א. בני הדור ומוריו    🔗

לפני כמה שנים הופיעה (בהוצאת עם עובד) אסופת מאמריו הפובליציסטיים של מרדכי שניר (קושניר) – הופיעה ומייד כאילו שקעה ביוון של שיכחה והתנכרות, ואל הקוראים המיועדים לה כמעט ולא הגיעה. עתה – והפעם אף בלא הוצאת ספרים עומדת לצידו לשאתו – הוציא בעזרת ידידים מבחר רשימותיו הספרותיות וההגותיות, שכתבן במשך כארבעים שנה, והן מצטרפות לחשבון נפש, של המחבר תחילה, ושל הקוראים – במידה שהספר יגיע אליהם.

דומה, ימי חירום באו למילה העברית הישרה; דומה ועוד גבהה המחיצה בין בני העם החי בציון לבין אותם ערכי התרבות שסייעו פעם לחידוש חייו. הקורא האמיתי נחבא אל הכלים. אך תקוותי כי ההפסד יצא בשכר. מרדכי שניר מעודו לא פנה אל הרבים, ואלה שנשארו מעטים מרבים, הקוראים המהימנים, שמורים לו עתה כולם. הם הם העתידים לבלוע ממש את הספר, שרובו ככולו כולל גופי ספרות: שכן ההערכה וההארה שלו, המקודשות לבני הדור שהמחבר התהלך איתם והתאבק בעפר רגליהם, הן למעשה, מהשארת רוחם הם שהאצילה עליו.

פרקי שניר על י. ח. ברנר בחייו ובמותו, בעדות כתביו ובמופתו כאיש – כשליש הספר שלפנינו – פרקי עדות הם לתורה ולתעודה. אופן כתיבה והסתכלות הוא – כעין שיחה, אף ויכוח, חדשים לבקרים, בין הקורא לבין הסופר וספרותו – שכמעט ואבדו לדור הזה. שהן גם ברנר, בעוונותינו הרבים, אינו כיום, לרוב, אלא מוצג, נושא לחקירה בעלמא, אשר דורשי רשומות למיניהם כאילו מתאמנים בה, ולא רק בה, להגדירה הגדרות נאות, שנונות ומחוכמות; אך ברנר זה היה פעם עברי חי, אשר דמו נשפך עוד לפני שנפל חלל, ובזה הדם גם יחיו מאמריו אלה של אחד מחבריו הצעירים, שאהבוֹ כל כך!

מ. ש התהלך בימיו הרבים בארץ עם כמה מראשוני הבונים, בייחוד מתוך מחנה העבודה, ביניהם ידועים בשמם וביניהם שנשארו באלמוניותם כמעט, וקיבל את ספרותם כשם שקיבל דבריהם שבעל־פה ומעשיהם שבפועל: משהו מוחשי, נוגע ממש בגורל העם ועתידו, ובחיי כל פרט. רשות היחיד שהיא היא רשות הרבים. שבילים שבילים אשר אמנם מדי פעם מצטלבים בדרך המלך הכבושה, ושוב מתפתלים לכיווניהם הם, והצועד צעדיו בהם לעולם לבו לא יהיה גס במראות השונים, אף המשונים, המזומנים לו תוך כדי ההליכה. בציוניו על קברי אישים־חברים, שזכה ללוותם כברת דרך ארוכה, הוא כאילו מנציח את הרגע של השתתקותם בחיים, כאשר הנך אך מקשיב להמיית נפשו של הזולת, נפש הומיה מעבר לקברות ועל אף המוות.

היו זמנים בארץ הזאת, ואינם רחוקים כל כך, כאשר הבדידות והייאוש של סופר־אמת ומורה־אמת, מנת חלקם מן השמיים, והבדידות והייאוש של האיש העובד עבודת ראשונים כאיכר או כפועל, מנת חלקם מן האדמה, נפגשו זה בזה וינקו זה מזה. מ. ש. בספרו, הדבוק והקשור באותה תקופה, היה תוך כדי כינוס פזוריו אלה כמות השם, למעלֶה זכרונות אשר מי ייתן וישפיעו השפעתם גם על הדור החדש וילַמדו, ולוּא אחד, דרך תשובה.

