גַּם אֲנִי אַחֲרוֹן שָׁקָדְתִּי

וּכְמוֹ עוֹלֵל אַחֲרֵי בוֹצְרִים.

בְּבִרְכַּת אֵל גַּם אֲנִי קִּדָּמְתִי

וּכְבוֹצֵר מִלֵּאתִי יָקֶב.

בן סירא העברי ל“ג, י”ט־כ'.

א.    🔗

ספר בן־סירא נמנה, כידוע, עם ספרי כתובים אחרונים, שנאספו אחרי חתימת המקרא ומהווים מעין המשך והשלמה לתנ"ך הן בתוכן והן ברוח, והן, והוא העיקר, בטביעת הלשון והסגנון. הכתובים האלה לא זכו להתקבל. ביקשו לגנוז אותם ואמנם נגנזו, ורובם ככולם אבדו בצורתם המקורית; אך בתרגום השבעים, אשר עורכיו כנראה, לא הקפידו כל כך, מצאו מקלט ונשתמרו לנו, אפוא, בלשון תרגום. בכללם ספר בן־סירא, ספר חוכמה ומשל הקרוב באופניו למשלי שלמה, וכמעט ונשתכח מישראל אף הוא.

אמנם, כמה פסוקים ומכתמים מתוך הספר מובאים כציטטין מפורשים בספרות התלמוד והמדרש. בימי־הביניים התרקם מסביב לאישיותו האגדית של המכונה בן־סירא, ובהשתמשות בדברי חוכמתו, מעין ספר־עם קטן, המכונה “אלפא־ביתא דבן סירא”, והקנה אזרחות לדמות המחבר וללקחו בתחום שלטון העברית (והארמית). אך רק בימי ההשכלה, אשר את כל כוחה ינקה מהחזרה אל המקרא ואל ערכי המקרא, החזירו מליצים את הטקסט היווני של בן־סירא ללשון כתיבתו הראשונה.

והנה, לפני כשישים שנה גילה החכם ש“ז שכטר שרידים של הנוסח העברי האוריגינלי, העתיק, ב”גניזה" בקהיר, ובסמוך לכך נתגלה יותר, עד שהוחזר לידינו עיקרו של האבטיפוס. כמה חוקרים שלנו ושלהם הוציאו בינתיים הוצאות מדעיות של הטקסט, מהם אשר גם הוסיפו עליו החזרת החסר בו לעברית על ידיהם הם.

ב.    🔗

ספר בן־סירא שייך לסוג ספרותי מצוי בימי קדם. בעיקר הינו קרוב לספר משלי שלמה, לקהלת ובמקצת גם לאיוב. כמותם הוא גם בכלל חוכמת המזרח השמי, ונגיעות בינו ובין ספר אחיקר החכם. בן־סירא יצטרף במיוחד אל משלי ואל אחיקר – מעין שלישייה של ספרי חינוך, חוכמת אב הנאמרת באוזני בן. ספר אחיקר מצויד בסיפור מסגרת; המשלים, התורות וההוראות נאמרים בו במפורש כאזהרות אשר המנוסה מזהיר בהם את המתנסה, למען יעמוד בניסיון. משלי ובן־סירא הם בבחינת אוספים, או ילקוטים, בהם נאגרה מן החוכמה האלמונית, נחלת דורות. אך יש כי פסוק אחד, משל אחד הן ממשלי שלמה והן ממשלי בן סירא, מרמז על סיפור שלם, נמשל שאבד. והספר העממי הנזכר, אלפא־ביתא דבן־סירא, הכולל סיפורי־משל ואגדות אשר מוצאם מפסוקי בן־סירא, עשוי להוכיח לנו את הקשר האמיץ אשר בין החוכמה המנוסחת, פרי הניסיון, ובין מעמדי החיים השונים שהולידו את החוכמה הזאת.

אם נשווה במיוחד את ספר משלי אשר במערכת “כתובים” של התנ“ך, ואת ספר בן־סירא אשר נכלל ב”כתובים אחרונים" המוספים על התנ"ך, ייראה לנו ההבדל שבין הדמויות, להן מתייחסים הספרים, ממש כהבדל היסודי אשר בתפיסתם: חוכמת מלכים מכאן, וחוכמת אזרחים מכאן.

ספר בן־סירא הוא ספר של חוכמה אזרחית, ארצית. האזהרות דומות ומופנות ברובן לנפשו של איש־ביניים שבסולם המעמדות, מי שאינו עשיר מופלג אך אינו בשפל המדרגה. והוא דינו של האיש לגבי השלטון: אין עם השליטים חלקו, אך אינו גם בבחינת עבד. כיוצא בכך – יחסו אל הדת ואל מוסר אלוה. לפנינו מחבר ירא־שמיים, אך אינו אדוק במובן המצוותי־ההלכתי של המלה. גבולות ותחומים לתפיסה שלו; ואם להגדיר את הדבר בצורה חיובית, נגיד: הוא אופיו של הספר.

