רקע
יוסף חיים ברנר
רִשְׁמֵי שָׁעָה (חילול־שבת, אזהרה מפני הבולשביקים היהודים ועניינים אחרים)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

בגליון ערב־פסח של ״דואר־היום״ ו״הארץ״ פירסם ״ועד הצירים״1, בחתימת ד״ר אידר וד״ר רופין, את מכתבו לחברי הקבוצות דילב2 וקלנדיה3, על דבר אשר אחדים מחברי הקבוצות האלה באו לירושלים ביום השבת ר״ח ניסן ״בסוסים ובפרדות ובעגלות רתומות לשם העברת אהלים וחפצים ממקום אחד לשני״. אחרי דברי־התוכחה על המעשה הזה, ״העלול לחלל את כבוד־ישראל״ ולהטיל דופי בהנהלת הקרן הקיימת ש״בכספיה נקנה כל אותו הרכוש, שממנו מתפרנסים חברי הקבוצות הנ״ל", על ״חוסר האחריות הגמורה״ ועל חוסר ״הרגש האלמנטרי של טאקט והנהגה ציבורית״ — אחרי דברי התוכחה באה האזהרה, שב״הישנות מקרה כזה של חילול־שבת בפרהסיה יהיו מוכרחים להפסיק את כל התקציבים והתמיכות(?) הניתנות מכספי הלאום לקבוצה״.

זהו ה״דוקומנט״, לכבוד שבת ופסח, אשר קיבלו אנשי ״הסוסים והפרדות והעגלות הרתומות״ שבדילב וקלנדיה מאת ״ועד־הצירים״ שבירושלים עיה״ק!

הרבנית מבריסק, מלכת־ישראל, חיה וקיימה אפוא, בתוככי ירושלים תובב״א!

והנה הציבור היהודי בארץ־ישראל, הנרתם יותר ויותר בעגלת ה״בית־דין־שטיבל״; זה שראה את ההתערבות המחפירה במטבח־הפועלים בירושלים ולא מחה כנגדה? שראה את בא־כוח הפועלים מוכה על־ידי איזה רב’ל אמריקני סוֹלה־די־פוֹל ושתק — ציבור זה ודאי יקבל בלי תשומת־לב גם את המכתב החשוב הזה.

ואולם לוּ אני הייתי פועל בקבוצה, הייתי תיכף אחרי קריאת דוקומנט כזה, מריץ אל שולחיו שורות אחדות מעין אלו:

״אדונים! פקידי ״ועד־הצירים״! מבלי להיכנס אתכם בויכוח, אם העברת אהלים וחפצים ממקום אחד לשני ביום השבת הוא מעשה שעלול לחלל את כבוד־ישראל (בזה, בענין כבוד־ישׂראל, אני, בכל אופן, קוֹמפֶּטֶנטי יותר מכם (!), הנני להעיר את אזנכם על הטעות העיקרית שבעמדתכם: לא אני העובד בקבוצה ואוכל את לחמי הצר בזעת־אפי, מתפרנס מכספי־העם, כי אם אתם, הנכבדים, אתם, הסמוכים על שולחן־העם, ולכן לא לכם להורות אותי, למי יש אחריות ציבורית ולמי היא חסרה. בכלל, בשום דבר, מלבד בהשגחה מצדכם על הוצאות המשק, אין לי שום עסק עמכם. מה שנוגע לאיומכם להפסיק את התקציב ולגרשני ממקום־עבודתי, הרי, אילו גם היה הדבר בידכם, אילו גם העזתם לעשות כזאת, אין אתם יכולים למנוע בעד חופש־התנועה שלי גם להבא, בין בחול ובין בשבת. זה אינכם יכולים! ועל עצם כתיבת מכתב כזה אלי בכלל — לא אדון. את הצד הציבורי שבמעשכם המפואר הזה אני יודע להעריך כערכו״.

מדברים אחרים אל הד״ר רופין והד״ר אידר הייתי מתאפק לפי שעה.

