רקע
עמנואל בן-גריון
קיצור "התועה" (על התועה בדרכי החיים לפרץ סמולנסקין)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

המו"ל מרדכי ניומן יזם ספריה חדשה בשם: “מספרי המופת העבריים לעם ולנוער”. את הסדרה פתח בהרצאה מקוצרת של “התועה בדרכי החיים” לפרץ סמולנסקין. הספר הוסדר והותקן על ידי דב קמחי. על פחות משלוש מאות עמוד נמסר לנו בעריכה זו מה שהיה צריך לתפוס, בצורתו המקורית הבלתי מקוצרת של הספר, כשמונה מאות עמוד או יותר. כיצד הגיע העורך לתוצאה זו? ראשית, הסתפק בעלילת שלושת החלקים הראשונים של הסיפור וויתר על החלק הרביעי, שהוא בחינת תוספת מאוחרת. שנית, השמיט כמה אפיזודות רחבות־יריעה, שהן מעין סיפורים בתוך סיפור. אגב זאת הצטרך גם להוציא מתוך הרקמה הכללית אי־אלו חוטים של שתי־וערב ולהמעיט במספר הנפשות והגיבורים. אך לא די בזה. גם קיצר בלשון, קימץ בסגנון, החזיר את המורכב לשפה פשוטה יותר, השתדל לקיים את העלילה בחילופיה והתפתחותה על מינימום של משפטים ומעמדים. ואמנם קיים את העלילה. מצא לו דרך של קיצור, נבדל בתכלית מהוצאת תמצית או מבחר. נשארו אי־אלו סדקים, בקיעים – ולא נרתע מלגשור, בשעת הדחק, גשר משלו, על ידי הכנסת אי־אלו מילים מלשונו. הוא גם עשה אוזניים להוצאתו. הקדים לה הקדמה כללית על “התועה” והוסיף עליה, מלבד קיצור חיי סמולנסקין, אי אלו הערות וביאורים. המהדורה קושטה בתמונת סמולנסקין. הדפוס – בהיר.

לשבחו של הניסיון יוגד כי העורך עמד בניסיון. הספר נקרא כדבר שלם. ואם מתגלים, לעיתים, סימנים המעידים על עריכה ועל שינויים שנתהוו, תוך כדי קיצור, בגוף היריעה, הרי ניתן לטעון כי גם הרומן בשלמותו אינו שלם, אינו בנוי לתפארת. זאת אף זאת: יצא לו, למחדש, להשאיר אי־אלו פרקים ופסקאות בשלמותם, דברים העשויים להדגים את חיתוך דיבורו של הסופר הקלאסי. והודות לאלה השרידים נשתמרה גם שמינית שבשמינית מן האווירה של המקור. ואם ניגשו לאקספרימנט הנועז מתוך הנחה תחילה, כי אין לקלוט היום את סמולנסקין כנתינתו, הרי התוצאה הברורה של הניסיון היא בלתי צפויה ואין לבטלה: מי שקרא את הקיצור הזה, נמצא מוכן לקבל את פני הסיפור בשלמותו. אפשר אפוא לומר, הקיצור לא ירחיק מן המקור אלא יכשיר את הקורא הצעיר לקראתו, יעשה לו נפשות.

