים, שבשעתם התמסרו להם כמעט כל בני הדור המחוננים במזג חם ובדמיון. עם השתנות הרצון הציבורי הכללי, ישתנו גם החלומות אצל הפרט יש אשר צורת-האוטופיה תתחלף עם התחלפות הגיל. בחיי העמים יש תקופות של שכרון ותקופות של פיכחות. בכל התנועות הריפורמאטוריות יש קורטוב של אוטופיות; בלעדיה אין להן צמיחה ועליה. בני אדם המתלהבים לשם מטרה מדינית מחוץ לגבולות תנאי המציאות שבהווה. כוח-האינרציה אשר מחוץ לגבולות תנאי המציאות שבהווה. כוח האינרציה של בעלי-הבתים, אהבת הקפאון והרגשת “אל תגע בי” – כל אלה לא ינוצחו על ידי הקרוב, היוצא לפועל, כי אם רק על ידי חזון גדול לימים רחוקים. כך מונח בטבע האדם.

האוטופיה עוסקת בשאלת-השאלות: מה עתידו של האדם? אבל עסקה אינה בעתיד התפתחותו הגופנית של האדם עם ההתפתחות הרוּחנית התלויה בה, במובנו של המדע הטבעי – ההיסטורי; מטרה קיצונית זו ממנה והלאה, אין היא יורדת גם לסוף השתלמותו הנפשית של האדם, כאשר תעשה השקפת – העולם הרליגיוזית, מפני שזהו ענין לממלכת המתפיזיקה וללא עולם זה. האוטופיות הסוציאליות יש להן עסק אל עתיד לבוא – ותוּ לא. האוטופיות ממאנות, לחלוטין, לשער השערות לעתיד על אפשרות השתלמות נפשו ורוחו של האדם במובן, המוסרי והריליגיוזי, שעל יסודה ובעזרתה, בעזרת השתלמות זו, יתוקן גם הסדר הממלכתי והכלכלי. לא יאבו האוטופיסטים לשמוע גם אל הוכחות מתנגדיהם, שלא יתואר גן-עדן-התחתון, בעולם אם לא יהיו בני-האדם מקודם למלאכי-השרת. כלל לא! בעולם,האדם יישאר מה שהוא, שום כשרונות מיוחדים ושום סגולות חדשות לא יתגלו בו, ורק תנאי-חייו צריכים להשתנות והסביבה צריכה להיות אחרת. ואז, עד כמה שזה יהיה נחוץ, ישתנה גם האדם בעצמו. שהרי בעצם אין האדם מרכז הבריאה, יצור התלוי רק בעצמו. ובנטיותיו הפנימיות, כי אם, בראש וראשונה חיה חברתית, ובכן תלוי ביחסים החברתיים, אשר הוא נמצא ועומד בהם. דעה זו הכרחית היא לכל אוטופיסט, באשר אין את נפשו לחכות למסתרי העתיד, באשר רוחו קצרה לחכות, והוא אומר לגשת לשנות את הסדר מיד. לכל היותר הוא מניח, שיש צורך בזמן-מעבר ידוע להכנה והכשרה. אבל השינוי עומד מאחרי כותלנו. אמונת האוטופיסט כך היא לעולם.

אמנם, יש דמויות אידיאליות של העתיד, שנוצרו על-ידי פילוסופים ושאין עליהן חותם של רדיקליות פוליטית. אלה אינן אוטופיות במובן שנתנו למלה הזאת. ואולם יש אשר הדמויות האידיאליות-המוסריות הללו, אם לא על ידי יוצריהן בעצמם, הנה על ידי תלמידיהם, מתקבלות כפרוגראמה לאוטופיות, ביחוד מתוך הכרח לעמוד כנגד הריאליזם הסוציאלי, אויב-האוטופיה.

הריאליזם הסוציאלי – צורות שונות לו. קודם כל יש ריאליזם “תמים”, שיסודו בהשקפה המצויה אצל בני-האדם, כי תנאי-החברה שמסביב, אם טובים הם או רעים, מיד העליון באו, וכך הם קיימים ועומדים מששת ימי בראשית, ואין התמורה והשינוי חלים בהם, כאשר לא ישתנו סדרי הטבע, חוקות שמים וארץ, יום ולילה, קיץ וחורף, שאף הם טובים ורעים לאדם חליפות. הרגשת חולשת האדם הגמורה בפני הגורל העיור אינה מניחה לדמיונו לצייר לו, שיש בכוחו לשנות או להיטיב דבר-מה בעצם ידיו.

ויש גם מין אחד בבני האדם, שאין לו כלל טעם לרצות באיזו שינוּיים שהם. “ישליו אהליהם” ולא יחסר להם כל. אלה השבעים נוטים, כמובן, באופן הכי-טבעי לחשוב את סדר-העולם לטוב שבסדרים בכלליות ובפרטיות, כרגיל אין הם מרגישים ויודעים כלל, שיש אנשים אשר מצבם אינו כמצבם, [הם], ואם הם רואים זאת, הם מוצאים שכך נאה ויאה, באשר אותם הסובלים אינם יודעים “להסתדר”. צריך לדעת לחיות, והידיעה הזאת נתונה רק למתי-מספר נבחרים, ומי שאין לו הכשרון והדעת – אל יתרעם אלא על עצמו. כשם שאי אפשר לדרוש, שהכל יהיו בעלי-כשרון לאמנות, כך אין ליצור תנאים לאושר-החיים של הכל. ומה בצע באוטופיות?

ואולם יש גם סובלי מחסור, המואסים בכל אוטופיה ובוחרים להיכנע לגורלם ולוותר בדלית ברירה על טוב העולם. “אל תשא עיניך למצליחים ממך – יורו בני-הסוג הזה – סוף ראשך לראות את הנמצאים בשפל”. לסוג זה של ריאליסטים סוציאליים שייכים גם אותם ענווי-ארץ, שאינם מאמינים בשינויים, לא מתוך שובע-רצון ולא מתוך קלות-דעת וחוסר-השתתפות במצב זולתם, כי אם מתוך התעמקות נפשית, מתוך נסיונות נפשיים פנימיים. לא אחד מן הענווים ובעלי-הוויתור הללו הקשיב בשעתו בהתלהבות לכל הבטחותיו של האוטופיזם, ואולי חלם בעצמו חלומות וסידר בעצמו תכניות אוטופיות שונות… אבל סוף-סוף ראה ונוכח, כי כל מה שמצטייר בדמיונו כל כך קל ויפה אין לו תקומה במציאות, באשר חיי האדם אינם פרי רצונו, כאשר חשב תחילה, כי אם תלויים בתנאים ובכוחות, שאיננו שליט בהם. ריאליסט סוציאלי כזה מוותר על הגדולות, בוחל בחלומות ונכון תמיד לעשות מעשים קטנים שונים לטובת זה או אחר, הואיל ואין גאולה לכל.

הריאליזם של ויתור והכנעה, אינו מצוי רק בחיי היחידים, אלא הוא חזיון התופס מקום גדול גם בחיי קיבוצים ועמים. אחרי תקופות מתאימות לאוטופיזם, תקופות, שבהן האוטופיזם מושך בכוחו את שדרות ההמונים, ש“בשנים כתיקונן” דרכן להתלונן בצל הריאליזם התמים, יבואו תקופות של מצב-רוח מדוכא, של שפלות ברך; הריבוֹלוּציוֹניוּת תפַנה מקום לריאקציוניות; השכרון יפוג, הפיכחות תשתרר, ויש אשר רסן השלטון יעבור לאותם הכוחות, העוינים לא רק כל חלום-עתיד אידיאלי, אלא כל התקדמות איזו שהיא.

הדת יש לה יחס ריאלי אל השאלות הסוציאליות. ממלכתה היא לא מעולם זה, וההצלחה הכלכלית, הרכוּש והשימוש בו, כל זה אינו ענין לעולמה האידיאלי. השאיפה לתיקונים סוציאליים, ככל דבר בעולם, יכולה להשפיע לטוב על הנשמה, ואז היא טובה; אבל יש גם שהיא מוטלת כקוץ על דרך ההשתלמות הנפשית, בעוררה באדם מידות לא טובות, קנאה, שנאה וכו', ואז דינה לחובה.

