רקע
עמנואל בן-גריון
ש"י פנואלי – לזכרו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

שמואל ישעיהו פנואלי, זכרונו לברכה, סופר ומורה, נחטף מתוך החיים כשעבודת חייו הייתה בעיצומה, מתקרבת לשיאה. כמניין ספרים השכיל להניח על שולחן הספרות – תרומתו המקורית לביקורת העברית, לתורת הספרות, לתולדותיה, להסברת מפעלם של גדוליה, האלמונים בגדולתם. עתה הפכו פרקיו אלה עיזבון אשר שיטתו המיוחדת לו כלולה בהם, הונחה למשמרת. בכתיבתו ביקש ליצור מפתחות – לפתוח בהם את השערים לבתי־אוצר רב, ולהדריך בכניסה לפני ולפנים. סופר מובהק אשר ספרותו שֵרתה את הוראתו. אייחד את הדיבור לאותה רשות לימודית שהייתה שדה פעולתו, ולמקומו הוא בתוכה.

חידה בתוך חידה – נצח הספרות בתוך נצח ישראל. אין לך הסבר שכלי לתקומתה ולקיומה של הספרות העברית החדשה בדורותיה. ספרות חילונית שקמה אחרי דורות־על־דורות של ספרות־קודש; כתובה בלשון שלא דיברו בה; צומחת ועולה בתוך אומה מפוזרת על אדמות פיזוריה, בקרב עמים ומדינות עצמאיים, מוגדרים, זרים, אשר היהודי בתוכן זה אך עמד להיקרא – ולהיענות לקריאה – להתבולל בתוכן. ודומה, שחקר ספרות זו, שאין לה אח ורע בתרבויות העמים, נשאר, כמחוייב מציאות־כולה־דמיון של הנושא שלו, ראשוני, אם לא לומר: נסיוני עד עצם היום הזה.

הצורך לטעת בנפש הדור החדש, הצברים של מדינת ישראל, אותו לוז־של־מסורת שאנו קוראים לו בשם תודעה יהודית, הוא מחוץ לעובדה, שחכמת ישראל, או מדעי היהדות, מהוָוה־מהווים ענף לגיטימי, חזק ואמיץ למדי, ומפותח, של מדעי־הדת ומדעי־הרוח בכללם. דת ישראל, דברי ימי ישראל, מקרא ותלמוד, הלכה ואגדה, האמונות והדעות, לשון קודש ולשון חול – כל אלה וכיוצאים באלה נלמדים ונחקרים זה כמאה וחמישים שנה על ידינו אנו, וחכמי האומות עוד הקדימונו בזה. מה שאין כן אותה ספרות שבכתב, שמחולליה, יחידי דורם – הרמח“ל, בן־מנחם ונפתלי הרץ ווייזל, אברהם מאפו, כל אחד בדורו – לא חשו כלל באבהותם זו; ואשר לגדולים שבאו אחריהם, שניים־שלושה דורות של יחידים בעמם־לשונם – כל אלה עוד לפני החייאת הארץ והכרזת המדינה – האומה אך הספיקה לרשום שמותיהם, אך ברוב רובה של מורשתם לא השכילה להכיר, שכן לא הספיקה להכירה פנים… עוד תישמע אפוא הדרישה־התביעה לתודעה עברית; מלחמה־עד־חרמה במארת ה”עיקר שכחתי", השבה־גאולה של אבידה שאין לה תמורה… בני הדור הצעיר, כבני זמנם הם, לא ימצאו מעצמם עקבותיהם של הערכים הנידחים, הגנוזים; והנסיונות הראשונים לקבוע מסגרת ושיטה – מפעלם החשוב של פ' לחובר ושל יוסף קלוזנר ועמיתיהם – לא עמד, ואולי גם לא יכול היה לעמוד בפרץ, עם נצחונה ההולך וגובר של העברית החיה, גם על ספרותה־שבכתב. מהפכה זו אכלה לא את ילדיה אלא את אבותיה… התלמידים לא יכלו לגלות לעצמם את אשר הסתתר מבינת מוריהם.

אתעכב, לרגע קט, על תיאור המצב המשונה, אשר מורים־חוקרים, כמו המנוח פנואלי, כמו המנוח שלמה שפאן, כמו ייבדלו־לחיים, שמעון הלקין ודב סדן ועמיתיהם, מצאו ומוצאים עצמם בפניו ובתוכו. אין נביא בעירו, ותור הזהב של הספרות העברית החדשה כדור נביאים היה! ובענייני תרבות ורוח, שאין לנו, לכאורה, כלים בדוקים לשקול ולמדוד, להבחין ולהבדיל בין זהב ובין סיגים, בין זרע חי לבין סרק, רואה כל אחד את עצמו דיין לעצמו ולזולתו. ודאי, בכל העולם ישנן אופנות של מושלים־בכיפה לשעתם, ליומם החולף; אבל למרבית העמים היוצרים הרי העבר קשור בהווה בתוקף ובחסד ישיבתם על אדמתם ודיבורם בלשונם למן ראשיתם; ואשר ישקע זמנית בקרקעם הרי עשוי להיחפר בבוא המועד מתוך קרקעם.

