רקע
עמנואל בן-גריון
פ. לחובר בן השישים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

פ. לחובר מלאו לו עתה שישים שנות חיים, מהן ארבעים שנות כתיבה. שני חתכים בחייו הספרותיים: את הראשון מציינת הופעת המאסף “נתיבות”, שראה אור לפני שלושים שנה ושנשאר עד היום דוגמה חיה ונכבדה גם לעורך וגם למבקר, וגם לבעל־בריתו של הסופר היוצר ודואג את דאגת הספרות. אותה שנה, שנת תרע“ד, הוציא לחובר את הכרך הראשון של כתבי א. נ. גנסין ואת הספר הראשון של כתבי מ. מ. פייטלסון, וגמל חסד של אמת למתים שנקראים חיים. את החתך השני בפעולתו הרוחנית תציין לנו הופעת הספר הראשון של “תולדות הספרות העברית החדשה”, שיצא לאור לפני ט”ו שנים בדיוק, והמחבר אך אז השתקע בארץ. אותה שנה גם הוציא לאור את ה“כנסת” הארץ־הישראלית הראשונה (קדמה לה ה“כנסת” שביאליק הוציא באודיסה), אשר שמה נשאר סמל ותכנית.

מאמריו הראשונים של לחובר הראו לנו סופר הצועד בבטחה בדרך שהתווה וכבש לו בעצמו. אך ניסיונותיו הראשונים כמו"ל ועורך היו צנועים מאוד ומגלים לנו את כל ההיאבקויות שנדון להן מלכתחילה מי שבא אותה שעה לעבוד את שדה הספר למען עם הספר (אפילו בזמננו כך, ובזמנים ההם – על אחת כמה וכמה). והנה על אֵם דרכו נפגש בגדולי הדור, המיואשים עד היסוד, וניסה להושיט להם יד, שעה שהוא עצמו נלחם על חשבון עולמו הוא ועל ביטויו בספרות. תלמיד־חכם לפי חינוכו וייעודו, היה לחובר גם תלמיד־חבר. באגרות ברנר, בן־גילו בעצם אך גדול ממנו בשנות טלטולים וטורח, נזכר משהו מן הפרשה ההיא ונשאר למשמרת. אגרות ברדיצ’בסקי – משיתפרסמו – יזרעו אור נוסף על אחד יחידי שנמצא נאמן בסביבה שכולה הבטחות־שווא. אילו רק היה לאל ידו לגאול את היוצרים הכבולים! השעה התאכזרה אז להם ולו, אך אמונתו עוד נתחזקה בו. הגיע לבגרות מחשבתית; ידע לחשוף את שרשי אמונתו, להוכיח את אמונתו.

ההזדמנות הגדולה והחד־פעמית להגשים תכנית כמעט כאוות הנפש, באה לו עם תום המלחמה הקודמת. התפקיד, הנהלת הוצאת א. י. שטיבל בווארשה ועריכת החלק המדעי והפובליציסטי של “התקופה”, תבע את כל האדם, לרבות ויתור גמור כמעט על יצירה עצמאית רחבה. מפעל ההוצאה ההיא, אשר מייסדו אדיב הלב ראה בו אך קטעי הגשמה של חלום אחד גדול, הובא עד לקצה ההיקף וההתרחבות האפשריים הודות לעבודתו של פ. ל., אשר שמו לא נישא כלפי חוץ. חלק מחייו נתן למטרה ההיא, ואם כי בשנים האלה הרגיש את עצמו לעתים עמוס אחריות ודאגה לזולת עד למעלה מכוחו, ודאי שהיום יודה גם הוא כי כדאי היה העמל (במלים דומות נענה לא. י. שטיבל עצמו, כשהתאונן על אי הבנה, כפיית טובה – שנפלו בחלקו של מי שהקריב את אמונתו על מזבח הספרות: האכזבה שנחל לא תגרע מאומה מנחיצות מפעלו, מחשיבותו, מניצחונו). אזכיר כאן במיוחד את ההוצאה הכוללת של כתבי מי"ב אשר להכנתה, תחת השגחת המחבר, הקדיש פ. ל. חודשים על חודשים, ואשר להגשמתה, תחת השגחתו הוא, נתן מדמו ומנפשו. ואציין את הסעד הרב שניתן מטעמו, כעורך “התקופה”, לחכמת ישראל העברית בשנות ביניים אלה, זמן היותה מחוסרת גג ונטולת קרקע גידול. מתוך ספרי ההוצאה עצמם לא תכיר תמיד, עד כמה שקד לשפר כל אחד ואחד. מעטים הסימנים הגלויים (כוונתי להקדמותיו ל“טסו” בתרגומו של כהן, ולנוסח העברי של ספרו של קרלייל על הגיבורים ועבודתם), אך עקבות עבודתו יש לגלות כמעט בכל ספרי ההוצאה ההיא.