האידיאליזם הדתי, באופן הזה, הוא ריאליסטי בשאלות חברותיות. המוסדות הממלכתיים והכלכליים אינם נכנסים בחוג דאגותיו הישרות, ובכלל אינו רואה רע מוחלט באי-שלימותם (הדברים אמורים בדת עצמה: השלטונות הדתיים הנם פרק מיוחד בנדון זה). הרע העיקרי, אליבא דריליגיה, הוא באי-שלימותו של האדם, מה שמביא, בלי ספק, לאי שלימותם של המוסדות הציבוריים. יתר על כן: במידה שמגרעות המוסדות מוכיחות ברור על חולשת האדם יש בהן צד טוב ומועיל, באשר הן מסייעות לנו להיווכח עד כמה שוא והבל הן כל תאוות העולם הזה. החיים החיצוניים הרי אינם אלא בית-חינוך לפנימיים, העמדת הנפש בנסיונות-העולם. ומה החלומות על שינויים? השקפת העולם הדתית מתיחסת בקרירות אפילו ללחץ המדיני, “נותנת לקיסר את אשר לקיסר”, מבלי להעמיק שאלות בדבר זכותו על זה, מפני שזה לא עסקה, ואשר לאי-השויון הכלכלי – נסתרים דרכי ההשגחה, ובכל אופן, “לא יחדל אביון מקרב הארץ”, כך צריך להיות, ואין לשנות. שלימות הנפש דורשת רק להיטיב לאביונים, לגמול אתם חסדים שונים, “ויהיו עניים בני-ביתך”; והעשירות – העשירות הלא אך רעה היא ואסון, ו“נקל לגמל לעבור דרך נקב המחט מאשר לעשיר לבוא למלכות-האלוהים”.

על-פי זה יתעו בשוא כל אלה המתפעלים, למשל, מחוקי הקרקע שבתורת-משה ורואים בחוקי-היובל, למשל, סוציאליזמוס גמור, רעיון הלאמת הקרקע וכו‘. עניני השמיטה והיובל שבתורה והפסוק הנפלא “ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ” מקורם ודאי בקומוניסמוס הקדום הפרי מיטיבי של חיי השבטים; השאיפה הטובה, שהוודאי לא יצאה מעולם לפועל, של: “ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו… וקראתם דרור בארץ לכל יושביה…” ודאי נעלה היא; אבל כשאומרים: “והארץ לא תימכר לצמיתות”, בין כל הפסוקים של תורת-כוהנים מפנים ומאחור, – פירוש הדברים הוא: לא תימכר לצמיתות, אלא תשוב לבעליה בשנת-היובל, אף אם לא יעַבּד אותה בידיו הוא, ואף שהיא פי מאה ממה שהוא צריך, כי אדמתו היא, ואף שהיא פי מאה ממה שהוא צריך, כי אדמתו היא, קנינו הפרטי! " כי לי הארץ", “כי גרים ותושבים אתם עמדי” – ולכן אל יתנגד האיש להשיב את האדמה אשר קנה לבעליה הראשון! " ושבתה הארץ שבת לה’… שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה‘… שנת שבתון יהיה לארץ, שבת לה’… והיתה שבת הארץ לכם לאכלה… לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך… ולבהמתך ולחיה אשר בארצך… והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים… וקידשתי את שנת החמישים שנה" וכו' וכו' (ויקרא כ"ה). לא! להגשמת הרעיון של קנין-הציבור בקרקעות, בניגוד לקנין היחיד, עוד רחוקה הדרך.

ועוד יותר יֶהבלו כל אלה הרואים במיסד הנצרות ריפורמטור סוציאלי, שאילו היה חי בדורנו היה חבר לאגודה פלונית-אלמונית. – יחסו של הנוצרי לעניות ועשירות היה שונה לגמרי מן היחס הרבולוציוני. הוא לא שאף כלל להרים את המצב החברתי של העניים; הוא לא דרש כלל מאת החוק הטבות לזכות העמלים; הוא לא אָיַב את העשירים ולא חתר תחת זכויותיהם. הוא היה עם העניים וגינה לפעמים את העשירים, רק כדי להראות למעשה, כמה בלתי חשוב הוא ההבדל הסוציאלי, כמה הצלחת העולם הזה אינה עיקר.

כל ריליגיה הראויה לשם זה מחשיבה ביותר את ערכה של כל אישיות, כמו שהיא, ואינה בודקת לראות מה יש לה. לכן היא שמה פדוּת והבדל גם בין היחסים השומים שבין אדם לחברו: רק היחס האישי, הבלתי אמצעי של האיש לרעהו יקר לה; יתר היחסים, הבלתי-אישיים, הכלכליים או המדיניים, אינם חשובים בעיניה. רק מה שהאדם עושה או נותן לחברו מתוך החלטה עצמית, חפשית,מתוך נטיה פנימית, רק זה, עם הרגשות המלווים אותו והכוונות המצטרפות לו – רק זה מרומם את שניהם, את הנותן והמקבל, את הפודה ומציל עם הנפדה ומוצל. ומכאן שיש ערך רק לאותם שינויי-החברה, שמקורם בשינויים פנימיים. לא כן הטבות חיצוניות גרידא, העלולות לקלקל יותר מאשר לתקן, באשר מרמות הן את האדם ומסירות אותו מדרך הישר, דרך התשובה והדביקות.

האוטופיזם הסוציאלי חדור כולו שאיפה לאושר ארצי. הוא מסור כולו לרעיון של עונג-החיים, אבל לא העונג ברשות היחיד, כי אם ברשות כל האנושות ויחד אתה. ואמנם, באהבה זו לשיתוף, אהבה החובקת זרועות עולם, בהכנה זו למסירת נפש, מתקרב האוטופיסט שוב אל הרליגיוזיות.

מובן שהאושר הכללי אינו יכול להיות מושג בהתאמצות של יחידים, כי אם בכוח הרבים. האוטופיסט, על כן, מקווה להבעיר באש-התלהבותו את ליבות הכל, למען ישאפו כולם למטרתו. האוטופיסט לא יירתע לאחור גם מפני כפיית הר-תורתו כגיגית של אחרים. לעולם לא יפנה אל לב האדם בהטפה להיטיב את דרכיו, כי האדם, אליבא דידיה, אינו פרי דעת עצמו, אלא פרי התנאים, הסביבה. משינויים בתנאים ובסביבת מצפה, על כן, האוטופיסט לנסים ולנפלאות.

נמצא: האוטופיסט מכיר בחסרונות הנוראים של הסדרים הממלכתיים והסוציאליים כיום הזה, לבו מלא אי-רצון ומשטמה למדכאים ורחמים רבים למדוכאים. הוא רואה את חוסר-התועלת שבהטפה לפרטים, ליחידים: שהרי האנושוּת הנה בת-ראשים לאין ספורות, בכל יום ויום נולדים ומתים ריבואות, ריבואות של יחידים, – האפשר לסמוך על ההשתלמות העצמית האיטית של כל אחד ואחד? ובהיות לבו, עם כל זה, מלא שאיפה לוהטת לתשועה, הוא מגיע לידי הזיה ובונה בעתיד עליותיו: ההשתלמות הכללית תבוא על יסוד הסידורים החדשים. ואז יש אשר הוא מצייר לנו בפרטי-הפרטיות את כל חלומו הנהדר; ויש אשר הוא משרטט את תכניתו רק בקוים כוללים ומורה באצבע על נקודת-המשען, שבה אפשר להיאחז בכדי להפוך את העולם.

האוטופיה מופיעה בצורת תכנית של חוקים או לבושה בטלית שכולה מדע; ואולם אובייקטיביות מדעית לא תמצא גם בתכניות היבשות, גם ברומאנים האוטופיים. כי לא הידיעה מביאה את האוטופיסט לידי חלומותיו, אלא הרצון. אמנם, זאת לא אומרת, כי כל האוטופיסטים הנם בעלי רצון חזק, בעלי כוח-רצון; אבל גם החלשים חוזים מתוך רצון לגבורה.

שונה הוא התפקיד, שהאוטופיסט רואה לעצמו בחזון-עתידו. יש חולם על סדר ממלכתי, שהכל עומדים שם ברשות עצמם, ואין שעבוד; ויש שמנבא חופש-הפעולה לאנשים מסוגו, והכנעה לכל האזרחים. האידיאל: ממלכה בעלת שלטון מרכזי חזק מקיף-הכל, המסדר בכל חומר הדין את יחסי-האזרחים זה לזה ומחזיק בהם ביד-ברזל. אמנם, האוטופיות הטיפוסיות ביותר הן אנארכיות, זאת אומרת: אי-אַרכיות, בלי ממשלה. חופש היחיד הוא בלתי מוגבל ע"י שום שלטון, חופש מוחלט. אין משטרה ואין בית דין. ויש ששוללות כל אוטוריטט אפילו במקצוע הרוח, בעולם המידות.

הרצון הרבולוציוני הקיצוני הזה יש שייפגש בחיים דווקא אצל חוזה שקט ומנומס, אצל אדם בלתי מוכשר לשום התקוממות. ודווקא מפני שאדם זה הוא נכנע וסובל מהכנעתו, לכן הוא דורש חופש לכל, גם לאחרים: הוא אינו רוצה ואינו מקבל על עצמו לשלוט בהם. אלה תולדות ה“אנארכיסטים” המתונים, בניגוד לאוטופיסטים “אַרכיסטים”, אם אפשר לומר כך, הינו, הוזים על ממשלת-צדק מסודרת, חזקה, של פילוסופים, למשל, וכדומה – לטובת ההמונים הנכנעים והאנושות.

