רקע
עמנואל בן-גריון
סיפורי יעקב הורוביץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

אודה ואבוש: לא ידעתי עד כה את המספר הזה, ואף לא שמעתי את שמעו. ואחרי אשר קראתי את קובץ סיפוריו שהופיע בימים האלה (“חתולותי הלבנות”, הוצאת “יחדיו”), התבוננתי בתופעה שהכרתיה כמכת מדינה בארץ הישנה, בה גרתי, ב“מערב הנרקב” הספוג תרבות לרוויה: כי האמן המקורי נשאר כל ימי חלדו חייל אלמוני של האמנות, רואה ואינו נראה. חקרתי ומצאתי, כי סיפוריו הראשונים נדפסו זה יותר מט"ו שנה, ואלה הם בייחוד שנאספו בקובץ החדש; חוץ מאלה פרסם כמה סיפורים בודדים, מהם כחוברות מיוחדות ומהם המפוזרים עוד בכתבי־עת שונים, אף ניסיונות דרמטיים, וכן ספר סיפורי המסוגנן בנוסח ימים שעברו (“אור זרוע”) ורומן אחד בשם “שערי טומאה”. זה שנים שנשתתק, אבל יש לפרש את הוצאת הקובץ כסימן לשיבתו אל הספרות בדפוס – בחינת חייל החוזר לשדה־הקרב.

נייחד ראשונה את הדיבור על הרומן (שנתפרסם לפני ט' שנים בהוצאת שטיבל). “שערי טומאה” שמו, ועניינו התלבטויותיו של גבר בסבך החטא; כשלונותיו ונפילותיו זו אחר זו בעטיו של נחש־אישה; טיהור וזיקוק הגוף בכבשן מחלות, בקדחת האהבה, בצרעת החיים. העלילה המרכזית ברומן זה פשוטה למדי: הגיבור, אחרי אשר נכשל בחיים החברתיים בגולה, מכשיר את עצמו בקיבוץ הכשרה ונכשל, עולה ארצה ולוקח חבל גם בחיים המשותפים של אנשי הבניין וגם בחיים המפוררים והמתפוררים של המתחרים זה בזה בקריה האוכלת את יושביה. גורלו להיות בכל סביבה שהיא האדם המיותר, המוותר מרצון ושלא מרצון, הנדחה הצידה, ואותה שעה גם אין מניחים לו להצטדד, אלא שוב משדלים ומושכים אותו לתוך מערבולת הגיהנום של מטה. לכאורה, אין מוצא מן הסבך אלא לגווע לאט לאט או להתאבד; אולם ההרעה המתמדת גם מחסנת, וביום מן הימים הוא קם מן האבדון לתחייה. אמנם “אחרית טובה” זו אינה משכנעת (אם כי שם מתבטאת דווקא ה“אידיאה” של הרומן: “רק משיש האמונה הזוהרת בלב, אפשר לראות את שערי הטומאה באורם הנכון…”) וגם בעצם הסיפור ישנם פרקים סתומים וסמויים לצידן של פרשיות בהירות וברורות. אפשר גם לטעון, כי המספר אינו עומד מעל למאורעות ולמעשים המתוארים על ידו, אלא בתוכי תוכם; נדמה כאילו בא לעשות איזה חשבון, להתנקם. אבל על אף הפגמים האלה משאיר הספר רושם יקר, שאין אתה יכול להשתמט ממנו; המחבר נגע באיזה נגע טמיר, הוא רב גם את ריבנו ובו בזמן הוציא את משפטו עלינו.

מה שעלה לו, למספר להקים הם טיפוסים, דמויות. היצירה כשהיא לעצמה אינה בנויה לפי הכללים, אין פה מבחינת החומר, מן ההסתפקות במועט, מן התמציתיות; אין הצמצום מסגולותיו של המחבר. אולם אנשיו חיים חיים מלאים; בחטאותיהם, בנגעיהם, בשפלותם הם עומדים לפנינו, מצחיקים ומדמיעים, מבדחים ומרעישים אותנו כאחת. בעקבך אחרי השתלשלות הסיפור והנך שוהה באשר תשהה, אז תמצא אמרות מכוונות אל לב המציאות. דברי קנתור בלתי משוחדים, תאור מעמדים שכיחים ובלתי שכיחים מתוך אותה ראייה חריפה, שניתן לה להפוך את העומד כנגדה לגל של עצמות.