––––––

אחד מסופרי ה״טריבונע״, העתון ה״אופוזיציוני״ היוצא־לאור בלונדון במחיצתו של ז׳בוטינסקי, בחוברת ב׳, מוצא לנכון להזהיר את פועלי ארץ־ישראל (הזהרות על הזהרות בחלקנו!) ש… ש״הממלכה בסכנה״, מפני… מפני הבולשביקים היהודים בארץ־ישראל (מפ״ם, רחמנא ליצלן)! בפוֹמפה רבה, כראוי לאותו אורגן, הוא מלמדנו שהבולשביזם הרוסי הוא ממוצא ה״סקיתים״, הרוכבים הערוּמים, הבאים להחריב — אוי לנו! — את כל הציביליזציה!

ובאמת, הסכנה גדולה, גדולה מאד! אם תחרב — לא יעלה ולא יבוא! — על־ידי התפשטות הריבולוציה הרוסית — הציביליזציה של מכירת אופּיוּם לסינים ושל ריטוש עוללי יהודים על־ידי ראנטיירים צרפתים ופּאנים פולנים ורוסים, הציביליזציה של ורסאיל ושל אוטומובילי־פוֹרד, של ה״מוֹרנינגפּוסט״ עם ה״טיימס״ ועם בּוּרצֶב ושׁותפיו ביחד — אנה אנחנו, פועלי ארץ־ישראל, באים? ו״מלכותנו" ה״קינגדום״ שלנו, מה תהא עליה?