בספרוּת אנוּ נפגשים גם במין מיוּחד של אוּטופיות – אוטופיות-סאטירות. מחבר אוטופיה כזאת יכול להיות אדם,שאין לו אמונה קדושה בחלום-העתיד ושאין לו יחס רציני אל תכנית- השינויים שהוא מציע. הוא אינו מתכוון בתיאור הסדר העתידי אלא כבאמצעי לבקר הסדרים הנוכחים ולשימם ללעג ולקלס. ומכאן צעד אחד אל האוטופיות-הסאטירות, לומר, תיאור אוטופיה מתוך כוונה לשים לשחוק את האוטופיזם. יותר רצינית במובן הסאטירי היא האוטופיה הידוּעה בשם “La monarchie es solipses” (“ממלכת יחידים”), שמחברה הוא הישועי מֵלכיאור אינגופר ושמגמתה להראות את כל הגיחוך שבברית הישועים. מבדחת עוד יותר היא האוטופיה “מסעו של נילס קְלים בשאול תחתית” " Nicolai Klimii iter subtera neum" מאת לודויג חולברג.

בלי כל חשש להפרזה רשאים לומר, שמקצוע האוטופיה בספרות נוגע בכל מיתרי רוח האדם וחיי האדם, ושהאוטופיות הנן, במידה ידועה, ראי לחיי האדם ושאיפותיו. כל דבר אנושי אינו זר להן.

במה שיבוא נגע באחדות מן התופעות החשובות שבנדון דנא.


 

ב

ההנחה, שהשקפת-העולם הריליגיוזית עומדת בניגוד לאוטופיות, יש עליה עוררין, נזכרים בסיפורים על גן-העדן האבוד שבכתבי-הדת העתיקים, מזכירים את " והיה באחרית הימים" של הנביאים. אבל מי שטוען כך, סימן, שלא בירר לעצמו את פירוש-המלה “אוטופיה” במובנה כיום. כי כל אותן ההזיות על “תור-הזהב” שבעבר, בניגוד לאוטופיות של היום לעתיד, יסודן באמונה, כי טבע האדם היה אז אחר: תמים, טהור. האדם ואשתו בגן-עדן היו ערומים, לא התבוששו והיו מאושרים. ורק לאחר שאכלו מעץ-הדעת ונשתנה טבעם, אבד להם גן-העדן; הא בהא תליא: גן-העדן החיצוני בפנימי. " תור הזהב, אשר בלי אונס, בלי חוק, מאליו, יצר צדקות ושמר אמונים", בתיאורו של אובידיוס הרומי בספר “מטמורפוזות”, התור הזה נעשה לנמנע משעה שהאדם נעשה לאחר. ואף הנביא, אשר עיניו היו לפנים ולא לאחור, נשען בחזון-העתיד שלו על שינוי טבעו של הזאב, שמתוך כך יוכל לגור עם הכבש, על שינוי טבעו של המושל, אשר לא יהיה עוד זאב, כי אם איש, אשר ינוח עליו רוח ה', רוח בינה והשכל, ולכן ישֹור לצדק ולאמת, לגמרי לא בדרך המושלים בימיו ובימינו.

גם ספר-הוויכוח של אפלטון על “הממלכה”,2 שמצא לו מחַקים רבים והנחשב לפרוטיפוס לכל מה שנוצר אחר כך בסוג זה, אינו “אוטופיה” במובן המודרני. כי מלבד, שהאסמכתא העיקרית שלו היא שוב שינוי טבע האדם (אם לא של כל ההמונים, תושבי ממלכת העתיד, הרי, בכל אופן, של השליטים-הפילוסופים), הנה גם נקודת-מוצאו אינה כלל החסרון של הסידור הכלכלי, כמו שמצינו אצל מחברי-האוטופיות של הדורות האחרונים. האידיאליזם הפילוסופי של אפלטון מתיחס בכלל בבוז לכל עניני העולם העכור, ומה הוא כי ידאג למשק? העבדים יעשו הכל כאשר יצֻווּ. ולא רק לאקונומיקה, כי אם גם לפוליטיקה, כלומר, להשתתפות בעניני סידור הממלכה, יש לו יחס כזה. מובן, שאין הכתוב המבטל מדבר אחד בממלכה, כפי שהיא לעינינו. בפוליטיקה של עכשיו, לדעת אפלטון, אין על האדם המשכיל להשתתף כלל, ולא רק שאין חובה עליו לקחת בה חלק, אלא אשרי הבלתי משתתף, כי העסק בפוליטיקה של צורת-הממלכה ההווית משפיע לרעה על האדם, משפיל את נפשו ומגביל את אופקי-רוחו. כל הדואג ליושר, הוא אומר, אל יתוודע לרשות ויתרחק מן העניינים הרשמיים. יתר על כן: אפילו ממלכתו האוטופית, אשר מלכיה פילוסופים, אינה אידיאל בעיניו, באשר גם בה יוכרחו האנשים הכי-חשובים, הפילוסופים, לרדת ממרומי הפילוסופיה, כדי לעסוק, אהה, בעניני העולם השפל.

המדינה כשהיא לעצמה היתה בעיני אפלטון, היווני, מוסד מוסרי, שאין למעלה הימנו, מכון הכולל הכל ומקיף הכל, אשר לו חייבים הכל להישמע. תעודת החיים המדיניים היא התגשמות כל מידה טובה ונכונה. לחיות כחוק – זהו כל אשר יידרש מן האזרח הישר. על מזבח הדרישה הזאת עלה לקרבן גם סוקראטאֶס רבו. ואמנם, אותו הניגוד הנורא שבין סוקראטאֶס והסדר הממלכתי הוא הוא שהביא את אפלטון לביקורת המדינה המובעה בוויכוחו.

האם צדק סוקראטאֶס בהיכנעו לחוק המדינה, עד כי לתת את נפשו להורגים? בני-הדור, וסוקראטאֶס בעצמו בתוכם, אמרו כולם: הן, אין למעלה מהאוטוריטט של המדינה, ואולם מצד אחר נתעוררה השאלה: ההיתה הנהלת המדינה בעלת תכונה וערך כאלה, שתהא רשאית לדרוש הכנעה עיוורת כזאת? מי נתן רשות לממלכה לדרוש מסוקראטאֶס הכנעה אחרונה? וכאן עלה הניגוד בין המצוי ובין מה שצריך להיות. הממלכה אשר לה דרישות כאלו עליה להיות אחרת לגמרי מזה השלטון אשר לעם-אתונא “העיוור לנצח”. המשפט של איש כסוקראטאֶס אינו יכולח להיות נתון בידי מי-שהוא, אלא רק בידי ממלכה אידיאלית, רק בממלכה כזו לא תתנגד החוּקיות למוסריותם של האזרחים, אבל לא בממלכת-אתונא, שהשקתה את סוקראטאֶס רעל. נמצאנו למדים: האידיאה של הממלכה האפּלטונית קשורה במאורע היותר גדול של חיי-הרוח בעולם העתיק: מות סוקראטאֶס בשנת 399 לפני ספירת-הנוצרים. הפרובלימה של הספר היתה: כיצד צריכה הממלכה להתיסד, שמאורעות כאלה לא ימצאו בה מקום? כיצד צריך העם להתחנך, שלא יהרוג את נביאיו? במלים אחרות: כיצד מדינה של יושר? באיזה אופן יוכל רעיון היושר להתגשם בחיי-המדינה ועל ידי חיי-המדינה?

לכאורה התשובה היתה פשוטה מאוד: כדי שהמדינה תהיה צדיקה, צריכים כל אזרחיה להיות צדיקים. ואולם אפלטון, תלמידו של סוקרטאֶס, לשיתטיה אזיל, שאין המידות הטובות פרי הרצון, אחא פרי התבונה והידיעה הנכונה. הנבון, המכיר, הוא גם מוסרי בהכרח, זאת אומרת צדיק וישר. והנה, שכל בני המדינה יהיו חכמים ונבונים ויודעים את התורה, מן הנמנע הוא. רק יחידי-סגולה יכולים להיות כאלה, ואם השלטון יימצא בידי החכמים בחירי-המין הללו, וכל המון העם יציית להם ולחוקיהם בלי כל שקלא וטריא, תאופשר על ידי כך ממלכת היושר. “כל עוד – אומר הוא בספר ה' פרק י”ח – הפילוסופים לא ייעשו למושלים, או המושלים דהאידנא לא יאהבו אל נכון ובמידה הראויה את האמת… עד אז לא יחדל הרע מקרב המדינות והמין האנושי". אין תשועה בדמוקראטיות, אלא בזה, שהחכמים המושלים או המושלים החכמים ימשלו ביד חזקה ויכפו את היושר על העם בגיגית. אין ממלכת-יושר בלי אונס, בלי גיגית, ולא עוד אלא שבמידה שהממלכה היא יותר טובה, יותר גדול הצורך שלה באונס, קודם כל, בכדי ליסדה ולכוננה, ואחר כך בכדי לפעול כראוי, על אף כל המכשולים והמפריעים מצד המוני השוטים. האונס הוא תנאי קודם למעשי-האונס. בלי צדק מוחלט אצל המושל אינו רשאי לכוף איש על שום דבר. כשהשליטים אינם חכמים, וזאת אומרת, שאינם צדיקים (כי אם אין דעה, הבדלה מנין), אז הצדק דורש להוציא את השלטון מידם. ממלכת אתונא היתה צודקת יותר, אילו נשלל ממנה הכוח להמית את סוקראטאֶס.