אך צד שני למטבע. בספרות העולם נהוג (ואף אנו נוהגים כך לפרקים, ביחס לספרי המופת של האומות) לקרב לנוער את היצירה, שלא נועדה לנוער, באמצעי העיבוד. קיצורו של קמחי כמוהו כעיבוד. אין להגיד עוד, כי הספר אשר לפנינו של פרץ סמולנסקין הוא. הנה דבריו, הנה מעמדיו, הנה שאלותיו אף תשובותיו, הנה, כאמור, גם מן האווירה המיוחדת לו – אבל כל אלה אינם מצטרפים אלא לצילו של האבטיפוס. הסיפור העצום, ויהי דיננו האמנותי עליו מחמיר ביותר, אין לו תמורה. דווקא משום שסמולנסקין הפליג בדמיונו היוצר ולא ידע להצטמצם ולהתרכז, צריכה היצירה שלו להישאר כנתינתה, עם כל המגרעות הטבעיות שבנתינתה. הרי שמתחלפים במעגלות הפבולה שלו הרגש והרגשנות, היסוד המשעשע והכוונה המוסרית, הדחיפה ללמוד ולשנות ורצון אמנותי כשר ובלתי מוגבל, שבט של מוכיח וחסד של משורר. והתחומים יונקים אלה מאלה, המעברים אינם מסומנים, הכל שזור במסכת רבגונית ואין לפרום אותה. על אף שמאפו קדם לסמולנסקין, הרי זה שוב ראשית הרומן העברי. חזיון “התועה” גדול לאין ערוך ממציאותו של אותו שוגג ומוטעה, ואין לקבל אותו כחזון אלא במלואו. כי זאת לדעת: בסיפור הרחב הזה משמשת העלילה אמצעי בלבד. היא גם לא תיפָּגע על ידי קיצור. ואולם “התועה בדרכי החיים”, הגיבור הראשי מפולג הרגש היצר וההכרה, כל פרט ופרט שבעלילה המורכבת הזאת מוסיף קווים לדמותו. כי אכן גם הקורא צריך לטעות, להסתבך בסבך האמונות והדעות, להיות מרמה ומרומה לסירוגין, תמים ומיתמם, מנוסה ונכשל וחוזר חלילה, כדי לעקוב אחרי גלגולי העלם הזה ולעמוד כראוי על סוד תנודותיו. סוף דבר, הרי משל ישא לנו המושל. לכאורה פתוֹח יפתח אשנבים בחומות הגלות, דרכם נתבונן ביריד היהודי שבזמן מסוים אחד; ואולם למעשה, צעוק יצעק מן המעמקים. הה, הפוקד עוון אבות על בנים. רעות רוח! רעות רוח!

לפני כמה שנים הוציא יעקב פיכמן מבחר דברי סמולנסקין בספר אחד. הוא בחר בדרך האנתולוגית, חזר בקיצור נמרץ על עלילות הרומנים והדגים כל סיפור וסיפור על ידי מספר קטעים שנשארו בשלמותם. הדרך הזה, הנאמן יותר, יתאים, כמדומני, גם לעורך קיצור. ייתן לנו, במסגרת די רחבה זו שברשותו, כמה פרקים מקוריים כלשונם הם, ויציין ויסמן בכל מקום את הדילוגים ואת ההשמטות וימציא לנו תכליתם בהרצאתו הוא, מובדלת מן המקור גם בצורת הדפוס, או שיציין את עבודתו כעיבוד, כפרוזדור לטרקלין.


 

ב.

בספרות העמים מצויים רומנים אשר כוונתם הלימודית הראשונה נשתכחה ונעשו נכס ושעשועים לפני הנעורים, גוליבר ורובינזון מכאן, דון קישוט מכאן – אלה ספרי יסוד וראשית של כל נער הנתפס לקסם הקריאה, מי ישכיל ויקבל אותם כמסירתם על ידי יוצריהם? המחברים כמעט שנשכחו, הספרים שינו פניהם, העיבוד דחה את המקור, ומי שזוכה בכל זאת בימי בגרותו לטעום טעמו של המקור עצמו, ועיניו נפקחות לראות את מה שלא ראה קודם בספרים ההם, אורות וצללים – אך חזור יחזור על התרשמותו הראשונה, העזה מכל הערכה שיגיע אליה. עלילתם של ספרי מופת אלה מכריעה את מחשבתם, ומה שנוצר משל ומוסר, הפך אגדת־עם פשוטה כמשמעה. חזונו של הסופר התעצם ונעשה מציאות; מציאותו של הסופר וספרו חלפה לה, התנדפה. השמות סוויפט ודיפו כמעט עברו מן העולם. אפילו סרוואנטס – גיבורו ירש מקומו.

