א. במערכות החי 🔗
“במערכות החי”, ספר הסיפורים השלישי מעולם החי לברוך דגון (פישקו), עומד להופיע בקרוב בהוצאת עם עובד. קדמו לו הספרים “נפש חיה” (הוצאת “דבר”, ללא ציון שנת ההדפסה) ו“תעלומות החי” (הוצאת עם עובד, תש"ח). שלושתם אחד, וכל סיפורי המחבר סיפורים אחדים ועלילה אחת: רצון החיים ותורת החיים – מלחמה מִנֶצח עד נצח – בהתגלותם במערכות הטבע.
המספרים מעולם הצומח והחי – שתי דרכים, על־פי־הרוב, לפניהם: האחת, תיאור הטבע כנתינתו, תיאור מדויק ומהימן, על פי ראייה ישירה ומתוך בקיאות מדעית, מעשה צייר, כביכול, המשרת את חכמת הטבע. והדרך השנייה היא הסמלית־המשלית, תיאור חופשי עד למאוד, העלאת בני אדם ונסיבות חייהם בלבוש יצורים מעולם הצומח והחי – והוא אמצעי מכוון בידי המוכיח בשער, המטיף והמצליף. נדירים בספרות תיאורים מתוך נשמת החי, כביכול, בחינת “יודע צדיק נפש בהמתו” – וסיפורים אלה מראים לפי טבעם, את החי ביחסו ובהתייחסותו אל האדם (טולסטוי, “מדבד”; לונדון, “קול קדומים”), ואנו רואים בעליל: גורל בגורל קשור אף בהינתק גורל מעל גורל.
בסיפורי ברוך פישקו־דגון מעולם החי אנו מגלים יסוד שונה מן הנזכרים, אשר דומה שוב אין לו אח וקרוב אלא בטבע גופו. הספר מעביר לפנינו את יצרי היצורים ההם, וסיפוריו ממחישים את המתרחש בתוך עולם החושים של גיבוריו נטולי הדיבור האנושי. אין פישקו מפריד בין גוף לבין נפש, לאמור, הגוף הוא הנפש, היצר – הלב. משל למספר מחיי האדם אשר יבחר לו כגיבורים בני אדם שדרגת חייהם היא זו של דומם, צומח וחי. (ייתכן, ודווקא כאלה אינם מיעוט שבמיעוט). טבע האדם כנתינתו, טבע בתוך טבע, לאו דווקא היצר הרע והאינסטינקט הגס, אלא רצון־החיים הערטילאי, אפשר ולא מצא עדיין את מתאריו כראוי, וטבע החי – לא כל שכן.
רשותו האמנותית של ברוך פישקו דגון היא רשות יחיד.
שלושה אבות־נושאים הם: לידה, גופי החיים המורכבים אהבה ואיבה, מוות. והמספר, כל עלילותיו מוסבות על שלושה אלה שהם אחד. בסיפורו “אל־על” (בקובץ “נפש חיה”) מעביר ב. דגון לפנינו את רגע הולדתו של אפרוח אחד. גיבור סיפורו, הנתון עדיין בתוך ביצתו, חלש מאחיו; אמנם, הוא מצליח לפרוץ את הקליפה ולעבור מרשות החושך בעזרת עיניו הנפקחות לרשות האור, אבל אינו מצליח בכוחותיו הוא להשתחרר מבית כלאו – והיה נשאר בתוך קליפת הביצה השבורה, המודבקת לבשרו, אלמלא רחמי אדם עליו, של העובדים בלול, והם עוזרים לו להינתק ולצאת אל בין אחיו. בלול ישראלי המדובר, אך באפרוח באשר הוא שם. הסוף הטוב, המתאים למציאות המסוימת הזאת, אינו כאן לא עיקר ולא מטרה; אך הרצון להיוולד, לפרוץ את הקליפה, אותו רצון הנתון בנפש כל החי המותנע מאליו, סודו וכוחו זהים לסודו וכוחו של כדור הארץ המתנועע מעודו. אין כאן מכתיבת הארץ ומה גם מדברי ימים; ללא היסטוריה חי לו החי עלי אדמות, שכן חייו טרום־היסטוריים אף על־היסטוריים, ימי בראשית תמידיים, רשות המיתוס. הביצה היא הביצה הראשונה, ועולם ומלואו צפונים בה, מתפרצים מתוך קליפתה המתפקעת – אל המציאות, אל האור!