האוטופיה של אפלטון, אם כן, כולה אַרכית. הממלכה כשהיא לעצמה היא סמל-היושר, אם היא דוחקת בצדק את רגלי-האישים הבודדים עם פניותיהם-האגואיסטיות (שלא לטובת הכלל). מחוץ לממלכה לא ראה כל אפשרוּת של קיום ושל טוב. ההכרה הדמוקראטית של היום על החופש האזרחי. הַיינו על הגנת האזרח בפני הממלכה בחייו הפרטיים, הכרה שמצאה את ביטויה המלא בפתגם האנגלי: “ביתי – מבצרי”, היתה זרה לגמרי לאוטופיה האפלטונית. יסוד מוסד להשקפת היווני בנדון זה היה: רק הרשע יכול לעמוד בניגוד לרפובליקה; האישיות של הצדיק ושל הרפובליקה חד הוא, ואין מקום לשום קונפליקטים ביניהם.

אפלטון, אריסטוקראט-הרוח, עמד על זה, שהפילוסופים יקשה להם לרדת ממרומם, בכדי לעסוק בעניני העולם השפל, אבל לא התענין בשאלה: היאבה העם, שאינו חכם, לתת את צוארו בעול החכמים? האוטופיה חושבת את שניהם לדברים, שהם בגדר האפשרות: תחילתם באונס וסופם ברצון, הממלכה, על פי זה, יהיה בית-חינוך גדול, אשר יהפוך את לב ההמון הנבער וקל-הדעת להגיע לשלימות הכי-אפשרית. מוסדות-השלטון יגנו על הפילוסופים, השלמים מאליהם, בפני בערוּת ההמונים, ויחזיקו בהם לבל ימוטו מֵעָקת הסביבה השפלה, למען תפיק כל החברה תועלת מבינתם ושלימות מידותיהם. חינוך בני הנעורים בכלל נחשב אצת היוונים כחלק חשוב של העבודה המדינית. גם ב“פוליטיקה” של אריסטו תופסת הפדגוגיה מקום חשוב. לפי השקפת בני דורנו, מטרת החינוך העממי היא יותר כלכלית מאשר פוליטית. תפקיד החינוך הוא להכשיר את האדם למצוא את מקומו בעולם ולעבוד בשביל המשק הלאומי; להכנה האזרחית לא יושם לב ביותר. לא כן החינוך הציבורי של היוונים, שאך המגמה האזרחית היתה לנגד עיניו. מקצועות הלימוד היו רק התעמלות ומוזיקה – מוזיקה במובן הרחב של המלה, כלומר, לא רק נגינה, אלא כל עניני המוזות (בנות השיר). ואפלטון דורש מן הממלכה, שתעביר תחילה תחת שבט הביקורת הכי-חמורה את כל יצירות-השירה, בטרם יינתנו לידי בני-הנעורים, מי שעתידים להיות שומרי-הממלכה, הואיל והמשוררים עלולים להוציא מפיהם דברים, אשר לא יסכנו לבני הנעורים, שומרי משמרת הממלכה. הדבר מגיע אפילו לידי כך, שבראשית הספר השלישי של הוויכוח על “הממלכה” השתער הפילוסוף האלוהי אפלטון על המשורר האלוהי הומירוס ודרש בכל תוקף שימחקו משירותיו האלוהיות כל המקומות, שהחיים והמות מתוארים בהם לא בצבעי-הקשת, או שהאלים דומים בהם לילודי-אשה, או שבני-האלוהים אינם מתנהגים כדרישת יחוסם הגדול, או שהתאוה והחשק והרדיפה אחר שוחד ומתנות אינם מוצאים את שוברם בצדם. אף הפסילים והתמונות, שיש בהם משום תעורת-התאוות או ריכוך הרגשות אצל בני הנעורים, לא יבואו בקהל. – ככה זעם יווני-היוונים הזה את כל היופי, שסכנת ההתרופפות, חס וחלילה, נשקפת ממנו לעמודי המדינה!

המדינה, אליבא דאפלטון, בבואה היא לנפש האדם. (אפלטון אהב מאד השוואות שכאלו!). כשם שהנפש מורכבה משלושה חלקים: הנפש העליונה החושבת (לוֹגיסטיקון) ושני חלקים פחותים במעלה: תימוס, כוח הגבורה, הכעס האציל, השאיפה לכבוד וכל המידות המעולות, ואפימטיקן או פילוהרמטון, היינו התאוות השפלות וכל המידות הרעות, כך גם במדינה יש בחינת ראש, המנהיגים החכמים; בחינת ידים, אנשי הצבא, באי-כוח החריצות והאומץ; ובחינת רגלים או טלפים, כל ההמונים, העושים במלאכה, הדואגים להבלי העולם החומרי, השפל, החולף. בחילוק הזה משתמש הפילוסוף גם ביחס לעמים שונים, שהוא רואה בהם שלוש מדרגות, לפי יתרון האבר הפועל באותו עם: הראש, היד והרגל (הלב אינו בא בחשבון!). היווני הם עם הנבחר – בחינת ראש; בני תראקיה והסקיתים – בחינת ידים, ובני צור וצידון והמצרים, הרודפים אחרי הממון – בחינת טלפים, המחילה.

בספרו של אפלטון על הממלכה ידובר נכבדות רק בשני המעמדות הראשונים: המושלים ואנשי-הצבא. המעמד השלישי, העם, הרי אינו ענין לפוליטיקה, כי אם לאקונומיקה, מין קארטופאֶל, רחמנא ליצלן, ומה יש לדבר על אודותיו? רק שתי המחלקות הראשונות חשובות ברכבת המדינה; רק שני המעמדים הראשונים נושאים עליהם את עול הממלכה, ובזכות זה פטורים הם לגמרי מעול כלכלה ודרך ארץ, שאותו מושך העם לבדו. חלוקת-עבודה גמורה!

ברם, אפלטון עוד מרחיק ללכת. בחלוקה זו לא סגי ליה. הוא מעביר קווים בין שני המעמדות העליונים לבין המעמד התחתון, עד כדי להבדיל ביניהם הבדל מוחלט, הבדל שבין טומאה לטהרה, ברוח הכיתות ההודיות, והכל לשם היושר והצדק! ובאמת, כלום אין היושר-הצדק דורש תשלום-שכר לכל אחד כפעלו? אפלטון חשב, כי רק באופן כזה תינתן האפשרות לחנך ולהכשיר את אנשי הצבא והשלטון למילוי תפקידיהם המיוחדים. מתוך שלא יהיו להם דאגות העולם השפל, לא יהיו להם כל אינטרסים, שיוכלו לבוא בניגוד עם אינטרסי הממלכה. זאת ראשית. והשנית: החלוקה המעמדית החמורה תגרום לטוּב במובן הברירה הטבעית. הממלכה משגיחה שלא ידבק ארור בברוך, למען יגיע הברוך לברכה הכי-קיצונית. לתכלית השבחת המין הכל מותר, לרבות אונס [מצד] הממלכה בדברים שבינו לבינה. אם התערבות מן החוץ בדברים כמו אלה, הנתונים ללבו של כל אדם ואדם, טובה להשבחת הגזע – זוהי שאלה אחרת. האדם בן דורנו ודאי יאמר: טוב אוהב חפשי טועה בבחירתו מהולך בדרך הנכונה בעל כורחו. אבל אפלטון לא כן חשב. הוא הלך לשיטתו, שהפילוסוף לעולם אינו טועה ושאיש-ההמון אין לו רשות לבחור ולעשות דבר לפי רצונו, כי אם חייב הוא בכל לקבל עליו את גזירת הפילוסוף-המחוקק. הממלכה גוזרת: בת פלוני לפלוני! ורק כדי להקל על ההרגשה העצמית של הנשואים, הוא מתיר לרמות ולהשיא אותם, שלא מפי המושלים כי אם מפי הגורל יצר הדבר. מה שנוגע לאנשי-הצבא, הנה אין נישואיהם נישואין קיימים לעולם, וביד הממלכה לחבר את הזוגות ולהפריד ביניהם כרצונה, לשם האינטרסים של הברירה הטבעית המכוּונת ולשם השמירה על אנשי-הצבא מפני פניות ונטיות פרטיות, העלולות לצמוח על קרקע חיי הנישואין הממושכים, חיי-הזיווג הקצרים, האפלטוניים, ניתנים לאנשי-הצבא כגמול בעד הצטיינות מיוחדה במלחמה או בעד מעשים טובים אחרים ומשמשים לאינטרסים של ממלכת-העתיד.