ועם זאת, פרידתו מן המוסד – שלא האריך ימי זוהר אחרי פרידתו הימנו – הייתה לו בחינת פריקת עול. את חייו המחודשים, חיי הבגרות המוחלטת שכולם נתונים לשרות ישר של הספרות, התחיל בארץ. גם עכשיו לא ניתן לו לנטור אך את כרמו הוא; תפקידי עריכה חדשים הופקדו בידיו ונטל עליו משא גדל והולך מדי שנה בשנה. אם בשנות התהוותו זכה לפגישה עם מי“ב, שראה אותה כגורלית, הרי בארץ הפגישוֹ מזלו המחודש עם ביאליק. חנ”ב עודד אותו לגשת אל כתיבת תולדות הספרות,וב“דברים שבעל פה” נשארה בידינו הערכתו הקולעת על עבודת פ. ל., גם הובעו תקוותיו שתלה בו. החלקים הראשונים של ה“תולדות” נכתבו והופיעו, לחובר גם אסף את מסותיו ומאמריו בשני ספרי “ראשונים ואחרונים” ועבד עבודה ענפה של פובליציסטן, מסביר וחוקר. אך עם מיתתו של ביאליק הוטל בידי פ. ל. והמשוררים בני גילו להתחלק באחריות. תעודתו של פ. ל. הייתה לגמול ליצירת ביאליק מה שביאליק רצה לגמול לנחלת קודמיו: לחקרה ולדרשה. לחובר אסף והביא לדפוס את איגרותיו של ביאליק. והריהו עומד לגמור את ספר חיי ביאליק ותולדות יצירות ביאליק. עריכתו מצטמצמת עתה, לאחר שנות אחריותו החלקית והמלאה ל“מאזנים”, לשבועון ולירחון, במדור המחקר והביקורת של “כנסת” המוקדשת לזכר ביאליק. על חשבונו נזקוף חלק רב בהכשרתו והאדרתו של “מוסד ביאליק”, בו ייצג את אגודת הסופרים מאז ייסוד המוסד. הדאגה המתמדת לאוצרות הרוח, שיוחזרו כנחלה חיה לידי העם המתחדש – הרחיקה אותו שוב ממשאת נפשו: התייחדות עם מטרת חיים; אך שוב נראה כי הפיזור, שנפל גם בחלקו, הרחיב את גבולותיו והכשיר אותו יותר ויותר לקראת מילוי תעודתו העיקרית. מחקריו הבודדים (הנני להזכיר, ממאמריו של השנים האחרונות, את ההקדמה לספר חיי שלמה מיימון ואת פתרון חידתו של “מגדל עוז” לרמח"ל) נראים כאבני־בנין לספר דברי ימי ספרות ישראל ראוי לשמו. גם בתרגום “משנת הזוהר” (במסגרת עבודה משותפת עם ש.א. הורדצקי) נראה, מלבד חשיבות העבודה כשלעצמה, גם צעד גלוי ראשון שלו לחדור לספרות ישראל שקדמה לספרות החדשה, לעשותה גלויה לדור הזקוק לגילוייה. חידושיו הוא במערכת הספרות ניכרים גם מתוך דברי הביקורת שלו: דיוניו האובייקטיביים בספרות היפה, כמותם כדברי מחקר; מופת הרצנזיה המדעית שלו, כמותה כמלאכת מחשבת. דאגתו לספרות שפת־עבר, מטרתו הסופית – חכמת ישראל.

 

ב.