ההמשלה הפשוטה הזאת אינה תופסת לגבי ישראל. הסכנות האורבות לתרבותנו הלאומית לא לבד הזמן גרמן. אין תרבות אלא מקור; וצעירותה היחסית של מציאות עברים ילידים על אדמה עברית, עשויה לשבש הערכותינו, עד שנטעה לזהות מציאות מבורכת זו מן הסתם עם ברכת מקור ומקוריות, ולא היא. האמת, שמקוריות עברית – שאין למצוא אותה בספרויות היהודיות הלועזיות – אינה כלל מן הסתם חלקה של שירה ופרוזה עברית־צברית. גם בתחומנו העברי תיתכן אף תיתכן אותה התבוללות בראייה ובהצגה שהצמיחה תופעות כמו ארנבורג, ויטלין, פויכטוונגר, מוֹרוּאָה, ארתור מילר וכיוצאים בהם – כשרונות מובהקים ובעלי השפעה עצומה, אך גידולם כאילו בתוך חממה ולא על קרקע. הרוח העברית נדדה מהם והלאה. את אשר אחד קפקא, קרבן אומלל של שניות זו, ביקש ולשווא ביקש – דומה הקדים ומצא אחד יעקב שטיינברג, שהיטיב לכנות עצמו בשם “האלמוני”.

אמנם כן: אלמונים הם נציגיה האמיתיים של ספרותנו החדשה, אלה הגדולים הספורים אשר יצירתם והגותם הוא מקור ולא תרגום, משורש נצח העברית. המנוח פנואלי היה אחד המעטים לקרוא להם בשמותיהם: “אותם הבודדים הגדולים – אני מביא דבריו כלשונם – שעד שהם מתרוננים ונסוכי שיכרון הם גם ערים ומעוררים, הם גם רופאיו של אדם”. כדבריו של פנואלי בעקבות החזרת עטרה ליל"ג: “בכל דור ודור יעמוד לה לספרות העברית אחד גדול, והוא המרנין ביותר, המוּזי ביותר, ודווקא הוא ישאל נתיבות, יחקור לשורש נשמתו ולמקור שירו, וישאל לאביו גלות מרה ולאמו דלות שחורה, וישקוד על עמו, הוא חיק השיר, ואל החיק הזה ישוב כל שיר”.

האלמונים הגדולים הללו, פנואלי ראה אותם, ידע אותם, גילה אותם לעצמו ולזולתו. ובכך נעשה לאחד ממעצבי המקצוע הזה. כשהמטרה הראשונית לאו דווקא הקניית־ידע, אלא קודם כל לימוד דעת. פנואלי פיתח וריבָּה את השדה הזה בדרכו האישי שלו, בכל שלבי הוראתו השונים: למן עבודתו במסגרת החינוך התיכון ועד להגיעו לעמדת מפתח במסגרת החינוך הגבוה – כאשר בכל השלבים של כיבוש וגיבוש המקצוע, לא יכול היה להסתמך על אחרים, ומה גם לקחת מן המוכן. מסתו על היפה שבאמנות הספרות – מספריו האחרונים – מיטב השראתה באה לה ולו ממופתם של יוצרים אלמונים בעמם־עמנו. על רקע זה – ארשה לי להשתמש בדוגמא קרובה לי קירבה מיוחדת – גם הבינותי והערכתי יחסו העמוק אל ברדיצ’בסקי כשהשכיל להוציא מתוך גנזך כתבי מ. י. ב. הגלויים תורת ספרות מקורית, לא ערוכה סעיפים־סעיפים אלא כתובה פסוקים־פסוקים, ומאומתת בה ביצירה איתה ירדה, כרוכה כביכול…

את ספרותנו הלאומית יש אפוא לגלות, להחדיר לתודעת בן עמה, כשוות זכויות לאוצר הקיים של ספרות העולם, שעה שספרות הזמן, שלהם ושלנו, מציפה אותו ונענית לכאורה לכל דרישותיו הרוחניות. המורה האמיתי יֵדע לא לשחות נגד הזרם, אלא לכוון את הזרם, ובפרט בהלכות הוראה, שיטה, סיווג ומיון חדשות ביותר. ש"י פנואלי, מאומן ומתאמן על ברכי ספרות מכל התקופות ומהרבה לשונות, עקב אחרי חידושיהם של מדעי הספרות בדורנו וערך, מדי פעם, קונפרונטציה בינם לבין השיטות שהוא הוציא, לקח ותביעה גם יחד, מתוך מקורות ישראל. הוא לא הסתגר, חלילה; לבו היה פתוח בפני הזמני, הנסיוני, המגומגם אפילו שבתוצר העברי – אם מותר להתבטא כך – של יומו, ובַכֹּל ראה אתגר לדרך שיפוטו; תוך כדי בחינתם חזר ובחן את עצמו. בשיעוריו שבעל־פה ושבכתב, שהקדישם להקניית דעת הערכים הגדולים, נזדמנו תמיד וזרעו אור זה על זה הישן והחדש, הקיים והארעי, ותורתו הוא, כלשון המימרה המסורתית, דיברה בלשון בני אדם… עם החידושים האחרונים, ובעזרתם דווקא, ידע להמחיש ולאמת את מה שיישאר חדש בכל הזמנים.

לכל אלה לא היה מסוגל אלא בכוח שירו הוא הנעלם בחובו. ש"י פנואלי היה סופר והוגה מדרגה גבוהה, עצמית־עצמאית, ובדיוניו – הן בהסברה והן בביקורת – הרי הוא נוקט יראת כבוד בפני נושאי הוראתו וחקירתו, יראת כבוד שמנעה ממנו כל גישה שהייתה משום ההתייחסות המקובלת אל נושאי מדע שימושי. גם מיטב תורת הספרות שלו עצמו נשארה בין השיטין של כתביו, ועוד יינתן להוציאה משם ולרכזה.

אפשר היה להתקנא בו' במי שהתפקיד שהטיל על עצמו גם היה לתפקיד שהוטל עליו, בו ובתלמידים שזכו תוך כדי קבלת עיקרי תורה לחזות ולהשתתף בהתהוות תורה. אין שיעור ושכר לפעולה זו; הנשכרת היא הספרות. תהי נפשו צרורה בצרור חייה!

מאזניים, סיון תשכ“ה – חשון תשכ”ו (1965)

המלצות קוראים
תגיות