מקומו בקרב הכתובים האחרונים, שהם בבחינת “הספרים החיצוניים”, ברור הוא ומוכח מתוך עצמו; וגם יובן ה“ביקשו לגנוז”, לאו דווקא משום שאולי יימצאו דבריו סותרים דברי תורה, אלא משום שאינם במעלת דברי המקרא.

סימן ה“מאוחר” טבוע בספר. הוא בא “בעקבות”. המחבר היה לָמוּד על ברכי התנ"ך, אחד ממשיך, אחד אחרון. עם זאת מסתמן בספרו איך שהוא גם המעבר מסגנון לסגנון; יש בו, אם תמצא לומר, תשעה קבין מקרא וקב אחד משנה.

אך מכריעים תשעה הקבין. ובתרגום המליצי שמימי ההשכלה נראית תנ"כיותו כשורשית. עם גילוי הטקסט הקדום השתנתה התמונה קמעה. רוח הארמית מבצבצת מבין החרכים.

ג.    🔗

כמו בספרי הנבואה, השירה והחוכמה אשר בתנ"ך, גם בתוך ספר בן־סירא לא ניכרים סדר ומשטר מיוחדים. אין מוקדם ומאוחר בחוכמה – כלל זה יפה לעיתים אפילו לגבי הפסוק הבודד, או צרור פסוקים, ומה גם לגבי פרקים שלמים. אי לזאת, והואיל וקדושתו של הספר היא יחסית, הכניס המהדיר בגוף הספר תת־חלוקה, וכתב בראש כל יחידה כותרת משלה. הספר, על חמישים ואחד הפרקים שלו, מתחלק בסידורו לשמונה חטיבות עיקריות ונספח אחד, ומספר היחידות יוצא יותר משמונים. ונראה בעין כיצד העורך הקדום, או מוטב שייקרא בשם המחבר, דילג מנושא לנושא, ושוב אל עניין אשר כבר עסק בו, אף יחזור לא־אחת על עצמו. רק גוש שלם אחד בספר, כפרשה בפני עצמה, והיא מיוחדת במינה: “שבח אבות עולם” – מעין פואמה תיאולוגית־לאומית, המונה את אנשי־השם הראשיים, החל בחנוך אשר מצאצאי אדם הראשון וכלה בשמעון כהן גדול הקרוב לזמני המחבר (האישיות התנ"כית האחרונה שבשירת תולדות זו הוא נחמיה).

חידת זמן חיבורם של כתבי־הקודש טרם מצאה את פתרונה, וקביעת זמן חיבורם של הכתובים האחרונים תלויה בתשובה סופית על השאלה הראשונה. ניתן, אפוא, אך להגיד, כי בן־סירא הוא בכלל יצירות ימי הבית השני, ומאוחר לגבי קודמיו. כמה פסוקים מתוך הספר נעשו מעין אמרות כנף; רמתו השירית הממוצעת היא גבוהה למדי, אך כל זה אינו קובע את ההערכה הסופית. החידוש שבספר לעומת חוכמת התנ"ך הוא קטן. חשיבות הספר כתעודה, בתורת חוליה בהתפתחות, עדות מחשבתית ולשונית, עולה על חשיבותו כיצירה. הוא מתאים, אפוא, ביותר לעמלו היוצר של חוקר בן זמננו.

מי היה המכונה בן־סירא? האיש שהיה נעלם, ולא נשאר לנו כי אם שמו – אם תמצא לומר: המחבר העברי הראשון הנזכר בשמו. האם כל הדברים שיצאו בשמו הם באמת שלו, או שלפנינו אסיפת כמה מְמַשלים, או שעיבד דברי קודמים? קשה להכריע בכך. עדות אחת נשארה לנו: לשון הספר העברי, והיא טבועה בחותם עצמאי, תקרא לו תקופתי, תקרא לו אישי. המחברים הקדמונים, אלמונים על פי הרוב, לא נהגו להזכיר אישיותם הפרטית; אשר לדברי הנביאים על עצמם, הרי הם בכלל סגנון הנבואה, וגם מה שהעיד קהלת על עצמו, “אני קֹהלת”… – הרי הוא כעין סיפור־אגדה כתוב בגוף ראשון ומשל לעולמים. והיית נוטה להבדיל מאלה את השורות האבטוביוגרפיות־כביכול, שהבאתי מפי בן־סירא העברי בשער המאמר:

“אחרון שקדתי”.

הפועל הצעיר, כ“ו באלול תשי”ג (6.9.1953)