המשפחה נעדרת בין שומרי ממלכת אפלטון. כמו הקשר בין איש ואשתו, כן גם הקשר בין ההורים והילדים אשור שיעמוד לאורך ימים. מיד אחרי הלידה יינתק הילוד מעל שרועות הורתו ויימסר למיניקות אשר בבתי-הגידול הציבוריים. ההורים לא רק שאינם דואגים לילדיהם ואינם מחנכים אותם, אלא גם אינם יודעים ומכירים אותם. במקום יחסי ההורים הנהוגים מתהווה צורה חדשה של קורבה: כל הילודים בהמשך זמן ידוע נחשבים לאחים ולאחיות, וכל הגדולים, זכרים ונקבות, שיש להם בנים בקבוצה זו, נחשבים לאבות ולאמות לכולה. את החלשים, בעלי-המום, הבלתי-מוצלחים בכלל, וכמו כן הממזרים, היינו שנולדו שלא ברשות הממלכה, לא יחַיו. מספר הילדים הנחוצים יסודר על פי הממלכה, בהתאם לצורך באנשי-צבא.

מעמד אנשי הצבא, הם ונשיהם, אין להם כל דאגות פרנסה: העם מפרנס אותם על חשבונו ביד רחבה. והואיל ולנשים לא תהי גם דאגת הטיפול בילדים, מתעוררת השאלה: מה תעשינה כל הימים? על זה מקדים אפלטון ועונה בשיווי-זכויות גמור לאשה: גם נשי אנשי-הצבא תלמדנה התעמלות ומוזיקה ותהיינה לחיילים טובים ונאמנים, ואם תשאל: המסוגלות הן לזה? על זה עונה אפלטון, המאמין אמונה שלמה בכוח הבלתי מוגבל של החינוך: וכי אין הכלבה מצליחה להתחנך ולהתאמן למעשה-הציד כמו הכלב?

מה שנוגע לרכוש, הנה כמון לכוהנים וללויים, על פי תורת משה, כך גם למושלים ולאנשי הצבא בממלכת אפלטון אין חלק ונחלה בקנין הפרטי, כי הממלכה היא אחוזתם ונחלתם. אנשי-הצבא חיים חיים “קולוניאליים” גמורים: בדירה, באוכל, בחיי המין – סמוכים הם על שולחן הממלכה, יותר נכון, על שולחן העם, הדומה לחמור והעובד בשבילם כחמור. – אכן גם זה "מוסר, ואידיאליזם! גם זו “אוטופיה” של אדם רליגיוזי ומאמין בהשארת-הנפש!

אפלטון כתב גם מילואים ונוספות לספרו על “הממלכה” והוא ספר הוויכוח על “החוקים”, זאת אומרת, החוקים בדבר משק-המדינה, שהמושלים מחוקקים לטובת העם. כאן רגליו עומדות על קרקע יותר מוצק. ב“פרינציפ”, אמנם, יאמר, כי הממלכה, שהכל משותף בה, היא הכי-טובה, אבל ממלכה כזאת אינה יכולה להיווסד אלא על ידי אלים וילדים. בממלכת בני אדם אין הדבר כך. שם האדמה נחלקת לבעלי אחוזות, אלא שזכות הכל עליה מתבטאת בזה, שכל בעל אחוזה צריך לחשוב את חלקתו בדבר שניתן לו מאת הממלכה ושהוא חייב לעבדה לטובת הכלל. זה מזכיר את זכות-המלך על הקרקע בימי הביניים, לו היתה כל האדמה, על פי השקפתו והשקפת נתיניו; הוא היה בעל-הקנין הראשון; ובעלי האחוזות כאילו קיבלו הכל מידו.

בשאיפתו לגשם צורת ממלכתו בפועל, תומך אפלטון הפעם את יסודות ספר “החוקים” ביחסים הריאליים של תקופתו. הוא משַׁוה לפנינו תמונה, הדומה לרפובליקה היוונית, אלא בצורה יותר מוגבלה. הממלכה מורכבה משנים עשר גלילים, ובה בסך-הכל 5040 משקים עם אחוזות-קרקע מתאימות, שכל אחת מהן דיה לפרנס משפחה שלמה (ייזכר עם זה, שמשפחה יוונית היתה גדולה משל עכשיו, באשר כללה בתוכה גם את העבדים). אחוזות-הנחלה האלה אינן נמכרות ואינן נחלקות והן עוברות בירושה לבכור, ואם בן עין, ועברה הנחלה לבת. על מספר הנחלות אין להוסיף וממנו אין לגרוע. בשעת הדחק מיסדים מושבות בחוץ או מזמינים גרים מן החוץ. העבודה באחוזות הללו הוא העסק היחידי היאה לאזרח יווני. כל המלאכות והמסחרים צריכים להימסר לידי העבדים, העבדים המשוחררים והזרים.

למרות הוויתורים שאפלטון עושה באוטופיה זו, שאמנם אינה אידיאלית בהחלט, אבל קרובה לאידיאלו, – ויתורים לעצמיות האזרחים ולחופש פעולתם בגבולות י“ב הגלילים, – הנה האופי האַרכי של הממלכה נשאר בכל תקפו. הסתדרות שלמה של פקידים דואגת לשמירת הסדר בממלכה. החתונות אמנם נעשות על פי בחירת החתן והכלה עצמם, אבל הנשים החכמות של הממלכה משגיחות, בכל זאת, שלא תארע שום תקלה בנדון זה ושיימלא צורך הממלכה בילדים בריאים ויפים. נישואין שאינם מביאים פרי מופרעים על ידי הממלכה, אחרי עבור זמן ידוע (המנהג של דורות הראשונים בין היהודים לכוף את הזוג להיפרד ע"י גט, כעבור עשר שנים והאשה לא ילדה אינו מוזר ואינו מופרך כל-כך על פי מה שאנו שומעים כאן בחוקי הפילוסוף). החינוך במידה ידועה אף הוא עוד בידי הממלכה; סעודות משותפות רצויות. סידור המלאכות ומשלח-היד נעשה ע”י הממלכה בכל חומר הדין, הרבה יותר מאשר בחברות-בעלי-המלאכה של ימים-הביניים. המסחר אף הוא אינו חפשי: רק הזרים רשאים לעסוק בו ותחת השגחה מעוּלה וחמוּרה. אסור להכריז על הסחורה בשוק, והעובר על זה חייב מלקות. אסור להכניס מן החוץ דברים שבמותרות ואסור להוציא לחוץ צרכי אוכל נפש. אזרח שלא הגיע לגיל ארבעים שנה אסור לו לצאת חוצה לארץ, אם לא בשליחות של טובת הכלל. הדת אינה ענין לכל פרט ופרט, אלא הכל חייבים להיות בני דת-הממלכה.

אלה תולדות האוטופיזם של אפלטון, האוטופיזם ממדרגה שניה כבר, היותר “קרובה” אל המציאות. לא טובת-החיים של בני האדם, לא אינטרסי-החיים שלהם, היא המטרה, כי אם קיום הממלכה על יסודות “היושר” – היושר של פילוסוף קדמון. כמובן, היושר של מרחף בעולמות העליונים, בן המוזות ו“האידיאות”, עם כל הגאווה הבלתי אנושית, הנלעגה והנתעבה אשר לחרטומי המדע הפילוסופי.