בספרות המערב, ששם עריסתה ושדה טיפוחה של ה“ליטעראטורגעשיכטע”, זה עידן ועידנים שאין בה עוד מן החידוש בספר הדן על הספר. בין הקורא לבין היוצר כאילו התגדר והתבצר לו המתווך הרואה “זרמים” – תחת מבועי חיים אשר קֶשֶר להם אך מתחת לאדמה ואת אלה לעולם לא יגלה; והוא לא די לו לגיל ברעדה נוכח השפע המתגבר מאליו, אלא הוא גורס “השפעה” ו“השפעות”. ההיסטוריה של הספרות נעשתה מטרה כשהיא לעצמה, אדונית במקום משרתת. דור שלם התפעל מגיאורג בראנדס (את שמו אני מזכיר בתורת נציג החכמה הזאת, בלי לחוות דעה עליו במיוחד), אשר על אף כישרונו המיוחד לא לימדך בעצם מה שלא יכולת לגלות אצל האישים היוצרים עצמם. הפרופסור, המרצה, המסביר – ומספרם במערב לאלפים ורבבות – גרמו לכך שהתורה כמעט שנדחתה על ידי פירושה. ברם, אם תרבות המערב יצאה, מבחינה זו, כאילו ל“תרבות רעה”, וההיסטוריונים של הספרות הרחיקו, למעשה, ממקורות הספרות במקום לקרב אליהם – אחרים הדין וקנה המידה בספרות העברית. קודם לכל – דברי ימי ישראל הם, בניגוד למזל רוב העמים והאומות, דברי ימי רוח עמנו. מערכת התרבות העברית, יהי שמה פיוט או שירת חול, קבלה או פילוסופיה, אגדה או כרוניקה, גידולה היה בכל מקום בן ערך כפול: ערך יחסי לה בתורת חידוש, ערך מוחלט לה כחוליה בשלשלת חיי העם. עשרות אנשי שם בין אלפי המחברים של הספרות הרבנית, וגם במיעוט הדגול הזה לא נמצא (ואף הרמב"ם בכבודו לא יצא מן הכלל) מי שיצטרף לחשבון הבונים הגדולים במחשבה ובתיאולוגיה העולמית; כיוצא בזה – אף אחד ממשוררינו שמימי הביניים, אף לא גבירול ויהודה הלוי, לא נתקבלו בהיכל הספרות העולמית. אך בשמיים שלנו נפקדים בשמם לא אלה המאורות הגדולים בלבד כי גם כל כוכבי הלוואי. כי כולם שמרו על גחלת העברית שלא תכבה; כל אלה שמסרו מה שקיבלו מדור לדור, מהדור האחרון לעצמאות עד לדור הראשון לגאולה. בתחום ישראל יאות לדבר על ספר יוחסין של הספרות, על שלשלת הקבלה, על סדר הדורות. ולשם ציון והגדרת דברי ימיה לא נבחר בכינוי היסטוריה – כנהוג בעולם הרחב – כי אם בביטוי היהודי הפנימי: תולדות.

כל אלה ביחס לעם אשר אך תולדות הספרות תעמדנה אותו על ספרותו; על העובדה שהייתה לו ספרות אשר קדמה לשפה המדוברת ולבניין הארץ, אך גם לתיקון נשמתם של הסופרים והחכמים כשהם לעצמם. אלה שהמיתו את נפשם באוהלה של הספרות העברית החדשה, הכרוזים והחלוצים, אלמונים גם כשייקראו בשמותיהם: כל עמלם־לשמה ישוחרר מקללת ה“בכדִי” אך כשקורא הדורות יבוא להזכירם בספר החיים. בה בעת שחידת היצירה לא תתואר ולא תיפתר, וכל הבא להשיגה לא ישיג כי אם גבולות יוצרה, הרי יש ויש לבאר ולפאר את מפעלם של העובדים לפי תומם ולפי מיטב יכולתם, בני משפחת יחידים שלא ידעו איש את אחיו, וכל עבודת חייהם לא הייתה כי אם הכנה לבאות החבויות גם מעיניהם הם.

פ. לחובר החיה את זכרם של אלה אשר על כתפיהם עמדו הגדולים שלנו, שנתברכנו בהם בדורנו אנו. וכשבאה פריחת הספרות, כשזו הגיעה לתור הזהב שלה, נעשה לחובר עד לה וחונן לתרום אף את תרומתו למענה. ספרו פותח ב“ואלה תולדות” ויגיע עד כדי “אתם נצבים”. החכמה לה התמכר ואותה ישרת, חכמה חיה היא אצלו ולמען החיים.

