רקע
עמנואל בן-גריון
שירי הומרוס בעברית (איליאדה ואודיסיאה בתרגום טשרניחובסקי)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

יום חג לספרות העברית בו השלים שאול טשרניחובסקי את הגדול, המקיף והחשוב במפעלי תרגומיו. שתי שירות־ענק של הומרוס הועתקו על־ידו במלואן לשפת עֵבר. לנוער הגדל על ברכי העברית החיה ולכל אדם מישראל, שהעברית היא לשון נפשו ותרבותו, ניתנה אפוא האפשרות לקנות לעצמם את הכבירה ביצירות האומות מימי קדם, דו־שירת חול זו השקולה בלב רבים מאומות העולם, מבחינת ראי עולם ומלואו, כנגד כתבי הקודש. המשורר־המתרגם שקד על עבודתו זו סמוך לעשרים וחמש שנים – ובהתאם להתפתחות שירתו הוא במשך התקופה הזאת הלכו ונשתנו גם פני תרגומיו. וטוב הדבר, כי מלוא יכולתו וכל ניסיונו הוקדשו למגילת אודיסאוס והושקעו בתרגומה – שכן מגילה זו בייחוד, המשלימה לכאורה את מגילת טרויה, עשויה להפוך ולהיות ספר עממי, קרוב לנפש ומקרב נפשות. ה“איליאדה” משוּלה להר געש אשר האדם הננסי, שנולד עלי חברות של תקופות הגיבורים, עומד למרגלותיו אין־אונים ומלא פחד, ואילו ה“אודיסיאה” דומה לנהר המתפתל דרך גיא חיזיון ועל גליו נשוט.

אכן, את זה לעומת זה יצר הומרוס: ספר מלחמות מכאן וספר ישר מכאן. פסוקי הפתיחה שבשני שירי העלילה מציינים את הנושא בדיוק גמור. משורר האיליאדה פותח: “שירי, בת־האלוהים, חרון־אף אכילס בן־פלס,/ אף־האבדון שהמיט מתלאות בלי־קץ על אכיים”, ובפתיחת האודיסיאה נאמר: “כַּני לי, מוזה, הגֶבֶר זה רב הנסיון, שנדד/ הרבה מאד”. כלומר: לא על חיי איש כי אם על התפרצויות איש, על מקורן ועל תוצאותיהן של אלה ייסב שיר המצור של טרויה; לא אכילס הגיבור הוא הגיבור הראשי, אלא רגש מרגשותיו שהפך והיה גורל, גורלם של שני הצדדים הלוחמים. אודיסאוס הגבר, וכל התהפוכות והתמורות שעברו עליו הם משמשים שורש ולב לשירה המכונה על שמו. העובדה המוזרה, כי לשירת האיליאדה אין לכאורה לא נקודת פתיחה ולא נקודת־סיום ניכרת – תחילתה באמצע השנה העשירית למלחמת טרויה, וסופה טרם הוכרע גורל המלחמה ואפילו טרם הוכרע גורל האיש אכילס – מתבארת ומתיישבת בזה, כי בחמתו של אכילס אנו עוסקים. ואמנם, תקופת חמישים היום אשר לפי דברי הפרשנים והוכחותיהם הם ימי עלילת האיליאדה, מוגבלת ומצומצמת בהתלקחות זו של חרון־אף הרסני ובמעשה תיקונו המוחלט. מוני־עידנים אלה חישבו ומצאו, כי עלילת האודיסיאה מצטמצמת בארבעה ימים רצופים (ובתוכם הובלע, לכאורה, סיפור על מאורעות ועל רווחים שביניהם, שהשתרעו על פני עשר שנות נדודי אודיסאוס), ואף על פי שגם כאן אין לראות נקודת תחילה מובהקת – אכן העיון המובהק יעלה, כי ה“התחלה שבאמצע” בחכמה נעשתה, מתוך כוונה אמנותית – מכל מקום ה“אחרית הטובה”, המכפרת, מזדהית בסיום העלילה. נקמתו השלֵמה של אודיסאוס בשודדים את נווהו, התוודעותו המלאה והסופית לאשתו שחשבה אותו למת, החזרת השלטון לידי השליט החוקי. מיתת הגיבורים היא מחוץ לתוכניותיהם של שני האפוסים, אולם נבואת אחריתם נזכרת ובאה במקומה. הקטור הגוסס מאיים על אכילס ומזכיר לו את גזר הדין שנגזר עליו, ואמנם יודע אכילס היטב את אחריתו הממשמשת ובאה ואינו נותן את דעתו עליה ואינו משנה בגללה את מידותיו ואורחות חייו, כי כך נהג מעודו.