מאזניים, סיון תשי“ט – חשון תש”ך (1959)

ב. הנעימה האחת: כתבים אחרונים    🔗

מרדכי שניר, כאיש וכסופר, היה חייל אלמוני במלחמת מצווה. נולד ונוצר לחוש, לחזות מבשרו, להגיב ולייסר, גם היה מייסר את עצמו. מאבקו תמיד – וכלי נשקו, לכאורה, הדבר הדבור והכתב הכתוב – היה גם על עצם מתן ביטוי לאשר רחש ליבו וסער ברוחו. שכן הכביד עליו תמיד כובד משא שנשא בחובו: שאלת היחיד והציבור, הפרט והכלל ביישוב המתהווה; דאגתם־תמיד של פקוחי עין, הקשורה ודבוקה בחזון האומה, פן יבולע לו.

בן עלייה מאוחרת מעלייתו, כמוני אני, מי שבא כמעט אל המוכן, רואה ותופס אחרת את אנשי העלייה השנייה, מניחי היסודות לתנועת העבודה, להתישבות העובדת, לספרות העבודה; שכן בשבילי מופיע איש איש כשדמותו כבר מעוצבת. אעלה לדוגמה שלושה מבין אלה, שמרדכי שניר התהלך איתם, ועשייה אחת קישרה ביניהם: ב. כצנלסון, ש. יבנאלי וש. לביא. דומה, אותם השלושה ניתן להכיר פנים ולחוש מהותם גם מתוך שתיקתם. הכתבים שלהם, אבני דרך בתולדות היישוב, לא גילו תמיד לאוזן את העצור בלב; אך בקלסתר הפנים, המגולפים היטב על ידי הפַּסָל־הגורל, ניתן לקורא מלוא הבעת ייסורים – ושכרם.

מרדכי שניר, אף הוא בן העלייה השנייה, אשר מלאכת הסופר דומה עוד קשתה עליו מעליהם (שלא היו קלי כתיבה גם הם), הירבה לשתוק ולעיתים נאלם דום. לא עשה כתיבתו קבע, אף שהמניעים לכתיבתו לא פסקו מלעוררו מידי יום. השתיקה העיקה עליו ועל מקורביו, אך עלתה ממעמקים. ממש ככתיבתו. ואולם, משהתגבר והעלה דבריו על הכתב, לא נשאר בהם עוד מן המאמץ שעלו לו עד שהעלה אותם. נער בן עשר עלה־הועלה לארץ ישראל, וחמישים וחמש שנים חי את חייה כבן הארץ. הלשון והספר היו לו משחר הילדות בבחינת אותה מורשת אבות, אשר, כדבר המשורר, על איש הרוח להקנותה לעצמו מחדש למען תהיה שלו באמת. וכך, עודנו צעיר לימים, נלקח מאחרי הצאן ושותף לאותה עשייה רוחנית ראשונית, מן היסוד, שנתלוותה מראשיתו לבניין הארץ על ידי פועלים ועובדים. ספרא וסייפא, אשר ודאי שלא בכל הנסיבות יורדים כרוכים, נתאמתו כשניים מקבילים־משלימים בראשית היישוב: סייפא במובן הכולל של כל כלי כיבוש, ובפרט כלי עבודה לכיבוש של שלום, זה המפורט אצלנו ככיבוש שממה; וספרא דווקא במובן כתיבת “זיכרון בספר” – ומה לכתוב בו אם לא מעשה אותו הכיבוש… כזאת הייתה העבודה שהוטלה על מרדכי שניר, שהטיל על עצמו.

אך עבודה רוחנית, כעבודה משרתת במובנה הנעלה, לא תיתכן אלא במסגרת קבועה שיש עימה מן המשטר המסדיר והתוחם יומו של עובד. הרי הקובלים על תנאיה הקשים של הארץ, שמנעו כביכול מראשוני הבונים את בניין הרוח להתמכר ליעודם כל־כולם, אינם אלא טועים. עבודת יומו של מרדכי שניר במשך שלושים שנים רצופות ויותר, כמקיים ומקים ספריית עיון מיוחדת לציבור העובדים ולנוער העובד והלומד – היא גם פירנסה כתיבתו; והכתיבה, מאידך גיסא, השלימה את עבודתו בספר ובספרים. צירוף חומר ביבליוגרפי וסידורו, ליקוט פרקים נבחרים בסוגיה זו או אחרת וכינוסם בילקוטים, היו אצלו לאחדים עם רשימותיו והערותיו, שמהם צמחו ועלו לבסוף כתביו המקובצים. מן הבחינה הזאת מהווים ספרי הזיכרון וההערכה, שבנה מדברי אחרים ועשאם יד ונפש לנבחרים מבני הדור – א. ד. גורדון ורחל המשוררת, י. ח. ברנר וב. כצנלסון – חלק אינטגרלי הן מעבודתו בבית־עקד־הספרים והן מנחלתו הספרותית.

