רקע
עמנואל בן-גריון
רחמי אם: על סיפוריה החדשים של דבורה בארון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

ספרותנו החדשה מתחדשת בדורנו בקצב מהיר. כבר גדלו, מבין הצעירים, אחדים בעלי אופי וצורה משלהם, שלא תקרא להם בשם בנים לאבות שהיו כי אם אבות לבנים יבואו. מיטב ספרות ההשכלה והתחייה נעשה היסטורי. אמנם העניין בה אולי עוד גבר, ועתיד להתגבר עוד, אבל המרחק בינינו לבינה נעשה עצום, כתחום זמן זה המבדיל בין הקלאסי לבין האקטואלי.

הספרות החדשה הזאת, שיאה לה השם קלאסית – אילו התפתחה לפי הקצב הפנימי שלה לא הייתה יכולה “ללכת בתלם” עם התפתחות העם והלשון והארץ. הרי נתחוללה איזו מהפכה, הקהל גדל מאה מונים, ושפת הדיבור המחודשת אי־אפשר שלא תשפיע את השפעתה, לא רק על הסגנון בלבד כי אם גם על… “צורך ויכולת” של הספרות, על מידותיה ועל ממדיה. הנה כן ישנה ספרות ארצי־ישראלית, של עשרות שנות בניין רצופות, וחוקיה אינם כולם של תמול־שלשום. אבל יש ואותו התמול הגדול מוסיף – כמעט בחשאי – חוליה חדשה על שלשלתו הוא. היה זמן, ונובילה חדשה שנוספה לספרות הרגישוה והעריכוה כמאורע – קומץ המלקקים, אנשי הספר העברי של הימים ההם. ולעתים נדירות יקרה שמעשהו של אמן, החי איתנו כיום הזה, נספח כאילו בהיסח הדעת לחשבון ההוא. שלושה סיפורים של דבורה בארון, שהופיעו בשעה זו וגם לא יכחישו את השעה הזאת, נראים לך מלכתחילה כהמשך חי של אותה הנחלה, נבחנים וקיימים כאילו מלידה. (דבורה בארון, לעת עתה: סיפורים, הוצאת עם עובד תש"ג)

שלושה הסיפורים אינם מעור אחד ואינם מטיב אחד. השם סיפור (או רומן קצר) יאות במיוחד לסיפור הפתיחה, סיפור דרך חיי אשה, “דרך קוצים”. הסיפור התיכון, “כריתות”, אינו סיפור עלילה גרידא כי אם השקפה קצרה ונמרצת על נושא עתיק, רב הגוונים ואחיד המשמעות, הוא נושא “האשה העבריה”. הסיפור השלישי, התופש כשני שלישים של הספר, ועל שמו – “לעת עתה” – נקרא המחזור כולו, יש להגדירו ככרוניקה, אשר “גיבור” לה ישמש בעצם תחום זמן מסוים, חתך תקופה ידועה. התרומה הזאת היא גם הארצישראלית שבקובץ, ועליה נתעכב תחילה.

“לעת עתה” – לאמור בתחנת ביניים ארעית, שאינה לא נקודת המוצא ולא מטרת השאיפה, מעין מעבר בעלמא, מקום מקלט. המדובר בשהותם של פליטי היישוב, בימי המלחמה הקודמת, בארץ מצרים. זהו רקע הסיפור ומסגרת לציור דמויות, שלכאורה אינן תלויות במסגרתן זו אבל גם אין לתלוש אותן מקרקע מציאותן המיוחדת ההיא, שכוחה היה רב גם לעצב אופי, גם לעקם אותו. אבל “לעת עתה” יהי גם, מנקודת ראות הבנים ששבו לגבולם – שם נרדף לגלות, שלא הייתה כי אם תחנת מעבר, יום זיכרון ממושך למה שהיה לפנים, יום ציפייה ממושך למה שיהיה בעתיד. האמונה המשיחית לבשה גוף, הפכה למעשה הגשמה. ואז. – “אלפיים שנות הגלות כאילו נתקפלו ונקעו מן האמצע, וההווה עם העבר היו לאחד”.