 

ג

כבר העירונו, שמי שרואה בקהילת הנוצרים הראשונים שייכות אל האוטופיזם הסוציאלי אינו אלא טועה. כל מה שאנו יודעים על “הקומונות” האלה שאוב מן ה“ברית החדשה”: “וקהל המאמינים היה להם לב אחד ונפש אחת ולא אמר איש מהם על שלו כי לו הוא כי אם את אשר היה להם היה לנחלת כולם. ולא נמצא בהם איש חסר מאומה כי כל בעלי שדות ובתים מכרו אותם ויביאו את כסף מחירם אשר שמו לרגלי השליחים להיחלק לאיש איש כדי מחסורו” (מפעלות השליחים, פרק ד', לב, לד, ולה). לכאורה, קומוניזם גמור. אבל מי שיודע, כי כל עיקרו של הקומוניזם הוא בפרודוקציה המשותפת, במכשירי העבודה המשותפים, ולא בחלוקה של כסף עשירים לעניים בטלים, אם גם ייעשה זה “בלב אחד ונפש אחת” ואם גם לוקחים מבין הרגלים ומחלקים ל“איש איש כדי מחסורו”, הוא יֵדע להעריך את הקומוניזם הנוצרי כמו שהוא. ומי שרוצה לקבל תמונה בהירה מן הקומוניזם ההוא יקרא שם הלאה את המעשה בבעל-הצדקה חנניה ושם חנניה ושם אשתו שפירא, שמכר את אחוזתו והסתיר חלק מן המחיר ואשתו יודעת וחלק אחד הביא וישם לרגלי השליחים. "ויאמר פטרוס: למה זה חנניה מילא השטן את לבך לכחש ברוח הקודש ולהסתיר מן מחיר השדה? " כשמוע הקומוניסט חנניה את דברי החבר פטרוס “ויפול ארצה ותצא נשמתו”. “ויהי כמשלוש שעות(!) ותבוא אשתו ולא ידעה את אשר נעשה. ויען פטרוס ויאמר אליה: הגידי לי, הבעד כסף זה מכרתם את השדה? ותאמר הן, בעד כסף זה. ויאמר אליה פטרוס: למה זה קשרתם יחד לנסות את רוח ה'? הנה רגלי המקברים את אישך בפתח ונשאוך גם אותך החוצה. ותפול פתאום לרגליו ותצא נשמתה, ותהי יראה גדולה על הקהל”.

ובאמת, נורא הוא קומוניזם כזה ומי יכילנו!

עוד יותר רחוקים מאוטופיזם סוציאלי הם מורי הכנסיה הנוצרית בימי הבינים. אלה רחוקים, בעצם. הקדוש הרשמי תומאס מאקווינא, בפירושו ל“פוליטיקה” של אריסטו, מצייר מדינה אידיאלית, שאינה אלא התאמת ההשקפות האינדיווידואליות והאריסטוקראטיות של היוונים הקדמונים לתנאי ימי הביניים באי-אלו שינוּיים. בעוד שאריסטו רואה לנגד עיניו את המשק הטבעי של העולם העתיק, שיסודו עבודת-עבד על אדמת האדון ובבית האדון, ובדומה לאפלטון הרי הוא חושב, שרק עבודת האדמה היא מלאכה נכבדה, וכל משק הבנוי על כסף מָשחָתו בו ושומר כבודו ירחק ממנו, הנה תומאס מאקווינא עומד כבר על נקודת ההשקפה של המשק הממוני אשר לערי ימי הביניים ומודה ברבים שהגורם הממוני אשר לערי ימי הביניים ומודה ברבים שהגורם הממוני במשק הוא הכרח אשר לא יגונה. הצד השוה שבאריסטו ובמפָרשו, שהמשק הפרטי הוא יסוד מוסד בחיים הכלכליים, ולא עוד אלא שהקדוש הנוצרי מורה, כי אין נתינת צדקה חובה לאדם אלא כשהכנסותיו מרובות על הוצאותיו. הוא אפילו קורא חוטא לזה שנותן צדקה ואינו ממלא קודם את כל דרישות בני ביתו, לפי ערכם בחברה. גם רמז לא יימצא אצלו על הצורך להרים את המעמדות התחתונים. ודווקא הגנוסטיקון-הכופר קארפּוקראט (במאה השניה לפיה"נ) מטיף לאושר, בתור התעודה היחידה בחיים, ומחייב את שיתוף הרכוש ודורש את ביטול הנישואין, אמנם, הצרפתי פּיאֶר דיבּוּאָה חיבר אחרי מסעות הצלב אוטופיה בשם “כיבוש הארץ הקדושה מחדש”, אבל זוהי אוטופיה פוליטית גרידא, ואין בה כלום מן החלומות לשינוּיים כלכליים.

הא למדנו, שבכל ימי הביניים הנוצריים לא נוצרו אוטופיות סוציאליות, ורק בסוף תקופת-התחיה, במאה השש עשרה, כשההשקפות והדעות הישנות נתרופפו למדי, יצא לאור ספרו של האנגלי תוֹמאס מוֹר: " על אודות בנין יותר טוב של הממלכה ועל אודות האי החדש אוטופיה". עד כמה גדל הרושם של הספר הזה על האנושות ההוגה אפשר ללמוד מזה, שהמסופר על סדרי האי אוטופיה נעשה שם כולל לכל ממלכה מתוקנת, אידיאלית. (מוציא הספר גם כן לא היה קטלא קניא באגמא; הלא הוא אֶראזמוּס איש רוֹטרדאם).

תוֹמאס מוֹר לא היה רק איש-המדע, כי אם חכם-מדינה, הוא היה נצר ממשפחה מיוחסה, שכל בניה אחזו בתורת המשפטים, ואף הוא הלך בעקבותיהם. בעודנו צעיר נבחר לבית-המוּרשים, בימי המלך הנרי השמיני, אשר כיבדהו מאוד, נשלח מוֹר בתור ציר לצרפת ולארץ השפלה, עד שלבסוף הגיע למעלת לורד-קנצלר בבריטניה הגדולה. אולם נפל דבר בינו ובין המלך, והוא הודח ממשרתו. בשנת 1534 דרש ממנו המלך, שיודה, כי על פי החוק רשאי הוא, הנרי השמיני, לתת ספר-כריתות לאשתו ולקחת אחרת במקומה. תוֹמאס מוֹר השיב את פני המלך ריקם. אז ניתן בבית-הסוהר. בעת ההיא ביצרה לה מקום באנגליה הריפורמאציה הדתית של לוּתר, ודוקא מוֹר, למרות השקפותיו הליברליות, לא היתה דעתו נוחה הימנה. וכשבאו אליו ודרשו ממנו בשם הפרלמנט, כי יכיר את המלך בתור ראש הכנסיה של אנגליה, מיאן לתת את הסכמתו, בעד זה נידון למיתה.

זהו האיש, אשר בשנת הל"ח לימי חייו פירסם את האוטופיה שלו. רובה היא בצורת סיפור של נוסע, רפאל היטלוֹדאוס שמו. אוטופיה – פירוש המלה: בשום מקום לא; היטלוֹדאוס – משורש יווני – דברי בדים. בסופה מגלה המחבר את דעתו במין “גם אלה לחכמים יבינו מדעתם”, כי איננו מסכים לכל דברי הנוסע המספר, אלא שבכל-זאת דבר-מה כדומה לזה היה רוצה לראות באנגליה.

ספרו של תומאס מוֹר הוא האוטופיה הראשונה במובן המודרני, באשר נכתב בהשפעת הדוחק הכלכלי, שבו נמצא אז העם האנגלי. זוהי אוטופיה סוציאלית, כלומר, עוסקת, בעיקר, בסידור הכלכלי של החברה, וכאגב-גררא ביתר שאלות הזמן, בפרט השאלות הדתיות.

הממלכה האוטופית של תוֹמאס מוֹר, בממלכתו של אפלטון ב“וויכוח על החוקים”, נחלקת לגלילים ולאחוזות. אצל אפלטון מצינו שנים עשר גלילים וחמש אלפים וארבע אחוזות; אצל מוֹר חמשים וארבע קהילות וששת אלפים משפחות. ואולם האַרכיזם של אפלטון אינו חמוּר כל-כך בממלכה הזאת של תומאס מור. ניצני החופש נראו בארץ זו.

הקנין הפרטי אינו יושב על כיסא רם ונישא. המשק הוא של כל העם, של כל המדינה. הכל משותף, אבל ביטול הקנין הפרטי אינו זה של אפלטון, בספרו על הממלכה. היסוד לשיתוף אחר הוא.

