״החדשה, שה״פוֹרוואֶרטס״, כלי מבטאם של הפועלים היהודים באמריקה, שלח מיליון עפרונות לילדי רוסיה הסוביטית, עוררה שמחה רבה בין הפועלים הרוסים; וביחוד בין בני־הנוער, שסבלו מאד ממחסור חמרי־כתיבה בבתי־הספר״.

כך אנו קוראים בראש הגליון של אותו ה״פורוואֶרטס" משבת, 26 למארס, 1921. ואף בנו מתעוררת שמחה רבה; ראשית, על המעשה הטוב כשהוא לעצמו, הבאת־התועלת לילדי־רוסיה היקרים, ושנית, על הרושם הטוב, שמעשה הפועלים היהודים באמריקה עשה על הילדים הרוסים. וכי יש עבודה אינטרנאציונאלית יפה מזו? וכי אין מעשים כאלה — האמצעים היחידים להשרות זכרונות־חיבה בין עם לעם?

ובעצם רגשי־הנוער ממרחק אנו ממשיכים לקרוא: ״המשרד להשכלה ברוסיה שלח טלגרמה של תודה לפועלים היהודים בעד מתנתם… הטלגרמה נתקבלה במערכת העתון 'סוביט־רוסיה׳ וזו לשונה״ —

כן, כן, מה לשונה? —

״לילדים הרוסים נודע, כי ילדי הפועלים האמריקנים שלחו להם וכו' והרי הם מודים מעומק־לב לילדים האמריקנים בעד המתנה היפה, שבה באה לידי ביטוי האחדות הנפלאה של פועלי העולם״.

מִרמה, אם כן, מצד עתונם שׁל הגענאסען! ברוסים ובאמריקנים בלבד מדברת הטלגרמה. ליהודים במעשׂה זה אין זֵכר.

———

עתון־המרמה של הגענאסען. כן. של ה״פוֹרוֶרטסיסטים״, היוצאים מכליהם לגזול את הקונים מן ה״טאגבלאט״ וה״מ1רגן־ז׳ורנאל״. כי בקראנו את ה״פורווארטס״ עתה – בראותנו בו את הפנגיריקות הבזויות ליהודים שנתעשרו, את התהילות והתשבחות למילודראמות הכי־גסות שבתיאטרונות היהודיים, את הקטעים הכי־מאוסים, מתורגמים מעתוני אמריקה, על התכשיטים של דמי־המעלה, המיליונרים האמריקנים, את ההלצות, הבדיחות וכו' וכו' — הרי אנו רואים בזה את ה״איבולוציה״ של הבונדיסט היהודי באיסט־סייד שבניו־יורק, את הליכתו הישרה מן ה״פורוואֶרטס׳׳ אל ה״מורגן־ז׳ורנאל״, מבית־המלאכה על־פי שיטת־ההזעה אל החנות ואל הביזנס ומן הפרוליטריות הקוסמופוליטית — אוי ואבוי! — מלפני עשרים שנה אל הפאטריוטיות הבורגנית־השוקית, הנאלחה, המשקיעה ביוון־מצולה של כיעור וירידה…

לכאורה, ה״פורוואָרטס״ וה״מוֹרגן־ז׳ורנאל״ — תרתי דסתרי, אש ומים, אדום וכחול. זה מדבר על הבולשביקים כעל קיסרים גדולים וזה היה מטביע אותם בכף־מים, זה מטמא את הישוב בארץ־ישראל ואת הציוניות במגע־שפתיו וזה מקדיש הרבה ״קוֹלוּמס״ למאמריו הציוניים של אב. גולדברג… אבל באמת — אחים הם ה״פורוואָרטס״ וה״מוֹרגן־ז׳ורנאל״ של ברכות ואב. כהן, תאומים אהובים.

די, לדוגמה, לקרוא באותו גליון גופא של ה״פורוואֶרטס״, בגליון־מעשה־העפרונות, את ה״שטיפעריי״ של ב. קאוונער: ״מענדל איז אָלל־רייט״ (תהום של חלאה!), או אפילו את הפיליטון של ליבין, זה שהיה כל כך נלבב בשעתו, ועכשיו נודף מכל שורה של פיליטונו ריח של בעל־חי שבע… ועוד יותר את המכתב שבא שם מאת הכּתּב המיוחד הבונדיסטי של ה״פורוואָרטס״ מווארשה על ״כוח־היהודים בפולין שנשאר כמקודם״ (זאת אומרת: איתן!) ועל "חברות־בוֹיקוט פולניות גדולות, שנופלות תחת השפעתם של היהודים ולא יהודי אחד נתעשר על ידיהן״.

בשׂמחה שׁל שׁוליה־דגַלָב הוא מוסר מה שׁהתפארו לפניו סוחרים חסידים, פעם במוצאי־שבת על כוס־טה, איך שהם עושים עסקים עם המרכזים המסחריים האנטישמיים ו״מאספים מיליונים״ והוא גומר:

"דבר אחד הוברר לי: בלעדינו לא יחזיקו הפולנים מעמד. ירידתנו — זאת אומרת: ידידת הממלכה. בלעדינו יפשטו את הרגל״.

וכותב המכתב הירוד שבירורים הלז, הכּתּב־הסוציאליסט, שרוח האתה־בחרתנו הספקולאנטי מרנן מתוך גרונו, הוא בונדיסט מובהק, זולל־ציונים מומחה ומשורר פרוליטרי מן ה״גדולים״. נמאס להזכיר את שמו.

זרוק חוטרא באוירא — אעיקרא קאי. אליאנס, בוגד, אגודת־ישׂראל. כַּחַש, מלשׁינות, גאות של צביעות. בירזה! ־־ של נוטאבלים, של חסידים ספקולאנטים, או של באי־כוח ה״פרוליטריון״.

וכשאתה עובר מן ה״פורוואֶרטס״ אל ה״צייט״ —

כן, כשאתה קורא את ה״צייט״ בפני עצמה, בתור עתון לעם — הצער גדול. המידה הגדולה של הצהיבות באדמימותה. מי שמושך את הציבור לדעתו הטהורה על ידי אפני־ביטוי המוניים מטמאים — הרי הוא כטובל ושרץ בידו. אבל בעברך אל ה״צייט״ מן ה״פורוואָרטס״, הרי אתה כאילו עלית מעמק־רפאים אל תלפיות.

ברם, יש חלקים ב״צייט״, שאין בהם כל נפתל ועיקש.

הנה מאמרו של ב. צוקרמן בשאלת הקונגרס היהודי. כמה מאירים דברי ויכוחו עם אלה, שאינם רוצים לשבת עם הבורז׳ואזיה על יד שולחן אחד, כי כך היא הגזירה של הסעיף על אודות הדיקטאטורה של הפרוליטריון. הוא אומר:

[ — — — ]

הדברים מאירים וצודקים מן הצד הפרינציפיוני, אף שלמעשה מרגיש תמיד בא־כוח הפועלים היושב עם בעלי־בתים באספה אחת, כי כל עמלו עולה בתוהו. מן הצד הפסיכולוגי לא מרובים הם בין טובי עסקני הפועלים המוכשרים להקריב את הקרבן הכי־קשה הזה: להתאסף יחד עם הבורז’ואזיה שלנו ולהילחם בה מלחמה בשלום… זהו למעלה מן הכוחות.

בצד זה לא נגע ב. צוקרמן.

[מתוך העזבון]