אודיסאוס זוכה לזה, שאחד מגדולי החוזים אשר מימי קדם, הוא טירֶסיאס שתום העין, מנבא לו את הקורות אשר יקרו לו מעבר למגילת חייו הגדולה. עם תום נקמתו במחללים את נווהו ילך שוב מארצו, במקום מקל נדודים יישא משוט על שכמו, הלוך ונדוד עד הגיעו למדינה, אשר תושביה לא יכירו את פני הים ואת תבשילם לא יתבלו במלח (אשר מוצאו מן הים ולא נמצא אצלם) ואף לא ידעו אוניות ומשוטים מה הם; והיה בהיפגשו שם בעובר אורח שיטעה ויחשוב את המשוט ליעה־זרייה יתקע שם את משוטו בארץ וסרה ממנו קללת אל הים, זה שרדף אותו על שבעה ימים… ביאת הנבואה הזאת יכולה הייתה לשמש נושא לשיר עלילה נוסף, שלא נכתב או לא הגיע אלינו; ואילו מיתת אכילס והריסת טרויה עוד מצאו להם בימי קדם גופם את גואלם בשיר.

בבניין שתי השירות מוצא אתה הרבה מן המשותף. אשר לעלילה, הלא ממשיכה ומשלימה האודיסיאה את האיליאדה, ונמצא ששתיהן יחד מהוות את הרומן “מלחמה ושלום” של תקופת יוון. חשבון העולם ודאי אחיד הוא בשתי היצירות, ובסגנון אין ביניהן אלא הבדלים דקים בלבד. במספר החרוזים עולה האיליאדה על האודיסיאה – היחס המספרי הוא בערך 5:4 – אפס, שתיהן נחלקות במידה שווה ומקבילה כל אחת לכ“ד פרקים, כמספר האותיות שבאלפא־ביתא. אם לא בסימנים לשוניים ועלילתיים, הרי בסידור זה נכיר ונרגיש מידת־מה מדרכי העריכה הסופית, אשר שני האפוסים זכו לה באיחור זמן. ואמנם הביקורת המנתחת הוכיחה, כי לשירים האלה הייתה לפנים צורה אחרת, ואילו בצורה שהגיעה אלינו מורכבים הם משירים בודדים שהותאמו זה לזה בחכמה, ובצורה הסופית שנתן העורך־הגאון למעשה המשורר־הגאון עוד אנו מוצאים קווים קדומים שטושטשו ולא נעלמו בכולם. אך מעשה העורך שמר על החומר העצום מבלי לקפח את האחדות השירית. רוב מניין ובניין האיליאדה – תיאור מהלכן של ארבע מערכות קרב, והשעה משחקת פעם לאוהב ופעם לאויב; היום מתגלה פלוני האיש כראש הגיבורים, ומחר עולה אחיו, שלא היה בעיניך לגיבור כלל. כאן נראה ברור כי מסורות שונות, מיוחדות לשבטים שונים, שבאו להבליט מעשי גיבורים לאומיים שונים, נתרקמו יחד והוכנסו לתוך מסגרת ספור על חרון אפו של אכילס האחד־יחיד. האלים, מהם העומדים לימין התוקפים ומהם התומכים ומחזקים את הנתקפים. אף המשורר עצמו נראה לפרקים נושא פנים לאלה אשר לא מבני עמו הם: לא רק שבטי יוון, גם הטרויים נראים לעתים כצודקים, כאילו משירתם הם הוכנס לתוך המגילה הרבה (תופעות מקבילות מתגלמות גם במגילות ישראל העתיקות – הקול קול יעקב, אמנם כן, אבל גם עשו, בעל הידיים, נשא קול ויבך ודמעתו נשתמרה). כיוצא בזה בשירת אודיסאוס: מחציתה הראשונה – צירוף עלילותיו והרפתקאותיו השונות, אשר כל אחת ואחת מהן עומדת ברשות עצמה, לא זו המשכה של זו ולא זו מקורה של זו; כנראה נתאחדו שוב מעשי בדים בודדים ויוחסו לגיבור אחד רב התלאות, אשר לפי הנוסח הסופי של השירה, בהיותו בדרך שיבתו אל אשתו הנאמנה, סר פעמיים למעונן של אלות, פעם אצל הקוסמת קירקי ופעם אצל הנימפה קליפסו, ולילה לילה עלה על יצועיהן. אין, כמובן, לתמוה על ה”איפה ואיפה", בה מודדים נאמנות גבר ונאמנות אשה בתחום מושגים זה. הרי אגממנון התעלס באהבי פילגשות, ועל אף זאת מגנה השירה אך את אשתו על אשר בגדה בו. אפס, שתי הדמויות, קירקי וקליפסו, מתחרות זו בזו בדמיוננו; וקשה להעלות על הדעת, כי מחשבת המשורר הקדום, אשר חזה לראשונה מלבו את חזונו של אודיסאוס, היא היא אשר הסבה את מסע תלאותיו, שיעבור על שתי התחנות האלה גם יחד. כללו של דבר: גם האיליאדה וגם האודיסיאה, גולת הכותרת, השיא של ספרות בת עמן בתקופת־זהב קדומה, נבנו שכבות שכבות ממקורות שונים וכולם יחד משקפים את מיטב אגדת הגיבורים של ארצות היווצרן.