משפחת הגולים מתוארת לנו בבת אחת בשלוש דרגות של תיאור. ראשית לכל, הסופרת מחַיָה לפנינו את הפרשה של “אז”, זו הנוגע לליבנו לדעתה דווקא עתה, עת חזרה ההיסטוריה, כאילו במשנה עוז על צירה. הצער – רב מאז, התקווה – לא פחותה מאז, התנאים השתנו ולא השתנו; המצב, גם בתוך פינת היקר שלנו, הוא מעין “לעת עתה”, ערב ההכרעה אנו חיים וליבנו – פוחד ואיתן; עבודת היום נעשית על ידינו על יסוד של מתיחות תמידית, בלתי מורגשת, אך תיוודע לנו עצמנו עת תגיע השעה. אכן למודי ניסיון אנחנו ומוכנים היטב לעבור עכשיו, דווקא עכשיו, על זיכרון ניסיונות אנשי העלייה ההיא, כל קורותיהם, תלאותיהם, גאולתם. הנה הביקור במעון הנצרכים, מסידורם של אחים דואגים לאחים. הנה הופעתו של העלם־נער, שנמלט על נפשו כשהחרב והרעב אכלו את הארץ, והגיע למחנה האחים החופשים המצפים לשעתם, נמלט לבדו לבשר. והנה, לצד עובדות אמת מקומיות שאינן כתובות על ספר דברי הימים, זיכרון המאורע ההיסטורי עצמו: ההצהרה על הבית הלאומי, פרסומה והתקבלותה. המשוררת חידשה את ההערכה של תעודת יסוד, בהעבירה את הערכתה מן התחום הלאומי אל התחום היהודי־אנושי: כיצד הגיבו בני המחנה ההוא, הגולים־לא־גולים, בהישמע קול הבשורה. התעודה, שהיא נקודת סיום ונקודת מוצא לחשבונות שאין נכבדים מהם, יסוד לסיפוק ולדרישה, הופכת פתאום למה שהיא באמת: אצילות הרוח שהתעורר לא מדחיפתו הפנימית הוא, אלא – לכלות דבר מפי נביא. אנו נענים למשורר הפותח לנו את לב גיבורו בגשתו לתאר את הדמות; ואנו מודים בחסדו כשיגלה מבעד לארשת פני ההיסטוריה המודרנית את הלב העתיק, לב המקרא.

הדרגה השנייה של הסיפור, מעל לקורות ההיסטוריות, דברים המעורים במקומם ותלויים בזמנם – מידת היותו, בשלמותו היחסית המותנית במסגרת, בבואת החיים. דרכי החיים של משפחת הגולים ההם ענפים ורבגוניים, כמספר הנפשות ממש. דרכי חיים אלה הצטלבו, הנפשות התקשרו, ההכרח החיצוני והפנימי יאחד אותם, אבל איש איש לאוהל מועדו הוא. זה – בוערת בו שאלת עמו, והיא תמלא את חלל חייו עד כדי שתיעשה אופיו; זה – נולד ביצר להושטת עזרה לאח הכושל, ברצון הארגון ובכוח הארגון, עד שחייו הפרטיים הופכים לכלליים. והנה מחלה, הקופצת על קרבנה, פניה אחדים, אכזריים, ומוחים כאילו את כל הכתוב על לוחות החיים; הנה גם נס הקימה לתחייה, הוספת חוליה לשלשלת החיים, גלגול על הקודמים. נעורים בתרדמתם; נעורים מתנערים. הארוס המתעורר וממלא את חדרי הבלתי־מודע; הארוס הלוהט ושורף גם את הזולת, גם את נושאו, ואין להאשים. הנה אותו גיל, שלאושרו לא ידע את הרחמים; הנה אותו הגיל, שאלמלא רחמיו לא הייתה הצדקה לקיומו. מכאן אהבה שלא תבקש אף את אשר שלה… מידת המספרת, מידת הרמז; גישתה – אותה החמלה שלמוד בה במיוחד הגנן, הדואג לכל שתיל ולכל ציץ. בשבילה הכל בחינת צומח, גם האדם, גם רגשו, גם גורלו. הכל צפוי, הכל – לרבות הרשות הנתונה.

