א. 🔗
המשפחה קודמת לשבט, השבט – לעם. היישוב הגיע עתה לדרגת ביניים זו שבין משפחה לעם. שלב זמן זה מציינים החלוצים, אסירי התקוות של העם, והם המהווים את שבט הבונים. מי קדם להם? מה היו פני אלה היחידים אשר הכשירו את הקרקע להנחת היסודות? משה סמילנסקי, משיירי אנשי משפחת האדמה, עמד לכתוב את ספר זכרונם. כמאה איש ואישה מנה ופקד, ביניהם גם כאלה הידועים היטב, על כל נפשם, וכאלה אשר אף על עצמם ובשרם לא ידעו וגם שמם לא נמסר. הסופר קרא לפרקיו בשם נרות נשמה. (משה סמילנסקי, משפחת האדמה, ספר ראשון ושני, הוצאת עם עובד, תל אביב תש"ד).
לשם הערכה כנה של העבר הקרוב, הוא תחילת התחייה, ימי ראשית ובראשית, נהוגה ומוצדקת ההשוואה למעמדים מקראיים. משפחה כאן ומשפחה שם, אבות כאן ושם. שלושת האבות וארבע האמהות והקורות אותם והמוצאות אותם – דוגמה ומופת. משל לכל דברי ימי בניהם ובני בניהם, ובפרט לימי “לך לך” המחודשים אשר על שפת זמננו, לפני כשישים שנה. הם שתקעו אוהלם במקומות שנתקדשו לבניהם בגללם; הם אשר תנאי הארץ הקשים והבצורת המצויה בה הכריחום לא אחת לעבור זמנית לגלילות נכרים מבורכים יותר ומחוסנים יותר מפני מצוקת הרעב; הם אשר נשים נשאו להם את קרובותיהם קרבת דם, הרכות והענוגות. ומהן אשר מתה עם לידתה. המקבילה – כה קל וטבעי למתוח אותה, עד שנוותר עליה ונחפש לנו תחום זמן מקראי אחר, פחות מקודש, כדי להיאחז בו שוב. הנה פרשת י"ב המרגלים ששלחם משה לתור את הארץ, עשרה מהם שהוציאו דיבת הארץ, כי אוכלת יושביה היא, ושניים שנשארו נאמנים לראיית עינם ולא הכחישו את שגילו, כי אומנם טובה הארץ מאד מאד. הבה ונדרוש את המעמד הזה. כלום שיקרו אלה העשרה? לא, כך המציאות הייתה בת דו־פרצופים: אדמה מבורכת ומושכת וענקים מפחידים שומרים עליה; איימה על אלה הסכנה שבהרפתקה ובהעפלה, הרגישו אלה בדבר כי שליחותם הייתה למען בני הבנים וגורלם הם לא יהי הקובע. ניתן לדרוש גם אחרת, והמקורות נותנים מקום גם לביאור זה: העשרה תארו את פני הארץ במצבה שעד הכיבוש, ואילו השניים ראו את מה שעתיד להיווצר בה. בין כך וכך, העשרה אינם מפליאים אותנו, אבל אלה השניים מפליאים אותנו. נבדוק בדיקה נוספת ונגיד: אחד בכולם מפליא אותנו, אחד בשניים בלבד. כי לכאורה אין פלא בדבר, אם משרתו של משה, הנער שלא ימיש מתוך אוהל רבו, מי שהיה שותפו של אדון הנביאים ובפניו כתוב כי הוא עתיד לרשת מקום רבו ולהנחיל לנודדים את הארץ המושבעת – לא יבגוד בתעודתו זו. אף לא ייכשל כישלון זמני. מה שאין כן כָּלֵב: הוא אשר שמר אמונים לצו הפנימי שבקרבו ולא כיחש בקודשיו. כלב בן יפונה הקניזי, משפחתו הייתה משפחת האדמה הראשונה, ומנפשו ומרוחו נאצל לליבות אבות הישוב עתה. נקרא להם בניו. נגלה ביניהם את העתניאלים ואת העכסות של עכשיו. אלה שהלכו בעקבות גואל אדמה ראשון, גואל קרית ספר, שחילק להם, למצטרפים אל נחלתו, גולות מים…
ב. 🔗
את הארץ בונים וגואלים – יחידים. את האמת הזאת אפשר להוכיח גם במופת החברה החלוצית (לאחר שבכל “נקודה” ו“נקודה” ישנו יחיד אחד או קומץ יחידים, שהם הם אבות הבנין) ולא כל שכן במופת הקודמים לחלוצים, באנשי משפחת האדמה. הא כיצד – תנועה לא הייתה? ודאי שהיתה, אלא תנועה של יחידים. היחידים האלה, מהם היו אנשי שם, מהם אלמונים, וגם האלמונים יחידים ייקראו, יחידים נבחרים; יתר על כך: הנקובים בשמם חזרו ונעשו אלמונים, ומיחידותם לא נגרע ולא כלום. צדיק יסוד עולם; תמים שורש ישוב.