ברם, סופר ה״טריבונע״, סופר ה״ציביליזציה״, טועה קצת, במחילה מכבוד הציביליזציה שלו. ״מלכותנו״, פועלי ארץ־ישראל, היא לא מעולם־הציביליזציה הזה. ולא לממלכות ולעסקי־ממלכות אנו נושאים את עינינו פה בכלל. את הציביליזציה והדיפלומאטיה אנו מניחים להנהגה הציונית המחוכמת, שעכשיו גם ה״אופוזיציה" שוכנת כבוד בתוכה. הנה אחד מהם עשה בימים האחרונים, כמעט בזמן עבודתו הדיפלומאטית הגדולה של סוקולוֹב אצל שר־המושבות החדש האנגלי, משלחת דיפלומאטית לממשלה הבולשביסטית ומצא, שברוסיה אך טוב לישראל סלה! גן־עדן! ליהודים! וכמובן, מי שאין לו עין לראות מה נעשה שם בתוך חיי היהודים, מה כח־היהודים שם ומה הם יחסי הכוחות הכלכליים והרוחניים של הקיבוץ היהודי הזר, הקטן והנחשל, כלפי הקיבוץ הענקי, הנמצא בתוך ביתו, מי שאינו יודע ואולי גם אינו מוכשר לדעת כל זה, אלא מסתפק באיסוף אינפורמאציה דיפלומאטית מפי רבנים ודוקטורים על הצד היוּרידי ועל היחס החיצוני הרגעי של המוּשלים אל היהודים — אשריהו וטוב לו. ואולם מי שאינו דיפלומאט, מי שיודע בכלל את מהות המשלחות הדיפלומאטיות, איך הן מסתדרות ואיך הן פועלות ואיך הן מצליחות (גם נסיעותיו הדיפלומאטיות של הרצל לווילהלם־קיסר ולפלֶוֶה־תליין בשעתן הצליחו מאד!); מי שיודע, נוסף על זה, את האמת על חיי היהודים ברוסיה, את משלח־יד־היהודים שם ואת ערך השפעתם על סדרי־המדינה — הוא יוותר, יוותר לחלוטין, על הדיפלומאטים והדיפלומאטיה שלנו; הוא יבין, שלא הצלחות במשרדים ממלכתיים נחוצות לנו, כי אם אפשרות — אפשרות צנועה ופשוטה מאד, שאיש לא יוכל לשלול אותה ממנו, אם רק עמנו ירצה בזה! — אפשרות, שאלפי־חברינו החלוצים הנמצאים בדרכים (ודוקא חלוצים! דוקא פועלים ובני־נעורים! האֶמיגרנטים סתם ילכו באשר ילכו!) יבואו הנה מדי שנה בשנה ויהיו עסוקים בעבודה פרודוקטיבית איזו שהיא. זה הכל! ודוקא מפני שאנו מאמינים, כי בעלת־המנדט עכשיו, שבתור אימפריה היא טובה ככל האימפריות, אלא שמטעם זה או אחר, לא תפריע להגירתנו, מפני זה אנחנו לוֹיאליים ביחס אליה. והרי שלא ״מלכותיות״, ואפילו לא פרנסה רבה אנו מחפשים פה, כי אם מעט לחם ומידה מספיקה של חופש יהודי־אנושי, שאין לנו בשום מקום. לא ל״קינגדוֹם״ אנו שואפים — אתם שומעים, העומדים על ה״טריבונע״י?! — כי אם לישוב צנוע, שכל יהודי צעיר, אשר לא יוכל לסבול את תעלולי הגויים בנו, יוכל למצוא בו מקום ; ישוב, שיגיע־כפים והתרבות ההוּמאנית, הסוציאליסטית — לא הציביליזציה! — הנם נר לרגלו. ואם לֶנין אינו מוצא חן בעינינו, אם אנו זוכרים לו עד היום את מלחמתו הקהה ב״לאומיותו" של ה״בוּנד״ עוד לפני עשרים שנה ב״איסקרה״, אין זאת אומרת, שאנו משתחווים למתנגדיו, שאנו שונאים לבולשביות. כי לא מפני הסכנה שיש בבולשביות לממלכות אנו איננו שלה, כי אם מפני הממלכתיות הגמורה שׁבבולשׁביות עצמה. ״התליות למרֵעים באמצע הרחוב״ שברוסיה ה״בולשבית״ אינן כמעשי ״הסקיתים הערומים״ כלל, אלא מעשׂי מתנגדי־לֶנין, ילדי ה״שׂטן״, הטירוריסטים הלבנים שבכל הארצות. ואם, מאידך גיסא, איננו מתפעלים כל־כך מחוסר הפוגרומים שׁבוֶליקוֹרוֹסיה, במקום שׁהיהודים הם פחות מאחוז למאה, זהו מפני שאנו יודעים, שהממשלה הבולשביסטית, הנלחמת עכשיו בפוגרומים כבקונטר־ריבולוציה, אילו היה דרוש לה, למשל, דמם של כל יהודי־המזרח לשם גירוש האימפריאליזם האנגלי, לא היתה מנידה עפעף. ודאי, אנו אין אנו מוצאים בבולשביות פתרון לשאלת חיינו אנו, לחיי־הכלכלה הבלתי סוציאליים שלנו, ועל כן, רק על כן, איננו בולשביקים, ובכל אופן, אין אנו רותמים עצמנו במרכבת האינטרנציונל השלישי, לא מפני שאנו דואגים פן על־ידי האינטרנציונל הזה תפול שערה, חלילה, מן המשטר הקיים ומן הציביליזציה שלו, כי אם מפני שבו, באותו אינטרנציונל בולשביסטי, המתנגד לציוניות, אנו מוצאים המשך גמור של המשטר הקיים: טמטום, פוֹרמוּלות מוכנות, הוכחת־הכידון, זלזול בנפש־האדם. לא מקרה הוא, שפקידי הבולשביזם הטוב הנם רעים כל כך. אמנם, יוכל היות, שאחרת אי־אפשר עכשיו, שלמהפכה סוציאלית אמיתית אין מקום עתה, שהטבע האנושי של בן הדור והחינוך הבורגני עומדים כצר לה. יוכל היות, שהסוציאליסטים האמיתיים המעטים שבין הבולשביקים רוצים באמת בתיקון־העולם — ואינם יכולים להוציאו לפועל. אבל פשע הממשלה הבולשביסטית, על כל פנים, הוא גדול. פשעה — בכזבם של ראשיה, ברמאותם, באבאנטוּריזם שלהם בדרכם, דרך־הפוליטיקה, שבה אין כוחם יפה מכוח אויביהם בנפש, בעלי הציביליזציה. אך במה שנוגע לאלה, לאחרונים, לאנטי־הבולשביקים — אל תבוא ה״טריבונע״ לבלבלנו בחלומותיה הציביליזציוניים ובהרהוריה הסאלוניים. אנו יודעים את אשר לפנינו.