דוגמה מתוך תיאוריו: במלון ארעי מיטה נחלקת בין שני גברים. “את ידו הקריב מיכאל אל מצח חברו למיטה, והנה זעה קרה כיסתו. בכפות רגליו הוא נוגח, והנה קרות הן. את אוזנו הוא מקריב אל חזהו: תזמורת צרודה מנגנת מרש אֵבל – הלוא אורחת שוכבת כאן במיטת השניים, האחות הירוקה, השחפת!” – דוגמה מתוך הערותיו: מחבר טירון מבקר במערכת כתב עת ומזדמן בפעם הראשונה בספסרי התרבות היושבים להם שם על כורסאות גבוהות. “בעצם, מה בצע? הלוא סוף סוף מי שהוא צריך לשבת כאן על הכיסאות האלה ולמסור כתבי יד למסדרים… אולם רותח הלב בדעתו, כי מכאן יכולה לצאת תורה חדשה, מכאן יכול לבקוע אור חדש להגיה אפסי ארץ. העולם מצפה, כי מילת הפדות תרעים כאן – והיא אינה מרעימה. כי ערלי שפתיים מחזיקים בטלית ורודפים כל דיבור דרור”. דוגמאות מתוך אמרותיו השנונות וצירופי המילים החריפים המיוחדים לו: “בעל ואישה – שתי כפות המאזניים, ולעולם מכריע המעורר פקפוקים”. או: “הכדאי הוא לאישה ללכת בדרכי היצירה אשר מצא הגבר חסר הרחם ביגיעה ועמל, והלא היא נתברכה בגדולה שבסגולות החיים, ההריון”. – דוגמאות מתוך משפטיו על בני הדור, על בני עמו: “…בני דור אכולי היאוש, אלה שטולסטוי סחט את רעננותם, שדוסטויבסקי הרעיל את טהרת מחשבתם, שהמסון נסך עליהם ארס רומנטי, שוויינינגר תקע בידיהם נשק המכעיר את החיים. שגרוס לימדם לבוז לכל המין האנושי, שפרויד הושיבם על עקרבים…” גיבור הסיפור נעשה חבר בלשכת יועצים, אשר אליו פונים הרוצים לעלות בסולם החברה, והוא שואל: “גם פה?! הלשם כך נתנו הבחורות את יופיין, הבחורים את ייחוסם והדור את תמצית נעוריו? הלשם כך נזרעו השדות חללי קדחת?”

בייחוד המשפט האחרון מגלה לנו את התכונה הכפולה של המספר דנן: רחמים גנוזים ונסגרים ברגשותיו ובמחשבותיו, ואי רחמים מוחלטים בהבעת ההכרות. הוא בוחר לו, כמעט בעריצות, ממה שלא ניתן לא לקרוא ולא לתרגם, ואינו נרתע לגמרי גם לקרוא ודווקא לתרגם ולנקוב בשם. רק לעיתים נדירות הוא מסביר פנים למציאות ולנמצאים, רחוק הוא מן החיפוי, גיבוריו אינם חסים לא עליהם ולא על זולתם. אין מעצור לפני הכוח ההרסני, המאיים להחריב את העולם, אין סכר בפני היצר הרע – לולא כוח היצירה, היצר הטוב. המשורר נוצר בשני היצרים.

 

ב.

אל השלמות, אל תכלית הדרישה האמנותית, מתקרב המחבר יותר ביצירותיו הזעירות, בסיפוריו וציוריו, שהם אומנם, לכאורה, דפים בודדים מתוך ספר וידוי סאטירי אחד, מתגבר וטרם נגמר (יש אפילו וגיבורו של סיפור אחד שב ונעשה גיבור סיפור שני, כמה טיפוסים חוזרים ומופיעים בנובלות שונות). קטעי חיים הולכים ונגלים לפנינו במגילות הללו, סביבות מסוימות המתוארות מתוך השקפה המבטלת אותן. המעשיות אינן באות למסור לנו עובדה מכריעה אחת, בלתי נשכחת, “עוקץ”; אבל הם עוקצים, ונשיכת הפייטן היא נשיכת עקרב. בסיפור “כבשוני במה” (ב“תקופתנו” א', תרצ"ב) ניתנים לנו צילומי רגע מחיי חבורה של חצי־אמנים; העלילה היא ארעית, אבל ניתוח הנפשות הניתן מתוך היתול מריר אין לערער עליו. הציור “שתי נשים באהבה אחת” (בקובץ “חתולותי הלבנות”) הוא אך זריקת אור לתוך הרגלי חייהם של המשחקים על במת החברה, אבל, הודות למספר, הספקנו לקלוט בִּן דקה את טעם ההפקרות הנודף מתוך “עמק רפאים” זה, אשר המחבר מתייחס אליו דווקא בהומור המצחיק אותך בעל כורחך (“הבה נעזוב אני את אשתי, ואת את בעלך, והיינו לבשר אחד”!!) בקי למדי הוא המספר בעולם ההפוך של הכתבנים, המושכים בחרט, הלובשים צורה ופושטים צורה ולא כלום – החשק כביר בו לפסוק עליהם את הדין הראוי להם. מי שניגש לדברי אמנות בדרישות, קשה עליו ליהנות מיצירות, אשר היוצר עצמו ועולמו משמשים חומר להן, אם מתוך כובד ראש ואם אפילו מתוך לעג; האם אין האמן בתור איש הרוח חייב לראות את תפקידו דווקא בזה לעדעד [!] את סתם־האדם ולא את איש הרוח? אבל, מוזר מאוד: את הטענה הזאת אין לטעון כלפי המחבר הזה. את הסיבה הפנימית נמצא בכישרונו שיענה את הכל; סיבה חיצונית אפשר לראות בזה, כי עם הארץ הזאת, העם ההולך ומתהווה, מצטרף אך ורק מחברים ולא מ“עמי הארצות”. ובזה מוצא הסופר־הפייטן את עניינו: באותו חזון חד פעמי של עליונים שהם למטה, של תחתונים שהם למעלה. בתיאוריו של החיים החדשים בארץ הזאת, תיאורים אכזריים ללא חמלה וללא שכחה, יש לראות מעין שליחות. אין אנו יכולים להשלים איתו, לא, לא זאת היא האמת כולה – אבל צד אחד של האמת מגולה פה. הצעיף הוסר. הסיפור “גבר לא יצלח” (בקובץ החדש הנ"ל), השלם גם במעשה אמן, מעיד על כיבוש מיוחד זה של הנשמות התועות בין הקוצים והברקנים הצומחים להם לצד שביליה השונים של המולדת המתחדשת.