במבוא הספק תתנהל שיחה בין המחבר, תוֹמאס מוֹר, ידידו פטר היל מאנטוורפן והמספר-הנוסע רפאל היטלוֹדאוס הנקוב למעלה, תוכן השיחה – אחת המשלחות הדיפלומאטיות של תומאס מור. ייזכר בדרך אגב דבר התרַבות מקרי הגניבות באנגליה ואיך שקצרה יד הדין למנוע בעד הרעה הזאת. מוֹר רואה את סיבת הדבר בעניות השוררת בעם. סיבת העניות – המלחמות התכופות, המספר הגדול של אנשי הצבא המפוטרים, הפזרנות של העשירים, ריבוי המשרתים והמשרתות, המתרגלים לחיי בטלה, והממלאים את הארץ משוּלחים ופורעי-חוק. ואולם יסוד ושורש הרעה: השינוי הפתאומי במצב עובדי-האדמה. מכאן תוצאות לקלקול המידות והפרעת המוסר. גידול-מקנה, למטרת השגת הצמר, היה לעסק מרבה- הכנסות, ועל כן עמדו בעלי האחוזות הגדולות, מן הכנסיה ושלא מן הכנסיה, וגירשו את האיכרים הזעירים מחלקותיהם, למען הפוך את שדות-הזרע לשדות-מרעה. ובעוד שעבודת-האדמה העסיקה ידים מרובות, הנה גידול-המקנה צריך היה רק למספר מצומצם של רועים. באופן הזה נושלו המוני איכרים מעל האדמה ונשארו תלויים באויר. בבכי ובדמעות עזבו החלכאים את מקומות-מושבותיהם, את נופי-מכורותיהם, למען נדוד העירה או שוט בארץ, בתור קבצנים החוזרים על פתחי בתי-המחסה-לעניים או בתור גנבים שסופם לתליה. הכבשים נחשבות לתמימות, לבעלי-חיים בלתי מזיקים – מעיר תומאס מור – והנה באנגליה לא היו להן רחמים, ועל בני האדם התאכזרו לבלי תת להם חנינה ולהשמידם מעל פני האדמה. –

אחרי הדברים האלה פותח הנוסע היטלוֹדאוס בסיפורו ומרצה על האי המאושר, שבו אין מקום לכיוצא בזה, באשר אין שם קנין פרטי. אין שם הרדיפה אחר הבצע של בעל-הבצע, אשר על מזבחו יעלו כל האחרים לקרבן, ואין שם מעשי-גניבה של מחוסרי-כל, באשר אין דברים הנגנבים ואין מחוסרים.

הקנין הפרטי, אליבא דב על-האוטופיה, הוא מקור פשעים רבים, ובהיכחדו יתמו חטאים מן הארץ. כל אזרח אשר ימלא את חובותיו יקבל מפירות העבודה הכללית. כי בהיכחד הקנין הפרטי, הכל חייבים לעבוד. מוֹר מזכיר אמנם גם גורמים פסיכולוגיים לקבלת עול העבודה: רגש האחדות, אהבת הכבוד. אבל הוא אינו סומך עליהם בהרבה, והוא מטיל את חובת העבודה על הכל מטעם המדינה. העבודה נעשית בכל מקום בשעות קבועות ונמצאת תחת ההשגחה החמורה של פקידי-המשק. מלבד זאת, חייב כל אזרח לעסוק במשך שנתים בעבודת-האדמה. ומכיוון שהכל עובדין, לרבות הנשים, השוות בכל לגברים; מכיוון שאין הולכי-בטל, אין רשות להיות הולך-בטל; ומכיוון, לבסוף, שהעבודה מסודרת היטב, הכל לפי הצורך, ואין עושים במקרה פעם זה ופעם אחרת, וההשגחה היא מעולה שבמעולות, הרי כל טוב באוטופיה זו שכולה טוב: דַיה עבודה על שש שעות כדי לספק לכל את כל הנחוץ, כדי למלא בהרחבה את כל צרכי הכל. ואי-הנעימות של קשי העבודה יוצאת בשכר ובקלות של מיעוט השעות.

עם ריבוי הפירות נפתרת בנקל גם שאלת החלוקה, יותר נכון: עם זה השאלה עוד אינה. במדינתו של הנוסע המאושר, פרי דמיונו של תוֹמאס מוֹר, מקבלת כל משפחה את כל הנחוץ לה, יען שפירות המשק העממי יתירים על הצרכים. על פי רשימות סטאטיסטיות של כל צרכי האוטופיה, הצרכים מתמלאים על פי החלטות הממשלה. הממשלה נותנת לכל משפחה את מנתה, כחלוקת המנות בין אנשי-הצבא בזמננו.

הממשלה היא אַרכיאית גם במובן אחר: בחלוקת התפקידים הכלכליים. משפחה שהוטל עליה לעשות דבר פלוני, להתעסק בעבודה פלונית, אינה רשאית על פי רצונה להחליף באחרת. הבנים והבנות מחזיקים באומנות אבותיהם. חילוף האומנות אינו אפשרי אלא על-ידי מעבר ממשפחה למשפחה, ואולם גם מעבר זה אינו חפשי, כי חלוקת העבודה בין המשפחות אינה יכולה להשתנות כל זמן שלא באו שינויים בצרכים או באפני התעשיה. אמנם, מוֹר אינו מתעכב על זה, באשר ההמצאות הטכניות בזמנו לא היתה להן כמעט כל השפעה.

מסיבה זו, מסיבת הדרגה הנמוכה של הטכניקה בימיו, לא יכול היה מוֹר לפתור את השאלה הקשה: מי יעשה את המלאכות המזיקות והמזוהמות, כגון ניקוי בתי במחראות? האוטופיסטים שבאו אחריו אמרו: המכונה תעשה! ואולם למוֹר היה נחוץ בשביל כל זה פועל בשר-ודם, והוא מטיל את המלאכות השפלות על שבויי-המלחמה והפושעים האסירים. אבל אינו מסתפק באלה ומוסיף, שישכרו פועלים עניים מן המדינות השכנות, מבלי להקשות מניה וביה: למה ילכו אותם הפועלים העניים לנקות בתי-מחראות באוטופיה, תחת להנהיג את כל סדרי האוטופיה הטובים במדינתם הם?

מה שנוגע למשפחה, הרי תומאס מוֹר, האנגלי, אינו מוחק אותה בשום אופן מן האוטופיה שלו! שיתוף הנשים של האידיאליסט אפלטון לא ייזכר ולא ייפקד. מוֹר בעצמו היה מאושר בחיי משפחתו, ולמה ימנע את הטוב הזה מבעלי האוטופיה שלו? את ההרמוניה הוא רואה בהרגשת החובה של צד אחד להיכנע – והצד הוא צד האשה, לפי מסורת הימים הראשונים הטובים – ורק כשיש חילוקי-דעות בין האיש ואשתו, חילוקי השקפות, אז ייפרֵדוּ, –

ורק בדבר אחד מסכים מוֹר לאפלטון, שהאשה נושאת בעול חובת-הצבא. אלא שחובה זו, אליבא דמוֹר, תלויה ברצון חפשי ובהתנדבות גם אצל הגברים, גם את אלה אין לשלוח למלחמה בעל כרחם, כלום אפשר לצוות לפחדן: היה אמיץ!? אמנם, הנוסע היטלודאוס סותם ואינו מגלה, כמה נשי חיל חגורות הרב באוטופיה המאושרה… אלא שגם את מספר אנשי-הקבע לא סימן בדיוק…

וחופש-דתות גמור שורר באוטופיה! אמנם יש גם דת של הממלכה, אלא שהסבלנות הדתית היא למעלה מכל אומר! כל הרליגיות וכל הקוּלטים מוּתרים, לרבות עבודת כוכבים ומזלות ואישים. ישוער, אמנם, שהמשכילים עזבו כל אמונת-הבל ודתם איזו דת טבעית. איזו עיקרים, כגון האמונה במציאות השם והשארת הנפש, הם כל כך יסודיים ולמעלה מכל ספק, עד שהכופר בהם אינו נחשב לאדם, אינו ראוי לשום כבוד ואינו נאמן לשום התמנות ציבורית. אבל אין עונשין על הכפירה. ולמה? להרבות שלום בין בני דתות השונות, אומר גיבור האוטופיה: ועוד: מפני שנוכחו, שבמקום שאין כפיה על הדת, פורחת הדת הכי-טובה והכי-צרופה.

כעבור מאה שנה כמעט אחרי תומאס מוֹר יצא רומאן מדיני אחד, שנכתב בתנאים אחרים לגמרי מאותם, שבהם נוצרה ה“אוטופיה”, ועל ידי איש בעל תכונה אחרת לגמרי. הנזיר הדומיניקני תומאס קאמפּאנאֶלה חיבר בשנת 1611, בשבתו במאסר בניאפול, את ספרו “עיר-השמש”. הספר הזה יצא לאור כעבור שתים עשרה שנה בגרמניה, בפראנקפורט על נהר מיין, שלשם התגלגל כתב-היד בארחות עקלקלות.

קאמפּאנאֶלה היה איטלקי נלהב, בעל רצון חזק וסגולות רוחניות כבירות, אלא שהיה יותר בבחינת מקבל ונושא כלי יצירה מאשר יוצר אמיתי. " אדם שקרא הכל, שזוכר הכל, בעל רוח כביר, אבל עיקש" – אמר עליו אחד מבני דורו. ועיקשות זו התבלטה גם בחייו, גם בספרו. השכלתו היתה תערובת של קלאסיות-הומאניות עם תורות-הכנסיה של הזמן ההוא.