ספרו הראשי של פ. לחובר, “תולדות הספרות”, דן בספרות במובנה הרחב ביותר, היינו גם בספרי חכמה ועיון לצד ספרי הספרות היפה. מכל מקום, עד לדורנו לא היה מקום לקבוע בספרות העברית תחומים מבדילים בין רשות לרשות, כי ההשתתפות בה דרשה מלכתחילה מן החכם לא פחות מאשר מן המשורר, יצירת לשון וסגנון, כיבוש קרקע. לחובר עצמו הנו משיירי אותה הכנסת הגדולה אשר חבריה נאלצו, לטובת משנתם, ליצור להם את משנתם בכוחותיהם הם ולא התפרנסו מן המוכן. לא תואר עומד להם, לחכמים האלה, אבל התורה מתקיימת בידם ועל ידם.

 

ג.

הזכרתי את בראנדס. הייתי יכול להזכיר גם את גוּנדולף. כי אנסה להסביר, מה גרם לכשלונם הסופי של אנשי־שֵם אלה (ושוב לא תהי זאת לא ביטול ולא השגה), נחשפת לעין נקודת התורפה היהודית. לאמר, היות ועברים לא היו – לא היו גם אירופאים; ושוב, אילו היו יהודים מן המקור, היו יכולים ביתר עוז וצדק להכיר ביופיו של יפת ולהעיד עליו. ויש דמיון־מה בין מארתו, שאין מנוס ממנה, של הסופר היהודי נטול השורש בתחומי הלעז, לבין הסכנה הרובצת לרגלי כל היסטוריון של ספרות ושופט סופרים: לחיות אך ביצירת הזולת; להיות, במקרה הטוב ביותר, כצמח המטפס ועולה באילן ענק.

התרבות הזאת, תרבות על גבי תרבות, זו שלא תכיר כי אם בקנה מידתה של האסתטיקה – קנה רצוץ, כי לא יגדל על אגם האמונה – סופה שתשאף לביטול הגבולות שבין לשון ללשון, גבול גבלוהו ראשונים ואין לטשטשו; אך רב כוחה לפתות. כלום לא עמדה, אליל מבריק, מאז ומכבר מול שדה התרבות העברית החדשה, ולפולחנה נתפשו ונתפשים חוקרים ומבקרים? ואולם – הביקורת העברית וחקר הספרות העברית לא יקומו ולא יתקיימו בלתי אם על המקורות והודות למקורות. דרך שער חכמת ישראל לפני ולפנים של ספרות שפת עֵבר. השפה כשהיא לעצמה לא תספיק ולא תספק: תורה הייתה ולחזור וללמוד אותה אנו מצווים.

פ. ל., מובן ששאל גם שאל את פי המערביים והוסיף את שיטתם על תורתו הוא, שהביא איתו מבית מדרשו. אולם הוא שאל מהם את המכשירים ואת חומר העזר ולא הפקיר להם את הנשמה שהופקדה בו. אכן אם נשמיע מעין אזהרה מפני המערבניות הריקה, אפשר יקראו אותנו בשם גנאי: ריאקציוניים; ושוב, אם נצביע על אוצרות ישראל הגנוזים להם, בהתאם לתנאי גידולם ולמזל גידולם, אצל מכמני הדת, אפשר שנהיה בעיני האפיקורוס מלידה כמטיפים חזרה אל חיק מסורת צרה ומחמירה. ברם קנאותו של הנתפס־מן־הסתם לכפירה ולא כל שכן הצביעות הדתית של כוהנים, שביקשו מאז לגנוז את שיר השירים ואת חזון יחזקאל, שתיהן לא יסתרו ולא יסתירו את האמת הפשוטה: מקור ספרות הקודש שלנו הוא מקור ספרות החול שלנו. לעולם לא נבגוד בקרקע הגידול של רוחנו, ואולם כי נשוב אליה שיבה אל הקרקע – רשאים אף רשאים אנו לעבד אותה עיבוד אינטנסיבי באמצעי הטכניקה המודרנית, עד כמה שיהיו מתאימים לטיב הקרקע.

השירה מתחדשת בכל יוצר ומקורותיה חבויים; המשורר – רוח הקודש נחה עליו ומקנה לו את ראשיתו ואת אחריתו. ואולם החכם, חכמתו נמסרת מדור לדור ומבואותיה ניתנים להיגלות. עליו, על החכם היוצר, נחה רוח ספרות הקודש.

מאזניים, תשרי־אדר תש"ד (1943־1944)

המלצות קוראים
תגיות