רקע
עמנואל בן-גריון
ש. א. הורודצקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

דברי ימי ישראל מצטיירים לעיני הדור שזכה, כבנויים שלושה שלבים: עצמאות, גלות, עצמאות. דברי ימי רוח ישראל נערכים אף הם לשלוש תקופות: ימי המקרא, ימי התלמוד והספרות הרבנית, הספרות החדשה. לאור חידוש עצמאותנו בחומר וברוח נבחנת מחדש תקופת המעבר הממושכת, הגלות הארוכה, שלשלת דורות הראשונים והאחרונים, החל בבעלי הלכה ואגדה, דרך פרשנים ופוסקים, בעלי ההגות והמסתורין, וכלה במתנגדים ובחסידים ועד בכלל – תקופה שחלפה. החשבון הולך ונערך זה דור שלם, ועתה דומה הגיע לנקודת הגמר. אנו בוחרים בתאריך לא־מקרי, ביום מלאת שמונים שנה לזקן חכמי ישראל בארץ – להתבונן בגלגוליה של פרשה זו ולהקדים ולנסח, ניסיון מקוטע וארעי, את הסך הכולל אשר הדור הבא, השני למדינה יחזור ויערוך אותו ללא ספק בדרך סופי ומוחלט.

גוש התורה שבעל־פה – ספרות התלמוד והמדרש – שבא לרשת את התנ“ך ולמסור לדורות הבאים את האינטרפרטציה שלו על ימי התנ”ך, הערכים הכלולים בו הולכים ונגנזים, ואולם אנונימיותו וקדמותו מגינים עליו. מה שאין כן הספרות הרבנית שמשלה בכיפה במשך אלף שנים ויותר. לזה שמביט עליה מרחוק נראית אף היא אחידה בניגודיה – “גוש” אף היא; אפס כלל ה“רבנים והמחברים”, על אלפיהם, אינם מצטרפים כדי כינוי כללי נעלה ומעורר הוד כזה שסוגל והותאם לתנאים ולאמוראים בשעתם: חכמינו זיכרונם לברכה, חז"ל… הרבנים והמחברים לא הנחילו לאומה נחלה בת־אלמוות. הם פרנסו אותה כמיטב השגתם. הם התווכחו זה עם זה, התנצחו זה בזה לשם שמים. מתוכם עלו והתבלטו עשרות אנשי שם, אשר שמותיהם פורחים באוויר ההיסטוריה הישראלית החסרה את היסוד הארצי. וכלום מאריכים חיים, אפילו הם, חיים של ממש, בנפש העם, ומה גם – בלב אנשי מעלה?

 

ב.

אין הדברים נאמרים לשם המעטת דמויות. ימי מלחמת “המשכילים הנאורים” ב“קנאים החשוכים” חלפו עברו, וחלילה לנו לחדש אותם. אך האמת ניתנה ונדרשת להיאמר: המקורות הנפשיים של הספרות הרבנית הלכו ונתדלדלו.

החסידות הייתה התנועה הדתית היוצרת אשר הקימה ערכים משלה – אף הם לשעתם. יתר על כן, תורת הרבנות שהתרחקה כל כך מהתורה שבכתב, עמדה לדעוך. ונשאלה השאלה: כיצד לשמור אם לא על הערכים כמות שהם, שאין כוחם הפנימי מגיע כדי שמירה עליהם מתוכם, אלא על רוח ישראל שלבשה צורתם, והיא ראויה להשארת נפש לכל גלגוליה.

מן האמור, או מן המרומז, יוצא, כי מידת המדע השכלי והקר לא תוכל להם לגילויים הפנימיים ההם. כלי המדע החדים מתקהים אגב החומר הרופף ומצד שני, לייחס קדושה יתירה לדברי קודש אך ורק משום שאינם דברי חול – דבר זה ודאי אם אינו מן המוריד, הרי אינו מן המעלה. הרי שרק מידה אחת יפה לו ל “סבל הירושה”: ההסברה וההדגמה. ואמנם אלמלא קמו לה, לספרות ביניים זו, אנשי־כנסת כאלה בשלהי ימיה, על סף ימינו, הייתה משתכחת, חלילה, מישראל.

אחד מאנשי כנסת אלה, משיירי אנשי כנסת, הוא ר' שמואל אבא הורדוצקי.

 

ג.

שמואל אבא הורדוצקי היה כל ימיו מגשר גשרים, שטרח ועמל לעשות את הנסתרות גלויות, את הגנוזים – נראים, וחסד זה של אמת גמל גם עם הנסתרות שבגלויות, כי אף הן הלכו ונגנזו. בספריו “לקורות הרבנות” ו“יהדות השכל ויהדות הרגש”, במאמריו ובמחקריו המקובצים בשם “החסידות והחסידים” ו“המסתורין בישראל”, בסדרת מאספי “הגורן”, באנתולוגיות שלו לדברי מקובלים וחסידים אנשי שם – בכל אלה וביוצאים באלה יצר את הכלים בהם עשוי להישמר ולהשתמר גוף הספרות הזאת ונשמתה, מעין גשר לדור חדש בישראל. מתינות, אי־תלות וחיבה – שלוש מידות התאחדו בר' שא"ה והכשירוהו לתפקידו. הוא אינו מפריז, אינו מפליג בהערכה, אולם – אינו מקטין ואין צריך לאמר מבטל. שכלו וליבו חופשיים מכל דעה קדומה, לרבות הדתית ולרבות האפיקורסית. משל למה הדבר דומה? תמונות שונות, מהן שחוקות ומהן מטושטשות מרוב זוקן, הגיעונו מימים עברו, ובכללן טיוטות, נוסחאות, אף חיקויים וערכם היצירתי בטל בפני ערכם ההיסטורי. הוא לא העז לתקן או לחדש אותן. הוא טרח ובירר מתוכן את הראוי לייצוג ולהסתכלות, ולאלה התאים מסגרת. הנה התערוכה, רבת־עניין ומעוררת־הוד – זכותו של המסדיר היא!

דבר, י“ג באלול תשי”א (14.9.1951)

המלצות קוראים
תגיות