עוד בהיותו עלם נכנס לברית הדומיניקנים, אותה הברית שגם תומאס מאקווינה היה בנה בשעתו. וכי מה היה יכול לעשות פילוסוף באיטליה בזמן ההוא, אם לא להיות לנזיר? אבל נזירותו לא הכבידה עליו. חכמתו עמדה לו לבלי להיחנק בין ארבעת הכתלים של חדרו. מטעם הברית, ואחרי-כן גם מטעם עצמו, כאדם חפשי לגמרי, עשה את מסעותיו בכל ארץ איטליה, הוסיף דעת, הרבה דברי ויכוח עם חכמי זמנו והפליא את הכל בידיעותיו המרובות.

-אלא שאופיו הסוער לא מצא את סיפוקו במדע בלבד; הוא שם גם אל הפוליטיקה את פניו. הוא רוצה בממשלת-כוהנים תחת ממשלה ארצית. ואולם ממשלת-כוהנים שלו היא ארצית שבארצית. האוטופיה שלו לא ניבאה לימים רחוקים, כי אם ליום. הוא קשר קשר נגד השלטון ההישפאני בניאפול, והקושרים כמעט כולם היו כוהנים לאל עליון: דומיניקנים, אבגוסטינים, פרנציסקאנים, מלבד ישועים, שקאמפּאנאֶלה אומר עליהם, כי יותר מדי עבדי-הנסיכים הם. הקשר נגלה, וקאמפּאנאֶלה הושם במאסר לעשרים ושש שנים ומחצה. שבע פעמים עינוהו בעינויים קשים, שיודה על פשעו, שיגלה את תכניתו, שיקרא בשם חבריו ועוזריו, אבל ה“עיקש” עמד בעיקשותו (עמידתו זו הגדולה בנסיון שימשה לו אח"כ להוכחה על חופש הרצון של האדם). אומץ לבו וגדלותו עשו רושם גם על מעניו והשפיעו עליהם, שיקלו מעליו את תנאי מאסרו. ניתנה לו האפשרות לקרוא, לכתוב, לקבל אורחים, ושם כתב את כל ספריו, ביניהם האוטופיה “עיר השמש”. בצאתו מן המאסר, בשנת 1826, הלך לרומא. האפיפיור נטה אליו חסד בצד מלחמתו לרעיון של ממלכת-כוהנים מוחלטה, אבל כדי להגן עליו ולהסתירו מחמת רודפיו, שם אותו למראית העין במאסר האינקוויזיציה. אולם הנה אויבי קאמפּאנאֶלה מאשימים אותו, כי דברי-סתר לו עם ממשלת צרפת – והאב הקדוש לא יכול עוד הצפינו. לבסוף נמלט קאמפאנאֶלה לצרפת עם מכתבי-מליצה לרישאֶליה. באַוויניון ערכו לו קבלת-פנים נהדרה. שנה וחצי בילה בפאריז – עד יום מותו. בעת ההיא, זמן מועט לפני מותו, נולד לואי הי“ד, מי שעתיד היה להיקרא “מלך השמש”, ומחבר הספר “עיר השמש” ניבא לו באחד משיריו, כי עתיד זה לקומם אחדות הממלכה והכנסיה… לואי הי”ד ונבואות שמש – יש דברים נלעגים בהיסטוריה!

האוטופיה של קאמפּאנאֶלה היא צעד רחב לאחור – אחר זו של תוֹמאס מוֹר. קאמפּאנאֶלה הכוהן עומד יותר קרוב לאפלטון הפילוסוף, ולא למתקן המדיני – למצער, בחזון-לבו. – תוֹמאס מוֹר. קאמפּאנאֶלה הסוער, אוהב החופש בשביל עצמו, מאס בו בשביל אחרים. האוטופיה שלו היא אַרכית שבאַרכית. סבלנות – מאן דכר שמה! ב“עיר השמש” הכל מתנהג לפי פקודות מגבוה, האזרחים אינם מתערבים בשום דבר, אינם בוחרים אפילו פקיד קטן – הכל יוצא מן המתפיזיקן, הכוהן ראש הממלכה, ומשלושת שריו: סין, פוֹן, מוֹר. הידיעה היא הכל. אבל לא הידיעה הבאה מתוך עבודה רוחנית חפשית, כי אם הידיעה הדוגמאטית. האיטלקי הגאה היה בטוח, שהוא יודע הכל: גם תיאולוגיה ופילוסופיה, גם אסטרולוגיה וחכמת הכישוף, מה עוד יוכל מישהו להוסיף על זה ב“עיר השמש”?

כמו אצל אפלטון, מתחלקת “עיר השמש” ההנהלה הממשלתית לשלושה ראשים. השר פוֹן עומד בראש הצבא, הוא שר המלחמה (הנשים, כמובן יוצאות בצבא, כמו הגברים! ); השר סין עומד בראש המדע, זאת אומרת, הוא הכוהן הראשי, והוא ממונה לא רק על עבודת-ההשכלה, כמיניסטר להשכלה בימינו, כי אם גם דעתו היא הדנה היחידה לקבל או לזרות הלאה תוצאות ידועה של המדע; הוא מחוקק המדע; והשר מוֹר דואג ל“גשמיות”: לכלכּלה, לפריה ורביה וכו'.

שיטת החינוך ב“עיר השמש” היא פשוטה מאוד: “שיעורי-הסתכלות”. שבעת כתלי החומה המרובעים אשר לעיר, המחלקים אותה למרכז ולשש טבעות מקיפות את המרכז, טבעת בתוך טבעת, כלם מכוסים ציורים מציורים שונים, מכל ענפי המדע. “מורים אחדים – כותב קאמפּאנאֶלה – מתהלכים ומסבירים את תוכן הציורים, והילדים בכוח חוש הראות לומדים הכל על נקלה עד מלאת להם עשר שנים”. ביחוד “על נקלה”…

ישב לו אדם בעל-אידיאות בבית האסורים, קרוע מעל העולם, לא נפגש עם אדם, עם ילד, רחוק מכל נסיון-חיים, – ויצר לו “הזיות” “על נקלה”!

“יושבי עיר השמש – כתוב בספרו – יודעים רק ספר אחד, ו”חכמה" שמו, שבו כלולים כל המדעים ומתוכו הם נלמדים בקלות מרובה. את הספר הזה יקריאו המורים לעם כדרך הפיתגוריים בימי קדם". ספר החכמה הזה כולל, כמובן, קודם כל את השיטה הפילוסופית של קאמפּאנאֶלה, שלא תוחלף ולא תוּמֶר; החקירה החפשית אסורה.

הראש השלישי, מוֹר, ממונה על המזונות, הבריאות, קיום המין וחינוך הדור הצעיר. הכל מפורט באוטופיה של קאמפּאנאֶלה בפרטי-פרטיות. ושוב אנו נפגשים במוסדות האפלטוניים. בן עיר השמש אין לו בית ואין לו משפחה ואין לו ילדים – הכל “משותף”. ההשגחה על היחוסים שבין האיש והאשה חמורה מדאפלטון. הרופא והאסטרולוג כאחד דואגים ב“עיר השמש”, שבענייני הזיווּג לא יינתן מכשול לפני שום אדם, ושבכל על מקומו יסודר בשלום.

קאמפּאנאֶלה דואג אפילו לצורת המלבושים של בני “עירו”. זכר ונקבה – כלם לבושים מין combination בקיץ ובחורף. הלבנים נתפרים מבד ונכבסים בכל חודש בסבון ובנתר. לגבי זמנו היתה גם זו – כביסה בכל חודש – “אוטופיה”!

ומענין הדבר: אדם שהתענה כל-כך על חופש דעותיו הוא, לא סבל כל כך חופש-דעות אצל אחרים. בספר שכתב אחר כך בשם “המונרכיה ההיספאנית” הוא שופך את כל חמתו על הגרמנים עם שאיפותיהם ה“ריפורמאטוריות”. שם הוא מביע בפירוש את האידיאל המדיני שלו: ספרד כובשת את כל העולם הנוצרי בחרבה ובקשתה ומהפכת אותו לכנסיה ממלכתית אחת, שבראשה עומד האפיפיור בתור “מתפיזיקן”, ומלך ספרד בתור “פון”, וקרניים יוצאות לתבל כולה משמש הממלכה הזאת…


[“האדמה” תר"ף, החתימה: י. מחבר.]



  1. סקר הדברים לקוח ממקורות זרים, – בספרותנו אין יצירות “אוטופיות” מרובות, מלבד תרגום האוטופיה של בּאלאמי (“שנת אלפיים”) ושל הרצל (“תל–אביב”), יש רק אחת מקורית: של א. ל. לוינסקי (“מסע לא”י בשנת ת"ת).  ↩

  2. [כיום: “המדינה”.]  ↩

המלצות קוראים
תגיות