הנפשות האלה, אשר כאילו המקרה הפגישן וכרכן יחד – לא יד מקרה שולטת בקשירתן זו בזו בסיפור. הנה הדרגה השלישית, המעלה שבסיפור המעשה, סימן האמן. לכאורה מצויר כל אחד ואחד לחוד, המספרת מתייחדת – ומייחדת – עם הגורמים לשמחתו ולמכאובו של כל אחד ואחד לחוד, אך היא האוחזת בחוטים ומקשרת אותם, לא תאבד את החוט, האריג נארג לפי מתכונת טבעית – ואמנותית. אחת הנפשות תופשת את מקום המרכז, ודווקא לא המעניינת ביותר, זו שגם הגורל הלאומי וגם הרומנטיקה שבחיים התרחקו ממנה תכלית ההתרחקות. המחברת בחרה באשת־החיל, שהאמנים ידעוה ופסחו עליה לא פחות מאשר הנפשות עצמן שהיא המקיימת אותן; היא האם, המאכסנת, הדואגת ומפרנסת, מאכילה ומלבישה. ידיה אינן יודעות לאות, המחלה המחלישה לא תקפוץ עליה ויד הגורל לא תגע בעורק החיים שלה, כי שרשים לה במציאות, וזמנה נתון למילוי התפקיד המוטל עליה מימי קדם. את המאכלים שלה, המורכבים בחכמה, ערוכים בטעם ומוגשים באהבה, אתה אוכל ברצון, כי טבע הם. מצווה היא לקיים את הגוף; אמנות המטבח אינה אמנות לשם אמנות. כשהאישה הזאת נותנת מזון לטיפוחיה היא נותנת מגופה היא. יוצאי דופן בונים את העולם. אבל האדמה לעולם עומדת. אל תקרא אדמה, כי אם בת האדם, אם כל חי.

למנות את סימניו של הסיפור, פירוש הדבר לחזור על כל פרט ופרט. אותה האישה, למשל, העובדת את עבודתה הרצופה, התמידית, ומשך ימי הגלות הזמנית ההוא עבדה ועמלה בלי הפוגות, חיממה את סביבתה וקיימה נפשות – הנה ערב יום הפרידה היא קובעת לעצמה שעת הפסקה קלה: יוצאת לראות את הכרך שאכסן אותם כל הימים, והיא שהפכה את פינתה בו למולדת, בלי לדעתו כלל פנים אל פנים. הנה אותה שעה לובשים שמים וארץ בגדי חג, והקורא ידע על מה עינו תבכה ולבו יצהל. אולם אם נחזור מכאן, מגילוי תכלית האנושיות, אל שורשיו היהדותיים של הסיפור, נמצא בו חידוש הקובע את זמנו ומקומו – עם כל היותו בין־זמני ובין־מקומי – בזמן ובמקום התהוות חידוש העם. ההבדל המכריע בין גלות ליישוב, בין גישה לגישה, ניכר ונמדד ביחסם של שניים אלה אל הערכים הקיימים. סיפורי המקרא נקראים אחרת בגלות מאשר בארץ. חוויית הילד הלומד אותם היא אחרת, במובן מהפכני, כי יימנה עם אבלי ציון או עם ילידי ציון. ילידי העיירה למדו מתוך סיפורי המקרא להתגעגע על ציון; ילידי ציון – לרחם על הגלות. האם, ילידת “השָם”, היא שעושה את המעבר, היא הלומדת להראות את חיי השָם כמעבר, בשעה שתסביר את החיים האלה לילדה שנולדה כאן:

איך הייתה העיירה?…לא היו להם לאנשים לא גנים ולא שדות, ולא זרע ולא קציר, אבל ספרי קודש היו איתם, ובהם הגו… חיזוק מצאו גם בזה, שהארץ, שם במרחקים, עודנה עומדת – כפי שהוגד להם – בשממותה. אינה מצמיחה ירק ואינה מוציאה פירות ומתאבלת עליהם כאם זו שנטרדו ממנה בניה. אך הם שמרו כל הימים את אמונם רק לה. בזמן גשמי הסתיו, בשלכת, ישבו בסוכות, בירק עצים, מפני שכך נהגו לעשות בימי האסיף בה, ואת היום הט"ו בשבט – עת סופות שלג וקור – חגגו באכילת פירות, משום שזה היה יום חג האילנות שלה.

הראייה החדשה הזאת, טבעית־פשוטה ומהפכנית, מחזירה־מצדיקה לנו ולבנינו את העיירה גם כנושא ספרותי. עולם האבות־הזקנים אין לכסותו בשמיכה הצבעונית של הרגשנות הצבועה, אלא יש להאירו באור עולה, אור מזרח השמש שגם מערבו לא יכחיש אותו. אל מקומו שואף זורח הוא שם.