––––––

ואנו יודעים, אגב, גם מי הם המפ״ס בארץ־ישראל. גם זה אנו יודעים. בלעדי ה״טריבונע״! מהותם הריקה, הרעה, השקרנית, הצעקנית — באופן פרופסיונלי — של בעלי החברה הזאת גלויה לפנינו מן היום הראשון. בשביל לגלות זאת גם לא דרוש הרבה. אנו רואים את יסודות קיומם, את שרשיהם, אנו קוראים את מכתביהם לחוץ־לארץ. הנה נתפרסם באופיציוזים שלהם ״מכתב מיפו״. והמכתב מספר על מלחמתנו אנו כנגדם. ובו כתוב: ״היֶזוּאיטים (כלומר, אנו, פועלי ארץ־ישראל) מקדשים ומטהרים במלחמתם נגדם (נגד מפ״ס!) כל האמצעים העכורים והבזויים… מלחמה ובויקוט נוראים כאלה, שלא נשמע כמוהם בתקופות הכי־פראיות של הריאקציה הצאריסטית״ (״פרייהייט" צ’רנוביץ, 31 מרץ 1921).

ושם:

״מפלצת הסכנה האדומה במזרח אינה נותנת מנוחה לכל בעלי הגבורה היהודית שלנו עם משרתיהם ה״סוציאליסטיים״ (כלומר, אנו, ״אחדות־העבודה״!) והם (כלומר, אנו!) הכריזו על־ידי העתונות ואגיטציה בעל פה מלחמה קדושה נגד הפועלים (כלומר, נגדם, מפ״ס!) — — — ועבודתם האי־נקיה (כלומר, עבודתנו שלנו) הוכתרה בהצלחה כזו, שאין דומה לה בתולדות מלחמת־האידיאות״.

ועוד:

״משוסים באופן סיסטמטי מצד יד שחורה נעלמה (!) החלו המורים (בארץ־ישראל) לזרוע שנאה ומשטמה לתנועה ריבולוציונית, והשיסויים הבזויים הביאו תוצאות כאלה, שבהן יוכלו להתבייש כל גיבורי הפוגרומים נגד פועלים, מפוּרישקביטש עד אחרון האנטישמיים הפולנים״.

כן, זוהי לשונם, זהו סגנונם. יד נעלמה…

––––––

וה״צייט״ הניו־יורקית, — להבדיל בין אנטי־ציוניים וציוניים, — ה״צייט" עתונם של פועלי־ציון הימניים באמריקה, לה יש סגנון שלה. במאמר ראשי בה בשם ״נוסעים לארץ־ישראל!״ כתוב לאמור:

״הולכים לארץ־ישראל!… זורם הזרם… ומזמן לזמן מתרומם הגל ומשחק הקצף הלבן… בשבת, ב־26, וביום ב', ב־28 במארס, יצאו לארץ־ישראל שתי חבורות צעירים וצעירות (והם הם ״הקצף הלבן״? — ב.). חבורה אחת תסע באניה ״פאנוניה״, והשניה באניה ״פּאטריה״. חברות־הספינות הבטיחו להם פריביליגיות ידועות, שולחן־אוכל מיוחד, שירות מיוחד (בלי זה — כלום אפשר לחברי פועלי־ציון, לסוציאליסטים? — ב.). הם יהיו ביחד, בזמרה ובצחוק יסעו לארץ־ישראל (כמו לפיקניק!). הם יבואו שמה לפסח, יערכו שם את הסדר הראשון (!). באביב יבואו, והארץ תקבל את פניהם בשטיח־פרחים הפרוש על שדות וגבעות… כמה יפה כל זה!״ —

כן, יפה מאוד! הפואיזיה, כלומר. פואיזיה, שבה מלוּוה המעשה היותר גדול בחיי הצעיר — עזיבת חיי הקלוקל האמריקניים לשם חיי־עבודה קשים בארץ־הבנים!

…ומתעורר רעיון ״פסמיסיטי״: מי שנוסע כך לארץ־ישראל, מלוּוה בפואיזיה כזו — האם לא טוב לו שׁיִכָּבד וישב בניו־יורק?