אבל אלה היחידים, מפעלם מצטרף לחשבון אחד. ואם עבודת חייהם כן, חייהם לא כל שכן. ונשאלת השאלה, ולא נפתרת השאלה, כיצד נתעוררו כולם בזמן אחד. אומנם גורמים אפשר למנות, לגלות סיבות ולגרוס הכרח. ואולם התשובה המניחה את הרגש אינה יכולה להיות כי אם נגזרת משורש האמונה: הגיעה השעה. ולנו המבורכים בברכה בלתי צפויה, שמה: נס.
במזלו של הנס הזה עומד ספרו של סמילנסקי כולו. והוא הקובע את לשונו, לשון עממית־אמוּנתית. הלשון הזאת הולמת את האישים ההם. כי כולם, לרבות משכילים ואנשי רוח וספר, עסקנים וכלכלנים, מוּראים אצלו כלקוחים מן האדמה וכשבים אליה בפשטות ראשונית. מכאן גם התאמת שם קיבוצי להם: משפחה; קרובים זה לזה קרבת נפש, קרבת משאת הנפש.
הספר מושלם גם בבחינת בניינו. מחזורים מחזורים מעביר סמילנסקי לפנינו את האנשים והנשים ההם, פרק פרק מוקדש לאיש מיוחד. לכל סדרה וסדרה בחר וקבע שם משותף; “עמך”, “דור החדר”, “משכילים”, “מנהיגים”, “נשמות פורחות” וכו‘. כל פרק ופרק עומד ברשותו הוא; גם קרובים אלה לאלה קרבת דם, אך נבדלים איש מרעהו בתכונה ובמידה, יש והשומר על זכרם קבע להם מקומם בספר הזיכרון לאו דווקא אח ליד אחיו, כי אם חבר לצד חברו. הפרקים באים איפוא להשלים זה את זה, והחזרות בעובדות וההצטלבויות שבמסירתן הן מטבע החומר ומרצון הסופר גם יחד. ובסופו של דבר מצטיירת תמונה שלימה של היישוב בהתהוותו, בשלב הראשון של בניינו. ומן ההיגיון הגמור, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה אמנותית, שהמספר הוסיף על שמונת מחזוריו סדרה מיוחדת לפרצופם של היישובים עצמם בזמן שלפני ההתאחזות הראשונה בקרקעם: אלה פני פתח־תקוה וראשון, ראש פינה ויסוד המעלה, רחובות וחדרה וכו’, קודם שנקראו בשמותיהם אלה וקודם שהיה בהם מה לקרוא בשם. בספר “משפחת האדמה” הודלק נר גם לנשמת האדמה עצמה.
ג. 🔗
סמילנסקי אומר בהקדמתו מפורשות, כי לא “היסטוריה” כתב. ואף לא “ביוגרפיה” בלבד. אבל הקווים שמתח ורשם הם הם המציירים לו לקורא היסטוריה שלמה, דברי אותם הימים. הספר יצא לו למחבר גם כספר לימוד מצוין, לדעת את התקופה ההיא מפי אישיה ועל פי אישיה. יצא לו לסמילנסקי לתת לנושאי המציאות ההיא את צדקם המלא, הגואל (והמשוחרר גם מהערצה עיוורת, מאגדות שווא, הנוצרות ומטופחות בחיק תנועות ופלגים). האנשים מתבארים לך ומתקרבים אליך על־ידו; גם אלה הזרים לך מתחבבים עליך, וזאת בלי שנאלצת לחזור בך ממשפטך הפרטי שחרצת עליהם. אין זאת כי אם הצליח סמילנסקי להחזירנו אל רגש הכרת הטובה שאנו חייבים לכל אלה שהפכו את קערת היהדות על פיה, למען יחיה ישראל על אדמתו. ובזה הצליח – בהראותו את האנשים ההם באנושיותם, בעוניים ובכישלונם ובתוגתם. גלויה תוגת מי שיראה את הארץ מרחוק ולא יעבור גבוּלה; חבויה תוגת אלה ששבו לתוך גבולם, התנחלו ולא הורישו.
היות ותיאורו של סמילנסקי כולו לב, ניתן דווקא על ידו להתבונן בגוף התנאים והמניעים התבוננות עניינית, בלתי משוחדת, פוקחת עיניים. מעשה אבות סימן לבנים, ומי יתן ויקבלו לקח. בני משפחת האדמה נאלצו להיאבק עם שומרי מסורת מאובנת, לריב ריב הקודש שלהם עם נציגי הקודש; שומה היה עליהם למצוא נתיב לנפש שוכן המדבר אשר על חרבו יחיה; נגזר עליהם להתאקלם ולהסתגל, לסבול ולשכֵּל, לוותר ולקבור. כאילו היה זה צו גורלם – להיכשל וליפול ולקום ושוב ליפול ולקום. כלום הגיע אף אחד מהם אל המטרה שהתווה לו? אבל אותו הגורל ששבר את רצונם והתיש את מרצם וקיצץ כנפי רוחם של אנשי ראשית ובשורה אלה, הוא גם שחיסן אותם ואת בניהם ובני בניהם גם יחד. במותם נחלו את הניצחון. אכזבתם וייאושם אך האדירו תקוותם של הבאים אחריהם. קרבנם נתקבל.
מאזניים, ניסן־אלול תש"ד (1944)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.