כבוד השירה הזאת עתיק יומין הוא לא פחות ממוצאה – במה נתחיל, במה נסיים ומה נחדש, כשנבוא שוב להרימו על הנס? (או, בלשון השיר ממש: “מה לך אגיד בתחילה ומה בסוף אספרה?!”). ועם כל זאת: דור דור וקריאתו הוא במקור, תרגום ותרגום וקריאתו בו. סימניה החיצוניים של לשונו המיוחדת הפכו מאז אמרות כנף (כלומר, בשפתנו אנו, פתגמים של קיימא אשר הרוח כאילו עשה להם כנפיים). הנך נפגש פה בביטויים, מנהגים, אמונות המזכירים ומבארים לך תכופות אף את עולם עמך העתיק, שאינו נבדל כל כך מיתר האומות ומדתיהן־דעותיהן כפי שהנך עלול להניח לעתים. ענייני הקרבנות, למשל, כריתות ברית בין בתרים, שבועות ואָלות נודעות אף נודעים בתחום זה; כיוצא בזה סיפורי חלומות ופתרונם למיניהם. כל זה לגבי החומר ה“הלכי” או לגבי מה שנקרא בשם “קדמוניות”. ברם גם האגדה מקבילה זו לזו בשתי הרשויות: באו פושעים על עונשם והזדים נפלו חלל, אַל לו לבן־אדם הצדיק להביע את שמחתו הצודקת בקול, יגיל אך בלבו ולא יצהל וירנן בחוצות – בחינת “מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?!”. מובן, שיותר מאשר נתון לנו עניין המשותף שביניהם ייקח את ליבנו היוצא, השונה והנבדל, המיוחד ואופייני לעולם נכרי זה. משלל ה“קדמוניות” נזכיר את תיאורה המוסכם של האונייה, אשר רבים הנרדפים לה: “הספינות כפופות הקצוות”, “האוניות אדומות הצלעות”, “האונייה משחירת (או מכחילת) החרטום” וכו' – פאר העם, השוכן מעודו לחוף ימים ויורד ימים. אמונות שמיימיות ואמונות ארציות משולבות זו בזו; “…טלמך עיטש עטישה כבירה, הרעים הארמון באון – ותצחק פנלופה… ותאמר את אמרות הכנף:… כלום אינך רואה את בני מתעטש לדבריו ולדברי?! אמנם ואמנם נכון המוות לכל החתנים!” אך החזון העיקרי והבלתי ניתן לתמורה ולחילוף – מה שנחרת על לוח ליבנו: דמות הגיבור בתוגתו ובשברונו, בין אם הוא בוכה (כי אמנם גם הגיבור בוכה!), בין אם הוא מקשה את ליבו. הדמעה והיללה אינן זרות כלל אפילו לאכילס, אביר האבירים; ואף אודיסאוס, בהינתן לו, לאלמוני עוד, לשמוע מפי הזמר את שיר מעשיו המפוארים, ו“נפשו התמוגג בצער ודמעיו על לחייו ועפעפיו” – ומצד השני, כשנדרש לכבוש את ליבו, ודווקא במעמד אשתו, שטרם יתוודע לפניה, והאלה דמעותיה נגרות כשלג הנמס, והוא “לבו הצטער… אפס עיניו לא זעו כבנויות עצם או ברזל, / תלויות נתונות בשמורות”.

