א. מידת הנעורים    🔗

שירי מיכ“ל מוכרים היטב, לומדים אותם וגם מקבלים השפעה מהם; ורק באשמת התנאים המיוחדים לקרית הספר העברי – יקרה שאש־תמיד של משורר למופת תכבה זמנית ותהא טעונה חידוש. יעקב פיכמן, העמל זה דור שלם בהחייאת מפעל חייהם של המכונים על ידו בשם אנשי־בשורה, הוציא עתה מחדש את כל פיוטי העלם מיכ”ל, שירים ותרגומים ושברי שירים, בהוספת האגרות ובצירוף מבוא וציונים (מיכה יוסף לבנזון, שירים, הוצאת דביר, תש"ג). ההוצאה הפשוטה, בהתאם לציווי השעה הזאת, צנועה בחיצוניותה בהשוואה עם המהדורה ההדורה הקודמת, מהדורת ברלין, אשר פיכמן אף הוא סידרה בזמנו, לפני כמעט עשרים שנה (הוצאת עיינות, תרפ"ד), אבל היא שלימה ומשוכללת מן הקודמות. ההוצאה נועדת בייחוד לתלמידים; אם כי לשון ההקדמה, הכתובה בסגנון אישי ומשולבת זכרונות והתרשמויות המשורר־המו"ל, פונה יותר למבוגר, למורה ולבן־גילו.

כשנחזור על הנחלה הזאת, שירת עלומים במובנה הכפול: נעורי משורר ונעורי ספרות, יתחוור לנו משהו מחבלי התהוותה של הספרות העברית החדשה, שצריכה הייתה לחדש נעורים כדי שתזכה במידת הנעורים. אם הפרוזה החדשה, זו של סופרי ההשכלה, אבות הסיפור והמאמר, מהווה באמת מעין מעשה בראשית, כי כמעט ואין לה תקדים בספרות העברית הקודמת, ולא כל שכן שאין לה ספר יוחסין, הרי חוט השיר לא נותק מעודו, מכל מקום לא מראשית ימי הגולה ועד ימי חידוש הספרות, ולכאורה כולם, ראשונים כאחרונים, אך חוליות חוליות הם בשלשלת הפייטנים הארוכה. אולם, מה שמציין את השירה הקלאסית, בימי הזוהר של תקופת ספרד ואיטליה, זהו עוצם שלטונם של חוקים והרגלים בסגנון ובצורה שאינם נותנים לנעורי משורר ולדרך התפתחותו מקום להתבטא: כל היצירות האלה בשלות הן מלכתחילה; אמנם ניכרים הבדלי מזג ותפיסה – ועל אחת כמה וכמה הבדלי כוח ועומק – בין נציגי השירה הזאת, אך עם זה יכריע הצד המשותף להם את המפריד ביניהם, ולפיכך צריכים היו להתחיל כאילו מחדש.

שירי מיכ“ל, זה הראשון בין המשוררים האשכנזיים להשאיר לנו נחלה קיימת, הריהם ללא ספק, מבחינת הצורה, צעד־לאחור לגבי הישגיה של שירת ספרד ואיטליה, אבל דווקא משום אי־שלמותם זו הם מהווים בעצם דוגמה ראשונה (ראשונה בזמן) לשירה עברית חיה ומתפתחת מתוך כוחות עצמה. כידוע, נפל בחלקו של היינה לחולל את תחייתו של יהודה הלוי במערב, זה הלוי אשר כל שיריו הנשגבים־בצירופם עצרו כוח להקנות לו אך מעין אותו השם שנוצר לו לאחר שמשורר תוגת־ישראל בלשון עם זר כָּתַר לו, במאוחר, את כתרו הנצחי. ומשנתעורר מיכ”ל, בעקבותיו של היינה, לבחור ביהודה הלוי כבנושא לשיר עלילה, אנו רשאים לראות גם בזה ביטוי וסמל לשינוי מכריע שחל בשירה העברית. האבירים של השירה שבכתב חדלו להיות משפיעים־כובלים והפכו אנדרטאות לימי קדם ולימי ביניים, אנדרטאות המציינות גאון האומה ופארה בזמנים עברו. ואולם נעורי הלאום, שיצא לנער מעליו שרידי ירושות של דורות, מתבטאים בשירת נעורים זו, המעתיקה את המופת של פייטן דגול מרבבה לשפת הגיגים, זו שתתחיל את דרכה שוב מבראשית.

ב. מקור ותרגום    🔗

בציונים להוצאתו החדשה של כתבי מיכ“ל חוזר ומפנה י. פיכמן את תשומת ליבם של הקוראים והחוקרים ל”בעיית התרגומים“. מהו מקור בשיריו הזעירים, הבלתי יהודיים, של מיכ”ל, ומהו תרגום? “מספר שירים מסוים מחכה עוד לחוקר, שישפוך אור על מוצאם”.