הטבע ניתן לנו נגלה ונסתר. מה מתרחש במוחו של אפרוח לא נדע, אך אנו רואים אותו ראש וגוף ורגליים, והוא מובן לנו, ורק נסתריו למשורר ולפייטן. ואולם במערכות החי מצויים אף מרובים גם חיים פלאיים בחיצוניותם, לא־כל־שכן בנשמתם. הנה קיפוד הים, יצור טורפני הנתון בין סלעים שבמעמקי הימים,יצור כולו רזי רזים, והמספר, בסיפורו “במעמקים”, מגלה לך אותו על כל לבו ומאודו. שיר חייו של קיפוד ים: הוא יוצא לצוד ציד, אורב לקרבנותיו, נחבא מפני טורפים חזקים ממנו; יחיד בעולמו, אך נמצאה לו גם בת־מינו שהייתה לזוגתו, וחיי צוותא שלהם מתבטאים ומתעלים בעיקר בציד משותף שנערך על־ידיהם; עד שהנקבה נופלת הראשונה בידי אויב, הוא הגורל והמוות גם יחד, וההוא נשאר ערירי, נלחם, ניצח והוכרע לבסוף – כאשר הסיח דעתו, קיפוד־הים זהוב־המחט, מחוק החיים, והמוות משך אותו אליו, כאילו שואב אותו אל בין זרועותיו.
פרשת קיפוד הים ומותו בידי אויבו, יצור ענק לעומתו, האורב לו שם במעמקים – כולה שייכת לרשות המיתוס. כאילו אלים מתנגשים באלים. מלחמת היקום נטושה, למן הימים בטרם היות האדם, ובאכזריותה הראשונית היא מתחדשת עד סוף כל הדורות – בתחום החי.
ומותר האם מן החי מהו? לאדם, לבחיר היצירה, ניתן לקרוא בשם.
“בעלי חיים אינם בני תמותה. ילדים אינם בני תמותה” – אני מצטט, אמנם שלא כלשונו המדויקת, לשון שירת הגות, מאמר מוסגר מתוך מסתו של מוריץ היימאן על מוות ואל־מוות. אפשר גם להעתיק ולנסח: “בעלי־חיים אינם יודעי מוות”. וכאן נחשף משורשי יסוד אשר פישקו, דומה, מוכיח פשרו בסיפוריו, וזאת ללא כוונת מכוון.
זה מקרוב קראו קוראי העיתון הזה את הסיפור “צרצרים” מאת ב. פישקו (“דבר”, ט“ו בטבת תשט”ז). סיפור זה דינו כדין יצירותיו המכונסות: עולמו של החי כוחו מקופל בו. מהי האינדיווידואליות של צרצר בודד? מה המייחד את עם הצרצרים כולו בתוך עולמו של החי בכלל? כל הצרצרים מהותם אף גורלם אחד, אפילו כל החי מהותו וגורלו אחד. ודוק ותמצא, כי הגזירה־השווה היא – העדר כל גזירה במובן האנושי המוגבל. חיי החי מעולמים הם ולעולמים, נשמעים לחוק קדומים, שמלפני היות האדם, שעל־אף היות האדם. במשך מעגל חייו הארציים של כל יצור ויצור הרי הוא חוזר על תולדות המין וכל התקופות כולן עוברות עליו כאחת. יוצא, כי העדר כל “השגחה פרטית” בחיי החי עושה את החיים האלה עשירים יותר, מלאים יותר. אין זה לא ספר זיכרון ולא ספר היחש; זהו ספר תולדות החי.
בכל צרצר מבין הצרצרים, בכל יצור מבין היצורים, הופקדו כביכול סודות המשפחה, סודות המין, סודות מערכת החי. הכותב קורותיהם הוא עצמו נושא הסוד, כולו שקוע בו, כולו נושם אותו.
ה“פשט” של סיפורי ב. פישקו, וכן חלקם בידיעת הטבע ובמחקר הטבע, עשויים למשוך אליו במרוצת הזמן קוראים הרבה, המבקשים ללמוד ולהשתעשע כאחד. אך תיקון ימצא אף יגמול בהיפגש סיפורו עם הקורא הילד. קרוב הילד לבעל חיים. אף קרוב למשורר. אשרי שחלקו באלה!