נפנה לפרטי אפיזודה אחת, הידועה מאז כאחת מפנינות השירה ושופעת חדשות כל אימת שנחזור עליה: מעשה הקיקלופּ ואיך התחמק אודיסאוס ממערתו. אודיסאוס וחבריו נכנסו למערתו כאילו בהיסח הדעת ונכלאו בה. כאשר ניסה אודיסאוס להזכיר לענק הגס את המצווה להיטיב לאורחים, זו מצווה המצֻווה בפי אלוהים ואדם, אומר הרשע לו גלויות שהוא כופר בכל האלים וכוחם, היות ובני עמו עצומים הרבה מזאוס ומחבורתו. והאמרה מפתיעה ביותר, כי הרי הקיקלופ עצמו בן־אלים הוא, ואביו – אחי זאוס, מושל הים ומרעיש הארץ; אך המשורר רצה להראותנו את הרשע בתכלית רשעותו ולא שם לב לסתירה, שהיא בעצם סתירה מדומה. אפס משהושפל כבודו של איש־המידות ותש כוחו של המסנוור – נזכר מיד בגבוה מעל גבוה ומתחיל להתפלל, “פרש את כפיו בתפילה שמימה הזרועים כוכבים”. המשורר לא פירש, אם עונשו הכבד של הקיקלופ בא עליו מחמת קללתו את האלים; לעומת זאת דווקא תפילתו, תפילת איש הזדון שהפך והיה אומלל נעתרה, ובעטיה בייחוד נוסף לאודיסאוס על סבלו הראשון סבל אין־סוף, ואף אנו הקוראים כך: כל עוד יד הקיקלופּ נטויה, רחמינו נכמרים על קרבנותיו; אבל משהועמדנו על עוצם שברו של המתעלל, שנעשה עיוור בעינו היחידה, מי לב אנוש בקרבו ולא ירחם עכשיו אותו, את האכזר שהורד מגדולתו, בפנותו אל האיל האהוב שבעדרו (ומבעד לגחון האיל נחבא אודיסאוס, והרי הלב חרד ומפרפר פן יתפוס הענק את הננס!) ושופך לפניו את שיחו: “למה תפגר, הוי, איל אשר אהבתי, בצאתך/אחרון ממערתי, הן לא התמהמהת לפנים?/ ראשון היית וכו' אך היום תפגר, ואולי תצטער/ על עינו של אדוניך נטלה הגבר הנבל?!” אכן, מי שיודע לדבר על נפש בהמתו, שוב לא ייקרא עוד רשע.