 

ב.

אם נרצה לסמן את מידתה האמנותית ואת סודה האמנותי של הסופרת על־ידי הגדרה אחת, נשתמש בביטוי רחמי־אם. בשם זה נכלול גם את אופן סיפורה, המתגולל בנחת, שקט אם כי לא שלו; גם את ההתבוננות שיסודה בהבנה, אשר אינה מתיימרת לשפוט ולדון לחובה, אך סלוח תסלח (ולאו דווקא משום ש“להבין הכל פירושו לסלוח הכל”, כי אם משום שהרחמים הם מקיפים מן הסליחה); ועיקר העיקרים האמונה, היא הצרופה בכור הסבל, זה הסבל המלמדך סבלנות. ההתייאשות מצאה את תיקונה באמנות והפכה אמונים, ללא קנאות וללא קטרוג.

הסיפור התיכוני, “כריתות”, וכן הראשון, “דרך קוצים”, מקום הפעולה שלהם ומסגרתם – העיירה. אבל שניהם אינם מעורים או מותנים בחיק עבר כלשהוא. “דרך קוצים”, סיפור אנושי שייתכן בכל סביבה וזמן, אם כי קרה רק הפעם הזאת, או יותר נכון: עוצב רק בצורה זו. ו“כריתות”, סיפור־רשימה כולה רמז ועלילתה מתחבאת, סיפור יהודי, אשר השאלה העולה מתוכו נשאלת גם ברשות יהודית שמחוץ לעיירה, ומוסר ההשכל שלה שייך גם לעולם הרחב.

“כריתות”, ספר כריתות, גט. התורה ניתנה למין האנשים. רחמי אם לא שלטו בה. האב אמנם ירחם את בניו, אבל לא את בנותיו. שתי דמויות, המציינות את גורל האשה העבריה בתחום ממשלתן של תרי"ג המצוות: העגונה והגרושה. חיי הגטו הפילו חללים וחללות, קורבנות שזכרם לא נפקד בקרב שומרי הגטו; אך הספרות החילונית העידה עליהם בשיר ובסיפור, ותבעה עלבונם, הם גם אבותיה הספרותיים של המספרת ומִדִבריהם – אזהרה לדורם ולדורות – אנו חיים עד היום. אבל לא למדנו אותו הלקח במלואו, לא הבינונו אותו כמוסר נאמר לבנים ולחוקי עולמם החדש. ראינו בעיקר את המרד הכללי בתרבות הגטו, שמענו את הצו לשחרור העם, שיכלול מאליו גם את שחרור האישה. המלחמה ברוח הגטו נאחזה בדמויות האומללות ההן ואנו הבינונו רק את הרמז ולא את הפשט. והנה בסיפורה־עדותה של דבורה בארון אין לגלות את הכוונה המרדנית. היא אך רושמת מזיכרונות ילדותה שבעיירה משהו על גורל האישה, שעכשיו תראה ותכיר בה את האחות, והדברים אין מטרתם להאשים, כי אם לקונן. אך דומים אנו, כי דווקא הציור הזה, המתייחד עם נושאו, יַראה את כוחו הגנוז בו במציאות הבנים: אולי ישנו את דרכם. כי בת־ישראל המשוחררת, שהצטרפה לפלוגות הבונים, לאלה המוותרים על שאיפה אישית בחיים, היא – בת המרד והחופש – נעשתה שוב קרבן לחוקים־לא־חוקים. תביט לאן שתביט: כריתות מסביב, הכרתת ברית. תורת הקיבוץ – הכרנו בה משהו מן הדת של אמונה ישראלית חדשה אשר רב כוחה לגייר; אבל דווקא על לב האישה לא ידעה להגן. גם בקרבה, בקרב החברה החדשה, שעמה נמנים מיטב הבנים והבנות, נופלים הקרבנות, נפשות יקרות, שאף הן את תוגתן תשאנה חרש. הנה נמצא מי שנעשה פה לאילמת. הרצונכם להיקרא “עמי”? קראו לאחותכם רוחמה!