––––––

אבל כך כותבים אצלם, על יד אלף נשי פינסקי של שלמה המלך. ואצלנו? אצלנו אחרת. הנה ״דואר־היום״ (בגליון קע״ה) תובע את עלבונו של משוררנו… ח. נ. ביאליק! הנה ״משוררנו הגדול נמצא בארץ נכריה מעבר לים השחור״ — (ועל המחאה כנגד ״דואר־היום״ לא חתם, איפוא! — וכי זכות קטנה היא זו? — ב.) והנה נמלאו למשוררנו שמונה וארבעים שנה (אתם שומעים, שמונה וארבעים! בדיוק!) ואיש בארץ־ישראל — מלבד בעל־זכרון, אחי־עזמות מ״דואר־היום״, שמצא בתיקו ודאי איזה כתב־יד ישן על ביאליק — לא נזכר לחוג את חג־היובל הזה שלא בעתו, ״בעוד שאומות־העולם חוגגות את יובלי גדוליהן בעתם ולפעמים(!) אף שלא בעתם״. עד כאן לשונו.

אמנם, פועלי צריפין חגגו השנה את חג יובל ביאליק למלאות שלשים שנה לעבודתו הספרותית — אבל בעל זכרון, שאינו יודע מחגיגה זו, אינו רוצה, כנראה, למנות לעבודתו הספרותית של ביאליק, ודורש דוקא יובל שלא בעתו, יובל־החמשים, למשל, ״למלאת שמונה וארבעים שנה״!

למה נתאווה פתאום ״דואר־היום״ ליובל ביאליק ״שלא בעתו״? למה אינו מוציא את הנייר חלק או במודעות ומקדיש מאמר ראשי לביאליק, אותו המקום שהוקדש לפני ימים אחדים למוצטאפה קמל? למַה הוא "קולע״ בזה? למה הוא מתכּוון? את מי הוא רוצה להרגיז בזה? — איך שיהיה, והקוּריוֹז שלם הוא מכל צדדיו:

״דואר־היום״, ה״דיילי מייל״ הירושלמי, נושא את שם ח. נ. ביאליק

— לשוא!…

––––––

וב״העולם“, גליון כ״ה, עמוד 10, כותב א. א. בר־נתן במכתביו מארץ־ישראל על ״מעמדי הנפש הריליגיוזיים” שנתגלו במועצת פועלי־הכבישים בחיפה, על ״התגלותם הפתאומית שׁל אפקי־הגאולה בכל יפעתם המעַוורת״. ״פה בארץ־אבות הם עיצבו את נפשם מחדש, שלא מדעת הולכת ונבראת בין אהלי הפועלים רליגיה חדשה, קדושה ונצחית״.

לא קוריספונדנט, כי אם משורר!

ומעבר לדף, בעמוד 9, כותב א. על אותה המועצה, שבה נתגלה, כי לפועלי־הכביש יש ״יחס רע לעבודה, לפעמים קרובות התמעטות הפרודוקטיביות ושאיפה לעזוב את העבודה אם רק מזדמנת האפשרות״… היחס בין ההנהלה ובין הפועלים הוא רע כמעט בלי יוצא מן הכלל. הפועלים רואים בהנהלה, על פי רוב, כעין קבלן, שצריך להילחם בו ולהגן על אינטרסיהם הם. המועצה הראתה שאין היא מסוגלת כלל לפתור שאלות מעשיות, כי ביררה ״השקפות׳׳ (!)… נתקבלו החלטות ״עיקריות״ שאינן מעלות ואינן מורידות, לא רק במקצוע־העבודה, כי אם אפילו בשאלה שאין לה שום שייכות (שום שייכות!) לעבודת הקבוצות על הכביש: התחדשות העליה והגברתה…״

לא קוריספונדנט, כי אם שארלאטאן!

והי מיבייהו עדיף לעתון הציוניסטי ״העולם״?


[״קונטרס", ניסן תרפ״א: החתימה: בר־יוחאי]


  1. [ההנהגה הציונית בא"י אז].  ↩

  2. [קרית ענבים].  ↩

  3. [עטרות].  ↩

המלצות קוראים
תגיות