“בתחום הימים”, מאמרים ורשימות בשאלות התנועה והאומה, הראשון לספרי כינוס רשימותיו ועיוניו, הופיע בשנת תשי“א, בשנות החמישים לחיי הסופר. “בני הדור ומוריו”, עדוּת בן־לוויה לסופרים מחנכים, אישים וערכים, בני תקופה ובני גיל, ספר שני לכתביו המקובצים, הופיע בשנת תשי”ט, בשנות השישים של הסופר, ובערוב יומו. השנה, בתשכ"ד, שנתיים אחרי מותו, ניתן כרך שלישי, אסופת כתביו האחרונים לרבות סיפורים, ציורים ואגדות, והכותרת “הנעימה האחת” היא גם הראויה להיקרא על כולם. כמאמרו של מוריץ היימאן: “איש ונעימתו, ואין אנו יכולים לשיר אותה בעקבותיו, אם גם, כבעלי מלאכה הללו בשעת עבודתם, נזמר־נפזם לפנינו כהנה וכהנה.” ועוד אמר היימאן, ובאותו הקשר, של ייחוד אדם והשארת הנפש: “והמוות הוא קול הבאס לנעימתנו אנו”.

שלושה ספרים, נחלה מכובדת לאיש ספר שלא ראה את עצמו אחד ממורי הדור, וכל אשר כתב – לנפשו כתב. ושוב אני משתמש במטבע לשון שאול – בדברים שנאמרו מפי תלמיד־חבר על אחד ההוגים שנחלתו העיקרית נתקבצה אף היא בשלושה כרכים נפרדים: “שלושה הכרכים משמעם: שלושה דרכים שונים אל מטרה אחת יחידה”. אך אשר לקורא, והקורא בשנת תשכ“ד שונה מן הסתם מן הקורא שבשנת תשי”א (כל שכן מזה שבעשרות השנים שקדמו לכינוס הכתבים), אשר לקורא החדש, שבידיו נמסר עתה הספר “הנעימה האחת”, הרי הוא יתלווה אל הסופר בדרכו, המוארת באור מטרה, שנשארה רחוקה. אך הכיוון, דומה, הוא אחד עם המטרה. בשכבך ובקומך, ובלכתך בדרך…

זכיתי להיות מקורב לו ולביתו לאורך עשרים וחמש שנים עד להסתלקותו. לא הכרתיו, אפוא – אם להשתמש בשמות ספריו כבציוני דרך תולדתיים – בתחום הימים ההם, או כחבר־עמית לבני דורו ומורי דורו; בשבילי היה ונשאר בעל “הנעימה האחת”, זו שהדהדה במחיצתו ונשתמעה היטב למטה־אוזן ומקשיב לה. הייתי מגדיר את הנעימה הזאת – העולה מתוך כתביו כולם – כהמיית הימים, כשבנות־קול העבר, העבר הקרוב והעבר הרחוק, מתלוות אליה ומחזקות אותה. כשאנו מדברים עליו כעל פרט, הרי לא נוכל שלא להיזכר גם בהסתפקותו במועט, בחייו חיי עניים, ובייסוריו, ייסורי גוף כבדים מנשוא, שפקדוהו ומירקוהו שנים רבות כל כך. אולם דומה, שלא המחסור ולא המחלה הם שעשוהו מחמיר ומקפיד כל כך בתביעתו מעצמו. אופיו ושיפוטו עלו בקנה אחד. ידוּע־סבל זה היה כל כולו קורן מאור פנימי שניזון מאושר פנימי, וקרני אור אלה שמורות בספריו ועולות מתוכן.

מאזניים, כסלו־אייר תשכ"ד (1963־1964)