דבר, כ“א בשבט תשט”ז (3.2.1956)
ב. שלושים למותו 🔗
ספרות, בתורת רשות אמנותית, נקראת ספרות יפה. אולם שם תואר זה, הלקוח מתוך המילון המקובל, אינו מטיב המוסכם, לא בחיים, כל שכן באמנות. יופי פירושו שוני. השונה, אף המשונה, הוא היפה. קהל הקוראים המאוהב במשורר פלוני־אלמוני, עד שלא נפגש איתו בחיים ינהג לצייר לעצמו דיוקנו של זה לפי מושגי היפה המקובלים, לפי כללי הרמוניה חיצונית, נעימה לעין. “יש לו פנים של משורר, של אמן”, נוהגים הבריות לומר, לא אחת, על אדם יפה וטוב כשהוא לעצמו, אך רחוק מעולמו של היפה כרחוק הקורא ההוא מן הסופר, מן האמן. ואולם, סימן אמת לאמן אמת ולאמנות אמת: פלאיות. הנך משתאה למראיתם. הנך מופתע, מורעש, ואף מוטרד. זכית ונפגשת עם כוח בראשית פנים אל פנים, ואין לזה לא שיעור ולא קנה מידה. תמיהה היא, חידה!
בכל פגישה עם פישקו הייתה מן הפליאה הזאת. עם הפגישה הראשונה חשת בחוש, שנזדמן לך להציץ עין בְּעַיִן בְּעֵין הטבע. ואמנם הטבע, כמוהו כיופי, פנים לו מוסכמים ופנים אחרים לו, ללא הסוואה. הטבע הוא משונה, הטבע הוא אכזרי, מופלא מבינתנו, בלתי נתפש ובלתי מושג. היצור והיצירה נושאים בחובם סוד היווצרם, והוא הוא נפשם.
ארבע מידות במספרים סיפורים מעולם החי. האחת – מידת הנסיון. מי שהתבונן בחי וחקר אותו לדעתו פָּנים וּפְנים הוא גם המעיד עליו. התיאור חופף את המציאות, והמתאר בנאמנות גם יכול להקיש מן הגוף על הנפש ולא לטעות. המידה הזאת היא קדומה. אדם הראשון קרא שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה, “וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו”.
מידה אחרת – כולה אמת פנימית – היא מידת האגדה. המשורר יבין לצפצוף העופות וללחש הנחשים. בעלי החיים מדברים בלשון אדם, המבין לסתרי שיחם. “וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים”, דבר דיבר גם בשמם. בזירת המשל נפגשים האדם מכאן והחיה מכאן. חכמת החיים וחכמת החי הם היינו הך.
ישנה ספרות עולם החי אשר בשערה כאילו כתוב: “יודע צדיק נפש בהמתו”. האדם – לאו דווקא מי שקרא שמות לכל חיה – היה לפה ליצור האילם. רחמיו הם אשר העלו צער־בעלי־חיים פשוטו כלשונו. כמה פרקים ממיטב הסיפור העולמי שייכים לרשות הזאת.
מה מידתם של סיפורי פישקו? בלי להתיימר ולקבוע מקומם המדויק בעולמה של ספרות, הננו לציין: מידתם היא לא מחקר, ולא אגדה, אף לא רחמי הבריה העליונה, כביכול, על פחותי דרגה למיניהם. דומה ואף לגביו ייפָּתח לנו הפסוק, ושוב – מפסוקי פרשת בראשית. “ויהי האדם לנפש חיה”. מתוך סיפורי פישקו מדבר אלינו החי למינהו, באשר הוא חי.
יחסי חבריו של פישקו כלפיו נוצרו אולי בראשונה בפגישה האישית. מידת “נפש החיה” אשר בו היא שהפליאה וחדה לנו חידות. מבין בני האדם לא כל אחד ימשוך שתבקש קירבתו או שתשאל לטיבו; מה שאין כן בעלי חיים, אשר מכל אחד מהם, דומה, נשקפת אלינו חידת היצירה. כן היה רשמו של פישקו האיש על אלה שראוהו ומה גם על חברים ורעים: פגישה, מתחדשת מדי פעם, עם משהו אלמנטרי, מן היסודות.
יחס של המקורבים אל יצירתו ניזון גם מההכרה הברורה, כי הנה היה חי בקרבנו אחד הסופרים המעטים בדור הזה אשר התואר “מקורי” הולם אותם. סופר יחיד־בייעודו אשר המשותף בינו לבין יחידים אחרים הוא גורלם להיות בימי חלדם בבחינת אלמונים ונשכחים.
אין לנו ספק, כי שעתם של סיפורי פישקו עוד בוא תבוא.
מאזניים, סיון תשי“ז – חשון תשי”ח (1957)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.