אתרום תרומה זעירה. ביחס לשיר “המדהבה” מביע י. פ. את ההשערה, הסומכת על סימנים חיצוניים, כי אינו אלא תרגום. השיר אמנם לא צוין כמתורגם, אולי משום שאד“ם הכהן, שהוציאו מתוך עזבון בנו, לא ידע את המקור. גם מלמדת ההשוואה עם אלה מבין שירי מיכ”ל הנקראים מראש העתקות, או הוכרו כהעתקות, כי בעצם ניתן יותר לדבר על עיבוד, ניסוח חופשי ועצמאי, מאשר על העברה תרגומית מלשון אל לשון. אך לרמזים הכלליים, הברורים, אשר פיכמן מזכירם – התוכן הזר והוויתור על החרוז – יש להוסיף הוכחה חותכת מתוך גוף השיר: המלח, שליחה של הבתולה האכזרית, עושה את דרכו בים מאשקלון העיר עד דמשק. מתעוררת ומתבססת ההנחה, שלעיני המשורר היה אבטיפוס של סיפור, שבו ידובר על שתי ערים שכנות לחוף ים, ושמן הוחלף על ידו מסיבות מסוימות, בשמות ערים מקראיות, שהאחת מהן אינה ממלאה את התפקיד הדרוש; רחוקה היא מן הים.

מקור העלילה מצאתי באגדה הגרמנית, ביתר דיוק: באגדה ההולנדית, אשר האחים גרים קיבלוה בעל פה והכניסוה לתוך האוסף השני שלהם, המכונה בשם: “אגדות גרמניות”. היֹה הייתה עיר מרשיעה, מעין סדום שבמערב, בשם סטאווראן, שמקומה בזמנים טרום־תולדתיים ליד שפך הריינוס אל הים הפריזי; בעיר זאת היה שליטה עריצה וגאיונה, שבאחד הימים ציוותה על ראש מלחיה להפליג לים ולהביא לה את הנכס היקר ביותר שיימצא בעולם. והוא הביא לה מטען של חיטים טובות, העולות בעיני ירא־האל על כל הפנינים ואבני־החן, ואולם היא חשבה את הדבר כזלזול בכבודה, וציוותה עליו להטביע את התבואה בים; לא השפיעו עליה לא בקשותיו ולא תחנוניהם של המוני רעבים שהתקהלו במקום; העלמה עמדה בדרישתה, והמלח קילל אותה, אך מילא את הפקודה. קללתו נתקיימה.

עד כאן מזדהות עלילת האגדה הגרמנית־הולנדית ועלילת השיר העברי. ואולם כאן מפסיק המשורר העברי ודולג על ההמשך, פירוט אחריתה של הגבירה. האגדה מסתיימת בסיפור על אחרית העיר כולה, השוקעת, בעוון רוע־הלב של כל תושביה, במימי הים ונהפכת לים, בעצם ים פנימי שהוא רק מחובר לים; הוא ה“זוידרזיי” ההולנדי, אשר דווקא בימינו, לפני פרוץ המבול המחודש, חזרו ההולנדים והפכוהו יבשת. דמיון בין אגדת סטאווראן לבין אגדת סדום; דמיון גם בין חלוציות ההולנדים, שערערו על קללת טבע עתיקת ימים, לבין בוני סדום החלוצית של ימינו… אך נחזור לענין.

האגדה שבקובץ הנ“ל של האחים גרים שימשה יסוד לשיר גרמני נידח, מעשה ידי סופר שאין לחשבו כיוצר, אבל הוא ידוע כחוקר שיחת־עם ואגדות־עם: קרל זימרוק, שנולד בתחילת המאה הי”ט. הוא שפירסם קובץ שירים, רובם שלו ומיעוט של אחרים, בשם “אגדות הריינוס” (דפוס ראשון: 1833) – אוסף שירי עלילה המסודרים לפי מהלך הריינוס, אך בכיוון הפוך: החל מן השפך של הנהר וכלה במעיינו. שיר הפתיחה, “סטאַווֹראָן” שמו, הריהו העתקה כמעט מילולית של האגדה שבאוסף האחים גרים, נוסח “פרוזאי”, כמעט ללא תוספת נפש מצד המשורר. יש לשער שהקובץ הנ“ל של זימרוק שהיה בזמנו ספר נפוץ ביותר (בחיי זימרוק הופיעו תשע מהדורות) נמצא בידי מיכ”ל והוא שאב את האגדה מתוך הנוסח השירי הזה ולא מן המקור הפרוזאי. אבל הוא שלט בנושא שלטון עצמאי והצליח להתאים לו, בייחוד הודות לקיצור ולניתוק הסוף שאין לו קשר עם העלילה המרכזית, מידה שירית אמיתית.

מיכ"ל לא הסתפק בחידוש השיר, הוא גם החליף את השמות הגיאוגרפיים הנזכרים בו בשמות מן המקרא. במקום השם סטאַווֹראָן בחר בשם אשקלון והגיע לדמיון יחסי בין שני השמות (התאמה של שתי אותיות ושל שתי תנועות), ובשם דמשק השתמש במקום דאנציג במקור, זו עיר נמל וסחר מפורסמת מאז, ומסתבר שההתאמה הזאת בכוונה נעשתה, למען שמור במידה האפשרית על שלד האותיות של האבטיפוס. לולא זאת שרצה להחליף את השמות הלועזיים בעבריים, דומים להם בצלצול, אין ספק שהיה בוחר באחרים. כי אמנם מסילות־ים מובילות ממקום שפך הרינוס אל הים הבאלטי, ואילו מאשקלון לדמשק תגיע באונייה אך דרך המנהרות והמחילות של האגדה והדמיון.

מאזניים, תשרי־אדר תש"ג (1942־1943)