*

ב“דרך קוצים” תיארה דבורה בארון גורל אישה, שהמזל הרע ירדוף אחריה מבטן אמה. הסיפור פותח בילדותה של הגיבורה ומסתיים עם זקנתה. נעוריה הורעלו על ידי אם חורגת; שנות נישואיה – בעטיה של מחלה משתקת, שקפצה עליה בדמי ימיה והצמידתה למשכב לכל ימי חייה. על הילד, שנולד לה בימי המחלה (הבן הראשון, שנולד ערב התפרצות המחלה, גווע ומת בגללה), היא ויתרה למען יגדל בסביבה בריאה וסתמה בכך, היא ואישהּ, את מקור האושר. כל נסיבות החיים, גם היוצאות מן הכלל (בחלקה נפל בעל טוב־לב ועדין נפש שכל עמלו להקל עליה) ולא כל שכן הרגילות (משא הבית, יחסי שכנים) – הופכות בשבילה מארה. והנה שוב יפקדנה האסון, יום אחד מוציא הבעל את נשמתו, הוא שנראה כה חזק ורב כוחות החיים. “כתמוה ייראה זה, אשר בהיות השואה, פעמים שייעקר דווקא האדיר באילנות, בו בזמן שהציץ הדל, העומד על ידו, אפילו לא ייפגע”. אמנם, במסגרת האומללות ניתנת לה גם צדקה. בנה יוחזר לידיה, והוא ימשיך במשלח יד האב, ידאג לה גם יקל את גורלה. במחיצתה עתידים לחיות הבן עם בת־זוגו ועם הנכדים. זכתה ליהנות לסוף מן הזיו, לאור של החסד האחרון.

הסיפור כתוב בסגנון עצור, ללא הטחת דברים כלפי מעלה, ללא הזעקת הזולת שישתתף בצער. עיקר התיאור – הסבך הממושך, ה“אין אונים” ללא תיקון. אכן כדבר הממשֵל כן הוא: החיים – חוב הם שאין לפרוע אותו. אבל המספרת יודעת, כי יש לפרוע את חוב החיים, רחמי המספר – מזבח כפרה.

אנו מסיחים את דעתנו מן הסביבה (היא המתוארת ברמז, כדרכה של המספרת, אבל בקווים ריאליסטיים, פשוטים ונמרצים) וגם מן המקרה עצמו (הוא המועתק לשפתנו בפרוטרוט, לכל פרודותיו של הכאב הקשה והממושך); שאלת ייסוריו של החף מפשע מתעוררת, השאלה הדתית־פילוסופית אשר התשובה עליה טעונה חידוש עם כל חידוש הייסורים המייסרים גוף ונפש. אמנם, כיחיד באדם התנצח איוב עם אל, אך משלו יענה לאלה אשר לא השטן ניסה אותם כי אם גורלם העיוור. שלח־נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו, אם לא על פניך יברכך. הממשל הקדמוני לא הסתפק בהיעשות האומלל לאב שכול. הוא בדק ומצא כי אך אם יכה את הגוף, מכף רגל ועד הקדקוד, יפתח הקרבן את פיו ויקלל את יומו. יש והמחלה תורגש כחמורה אשר ברעות, ואין תירוץ שיתרץ אותה כייסורים של אהבה. לא הם ולא שכרם!

אבל השאלה היא מורכבת יותר, השקפת ה“ואהבת לרעך כמוך”, רואה כביכול ב“אני” את טבור העולם הגשמי. אך לאמתו של דבר, צרת רעי קשה עלי מצרתי אני. הייסורים הבאים עלי, הממרקים את הנפש, יחזירו לי את האמונה הטהורה והמטהרת, ומבשרי המעונה אחזה אלוה. ברם, מי ינחמני בראותי את חברי אסור על ערש דווי, מי יבאר לי את סבלו, אף כי הוא עצמו יצדיק עליו את הדין?

הדת היא הנותנת תנחומים לסובל, האמנות – למי שרואה בסבל אחיו. את האמת הכפולה הזאת בא ללמדך מחדש סיפור פשוט זה על סבל אשה חולה. המספרת הראתה לנו את הגיבורה, מן האומללות שבבנות אדם, פרשׂה לפנינו את נפשה המרה של זו ואת מגילת עינוייה כולה, ונחם ניחמה – אותנו.

מאזניים, ניסן־אלול תש"ג (1943)


המלצות קוראים
תגיות