כגורל הספרים ההם, ספרי מופת, אירע גם למספר סיפורים שאינם משתווים לגדולתם של אלה. גם הספר “אוהל הדוד תום” לא יגיע אלא לעיתים רחוקות בשלמותו לידי הנוער. משעברה שעת הכושר של הספר, שעת היותו כלי־זין בידי לוחמים למען הטוב – אין עוד מן הצורך לשמור על כל תגיו וחדריו, ומה גם שמידת האמנות אשר בו בטלה שבעתיים מפני מידת האמונה אשר בו. אך יש וגם העיבוד מאבד ערכים ספרותיים, אשר דווקא משום שהם יחסיים בלבד, מן הצדק שלא להסיג גבולם. כוחו היוצר של ג’יימס פנימור קוּפּר נחבא אל הכלים, כי העיבודים ועיבודי העיבודים מתוך סדרת רומניו מחיי אדומי־העור דחו את האבטיפוסים והשכיחו אותם שלא לטובת הספרות. וגרם מזלו של וולטר סקוט שדבריו נמסרים, לרוב, כתבניתם וצורתם, כיאות להם. סיפור סיפור והמוצאות אותו.

מי שיטרח ויחפש ל“התועה בדרכי החיים” אח או אב בספרות העולם, יעמוד מייד על הסוד שלא יכירנו מקומו בקרב הספרים הנזכרים, אשר יש ודווקא הקיצור הוא השארת נפשם. לעיני מחבר “התועה” הייתה דוגמה נעלה מאוד, רומן הלימודים והנדודים של וילהלם מייסטר, וצד שווה אחד בינו לבין מופתו: הגיבור חסר את הדמות; דרכו הוא ערכו. את הרומן של גתה אין לקצר, אין לעבד. יש סוברים שנתיישן, יש כופרים בעיקרו האמנותי, ביסוד החיים שבו, בכוחו להחיות. ואולם גם המבקר בשלילה ירים על נס את השליחות הלימודית־חינוכית של הספר, וכל אלה וכיוצא באלה יש להגיד לגבי ה“מייסטר” היהודי, זה “התועה”. ומה שהיצירה העברית היא מוגבלת יותר ורחוקה מן השירה בת־השמים – עוד יקשה שבעתיים לשנותה פנים. אי־שלמותה היא יופייה ויקרה, טעויותיו־התלבטויותיו של המספר חשובות לנו כחבלי לידה של ספרות. בעצם אין גם ביכולתנו לעמוד כיאות על כוונתו של הסופר. מה שנבין לנכון הוא רצונו לבקר, שלא לשאת פני עמו רב החטאים, וכאן עשוי כל קיצור לרכך, בניגוד למגמתו של יוצר הסיפור. זאת אף זאת: הנסיבות המתוארות בסיפור הן נחלת העבר. גם אופן הכתיבה של הסופר נעשה היסטורי. האריכות, המופרזת בעינינו, היא אחת מתכונותיו־סגולותיו של הסיפור. לא נוכל להעריכו כלל, בלי להקריב את עצמנו קרבן למאריך בדבריו. הסיפור, כשהוא לעצמו, הוא גם דוקומנט, גם אחת ההתגלויות הראשונות של אֶפיקה עברית חדשה, הדורשת יראת־כבוד. למה להקל?

נוסחת ד. קמחי כמותה כמו הסרטת הסיפור, אלא שה“מסריט” השתמש באמצעיו־מדדיו של הסופר עצמו. מבחינה חיצונית הצליח, כאמור ביותר; הספר יצא לו כמעט אחיד, גם – ובמיוחד – בהרצאה, ומי שירצה לדעת את מחרוזת המעשים של “התועה”, ישאל את פי העיבוד ולא ייכזב. אבל אל נא ידמה שקרא את סמולנסקין. רק את הדו שמע, רק את בבואתו חזה. לא יצא כלל ידי חובת קורא בן־זמננו כלפי אחד האבות. ואם העיבוד יביאהו לשאול את פי המקור – ישתומם לראות, כי זמנו של הסיפור לא עבר כלל. ויש ויש גם כיום להתענג על הסיפור הזה, על כל פרקיו ופרשיותיו, אף להיבנות על ידו.

מאזניים, ניסן־אלול תש"ה (1945)

המלצות קוראים
תגיות