המספר דנן הוא מודרני, וכן גם שפתו. ברם – השפה העברית היא היא שהצילה אותו מלצאת ל“תרבות רעה”. התנ"ך, האגדה, ספרי עם, דברי כותבי העיתים – בשכבות שונות של הלשון הוא שולט שלטון חופשי, אורגני: לא שלטון במילים בלבד, במליצות, אלא בעולמות של מחשבה, של מסורות, של פיוט עתיק יומין. זהו מה שמסגל אותו לחדש בשפה, להרבות במשחקי מילים המתקבלים בעונג ובהסכמה גמורה, וזהו גם מה שמכשיר אותו לגשת לעבודות סגנון בצורות העבר. ניסיונו בשדה זה, צרור התעודות המדומות מימי גירוש ספרד, “אור זרוע” (הוצאת “כתובים” 1929) הוא רב העניין; זה שהוא לא נשתעבד לסגנון שהוא הולך בעקבותיו (הסכנה הרובצת לרגלי המסגננים־המחקים), אלא, אף־על־פי שהוא מכניס משפטים שלמים מתוך דברי הקדמונים (“עמק הבכא”, “שבט יהודה” וכו' ואפילו אבן הספיר) לתוך דבריו, נמצא שהוא הוא המשעבד אותם לעצמו. לאותו סיפור־בדיה נתגנבו, אגב, גם מחשבות ורגשים בצורה שהיא אופיינית אך לזמן החדש; אמנם אין זה מפריע ולא פוגם, אבל אין גם לעבור על זה בשתיקה, אחרי אשר הסופר עצמו, באחד מסיפוריו המודרניים (“גלגולו של אשן התליין”, 1932) בא במקרה לנתח דברים מסוגננים דווקא לפי קנה מידה זה. לעומת זאת עלה לו למופת סגנון בדיה מערבית, מעין מעשה שמשון ודלילה בנוסח הצפונים, הנסגרת בתוך הסיפור “מסע הילד אבילחם” (שהוא בכלל, אחד מסיפוריו המוצלחים ביותר שבקובץ החדש). מעשיה זו, שילדה מספרת אותה לילד בחיר־ליבה, נשתמר בה וחודש בה מכוח המיתוס הקדום הבלתי מתחלף על אף התקופות החולפות.

*

בין בני האדם החיים עלי אדמות יש מתי־מספר בני הברית הנעלמה, שאין להם לא סימנים מובהקים ולא תעודות חן ורק עיניהם עונות בהם, כי ידועות להם התעלומות הגדולות. על פי העינים יוכר בן “הברית” (הסיפור “מזמור הנקמה”, 1929). חותמת “בן בריתיות” זו חתומה בכל דברי המחבר הזה, בין באלה הניכרים ונבחנים כדברי אמנות מבושלים, ובין כאלה שאינם אלא נפלי אמנות. לעיתים, כשהנך מתעמק בדבריו, אתה נזכר בגאון זה או אחר שבממלכת השירה העולמית, וכשתנסה להשוות את דבריו הוא בדברי הלה, יוצא לך אומנם, כי אינו מגיע לדרגה זו של בעלי האסופות השונים, אולם – שהוא עצמאי תכלית העצמאות. מן הצד האחר: מאוד יקשה עלינו לקשור כתרים לסופר שונא־נשים (הגם אתה, הגבר־הפייטן, פורץ גדרי המשפטים הקדומים המשותפים לכוהני קודש ולהוגי חול, תחייב את פסק־התפילה: “שלא עשני אישה”?!). ברם, מן הצד האחר: אות קין של נשוכי “נחש השירה והחטא” מבריק על מצחו, ידיו אחזו בחרס הסותם את פי התהום, הוא שתה אף שתה מן המים המאררים. מן אותה הקללה שקדמה לברכה מאז, מן האָלָה הישראלית הקדומה, נתגלגל משהו ושוב לבש דבר־אָלָה בשירתו של זה.

מאזניים, כסלו־אדר ב' ת"ש (1939־1940)

המלצות קוראים
תגיות