עלילת האודיסיאה עולה לפסגתה עם התרת השקר של ההתנכרות: הזר, פושט היד, מבעד לבגדיו הבלויים יסתתר גוף האיש האובד. שלוש פגישות עיקריות, שלוש תחנות התגלותו. ראשון יכירנו הכלב הישיש, והוא מוציא את רוחו ברגע הרגישו כי אדוניו חזר לביתו. השנייה תכירנו המשרתת הזקנה לפי הצלקת אשר ברגלו. אחרונה אחרונה תתבונן בו האדונית עצמה, לאחר שריכך את לבה, לב הברזל, והזכיר לה סימנים בלתי כוזבים ידועים רק לו ולה. (ישנן עוד שלש התגלויות אודיסאוס, מלבד הנזכרות: לבנו טלמך, לרועים הנאמנים ערב הקרב עם החתנים ולאביו הישיש – המשורר לא נלאה מלמצות את הסיטואציה עד תומה). והנה היא מסכמת את אשר עבר על שניהם: “…לנו מנו האלים/ פגעים, גם לא זכינו אשר נתענג השנים/ יחדיו על אביבנו ולקרוב אל מפתן הזקנה”. יד הגורל או רצון האלים היה בדבר. בשירת האיליאדה מסתיימת העלילה במעמד על־אנושי, אשר בהיותו לא רק בלתי שכיח אלא גם בלתי צפוי, שוב לא ניתן להשתכח מן הלב. פריאמוס הישיש, זה שנהרגו לו רוב בניו, ואחרון אחרון הבכור והבחיר, הקטור, בא בחשאי לבקר ולחנן את פני הורג בנו, את פני אכילס ממית הקטור, שיחזיר את הגווייה לקבורה ולא יפקירנה לעוף השמים. הזקן נשא ליבו בכפו, התגנב לאוהל האויב והביע את בקשתו. הצעיר חשוך הרחמים נענה לו. ולא זאת בלבד: אכילס אף עורך לאורחו סעודה ושניהם, הרוצח ואבי הנרצח, מדברים את דבריהם. והנה דברי אכילס, זה שנועד למות מיתה חטופה ללא עתו ולכן חונן באותה חכמה שהיא קניין הגבורה בלבד: “גם הצער והיללה לא לעזר לאיש, לא להועיל! / יען כי גזרו האלים על שבט האדם האומלל/ לחיות בצער וביגונים; אך המה, הם זר להם צער. / שנַיים כלים נצבים על מפתן היכלו של זאוס: / אחד מלא הטוב, השני – אוצר הרעות. / איש, אשר יתן לו זאוס המרעים־רעמים מעורבות, / חלקו לראות בטוב ולראות לרע לסרוגין;/ אולם אם יתן אך רע לו, הלא יהדפהו לכלימות… / ינוד הגבר שנוא בעיני האלים והאדם”.

אכן, הגורל – כל יכול.

*

התרגום לעברית – לא סתם תרגום אלא… גלגול. הומרוס שר את שירו בלשון בראשית, ומאז נעשתה שפת עמו למה שקוראים בשם מוסכם “שפה מתה”, ציפה שירו לתיקונו. התרגומים ללעז המערבי מטבעם אינם אלא תחליפים, כי שפות אירופה אינן בנות גילה של היוונית העתיקה. מה שאין כן העברית הישנה־חדשה. לכן לא חשוב ביותר אם המתרגם מצא את ההתאמה המלאה גם בכל הפרטים ובפרטי הפרטים (יש ויתפוס את ליבנו כולו, כגון בכנותו את צללי המתים שב“תפתה” ההומרי בשם רפאים, ויש שהוא מכריחנו להסכים לו, בהניחו, למשל, את הביטוי “ים־השֵׂיבה” לציון צבע הים הלבנבן כלובן השיבה). לכן גם הופכת שאלת הקצב והמקצב לשאלה ממדרגה שנייה. ודאי שדווקא פה עצומים הקשיים; אין לנו עד כה בעברית, פרט לניסיונות על שטחים בלתי נרחבים, הכסמטר “מלרעי”, והמלעיל, בו בחר המשורר שלנו אינו נשמע אלא לבני הדור הישן. אך… יקרא הנער את הטורים האלה כטורים ריתמיים סתם, יקרא אותם אפילו כמשפטי פרוזה נשגבה – נשמת הפיוט תיפתח לפניו, והוא, חניך הארץ, העברי החדש, אשר שיריו המלרעיים של טשרניחובסקי שגורים על פיו זה כבר, יזכור ויבין ללב החרוזים אשר בהם גילה המשורר את אהבת נעוריו לגדול הדור הקדום:

…כבוד לבחיר בניו – ראשון במשורריו…,

שחום־עינים זה חוזה עולם יפעה…,

האיש אשר יצק מלים כמנגינה

מכסף רננות, מכתיר עלי דפנה

לעד לא יבולון, אשר קורָא הומר.

סדרים: מאסף סופרי ארץ־ישראל, תש"ב (1942)

המלצות קוראים
תגיות