רקע
עמנואל בן-גריון
המנון אל הרמס: ההמנונות ההומריים בתרגום שלמה שפאן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

הרמס, שליח האלים שנעשה אל המסחר והאל המלווה את המתים לשאול, עוד בהיותו תינוק בן יומו הפליא לעולל עלילות ומזימות. אמנם אמו, הריונה נמשך עד לחודש העשירי, ואולם הוא ביום שנולד כבר היה מסוגל ליזום מזימות ולהוציאן לפועל. הוא התחמק מעריסתו, ועשה תעלולים נגד אחיו הגדול אפולון, הגדול ממנו גם בשנים: גנב בעורמה חלק גדול מן הבקר של זה, גם שחט מן הביזה ואת השאר הצפין היטב; אף הספיק לחזור לעריסה ולהתחיל בהיתוליו ולהתחפש כעולל חסר שכל ובר־לבב. האח הגדול הוכיחו על פניו, והקטנטן התנצל בדברי חוכמה שנשתמעו לשני טעמים. משפט שלם נערך עליו, על הפעוט הזה, לפני כיסא כבודו של אביו הנורא, מושל האולימפוס, והשובב השכיל להצחיק באמרי פיו המחוכמים את הדיין העליון, אבי האלים והאנשים, ולפייס לבסוף גם את אחיו מקטרגו ולצאת זכאי. ברם, לא רק כמזיק וכמשחית נתגלה העולל ביום הראשון לימי חייו: עוד טרם יבצע את מעשה הגניבה הראה את תכונתו האלוהית בהמצאה אמנותית. בצהריו של אותו יום יצר הרמס את הנבל החלול – שריונו של צב שימש לו בטן הכלי – ואת ה“לירה” הזאת נתן לאחר מעשה דורון לאפולון, והם כרתו ברית ביניהם.

אגדת התינוק הרמס – עלילת המנון המיוחס להומרוס. המשורר העממי מנמק גם את מעשה הגניבה בתכונתו האלוהית של הרמס: זה החדש בחבורת האלים לא יזכה מן הסתם שיקריבו לו קורבן, שיזבחו לו זבח שלָמים, ועל כן היה מוכרח כביכול להכשיר לו את העולָה במו ידיו: לחטוף מן הבקרים, לשחטם ולשורפם לכבוד עצמו. יראת כבוד־האל מצד המשורר לא נפגמה כלל על ידי תיאורו את הגזל. להיפך, המשורר, וכן גם קוראו, נהנים מעורמתו של בן האלמוות, נותנים צדק למעשהו. אף המשורר מתאר, ובהומור עליון, כיצד התרוצצו באל הפיקח תשוקות ארציות וסגולות שמיימיות; הוא הרגיש בריח המגרה של בשר העולה ויצרו כבר התחיל מפתה אותו שיטעם מן הצלי הטוב, אבל הוא נזכר באלוהותו, התאפק והבליג, הסתפק בריח הניחוח…

העלילה המוזרה הייתה מתקבלת על דעתנו ללא שום הסתייגות אילו היה זה גיבור בן־תמותה, אנוש, היקר לחסידיו גם כממציא תחבולות גם כיוצר ערכים. אפס כאן אנו זקוקים להדרכה מיוחדת כדי לתפוס שכל הפרטים האלה מסופרים על אל, על בן אלמוות, הדורש יראה והכנעה. הסיפור יכול לשמש הוכחה חותכת בידי מי שינסה לבאר כי האלים – בני אדם הם, אשר רק לאחר דורות, משנמצאו האחרונים נופלים מן הראשונים הועלו לדרגת מלאכים, בני אלוהים, אלים. “לא איש אל ויכזב”. לאמור לכאורה, שני חשבונות עולם של שני עמים עתיקים, ואין גשר ביניהם.

לוּ היה המיתוס היווני רק מפליג בגבורתו של העולל, והבינונו לו. מעשה הרקלס המוטל בעריסתו וחונק שני נחשים המבקשים את נפשו, חרות גם על לוח ליבנו. בין שרידי המיתוס העברי נמסרת אגדה מקבילה מסוג זה, על בנה הגיבור של אחת היולדות בימים שלפני המבול. כי אז “ליום אחד אישה מעוברת ויולדת”, ולא זה בלבד, אלא כאישה כן בנה: “בשעה שאחת מהן הייתה יולדת, בו ביום הייתה אומרת לבנה: צא והבא לי צור לחתוך את שוררך (ובלילה אומרת: צא והדליק לי את הנר לחתוך את שוררך)”. לילה אחד, ואשמדאי פגע בתינוק כזה, קודם שהלה הספיק להדליק את הנר כפקודת אמו, והתעסקו זה עם זה עד קריאת הגבר. בשעה זו תש כוחם של השדים ואשמדאי הרפה ממנו, אך אמר: כשתשוב אל אימך והזכרת לפניה את מזלך. אלמלא קרא הגבר והרגתיך. ענה אותו גיבור בן יומו ואמר אל מלך השדים: כשתחזור אל סבתא שלך והתפארת במזלך, שעדיין הנני קשור באמי ושוררי טרם נחתך; ואלמלא כך, הרגתיך! מין שריד ופליט מאגדת בני אלים שלנו, מימי הענקים ואנשי השם. עוד על בנות האדם של אז, על האמהות היהודיות במצרים, התפלאו הנוכרים כי “חיות” הן, ואולם רוב מניין ובניין של המיתוס העברי שקע במימי המבול.

ואולי אין ההפרש כה גדול גם בשטחי חיים אחרים? הנך שואל את פיו של בעל המקצוע. הנס לאמאר, מחבר מילון השואף לקרב נחלת היוונים (והרומאים) לתפיסתו של בן הזמן, הקדיש בספרו ערך מיוחד למושגים “עורמה ושקר”, ופותח במילים אלו: “למשפט צודק על האומות השוכנות על חוף הים התיכון תגיע רק לאחר שתזכור; הערצתה היתירה של מידת הכנות והנאמנות אינה אלא תוצאתה של התפתחות איטית, ואולם בעלי חשבון עולם פשוט יתרשמו דווקא ממעשי שקר ועורמה מוצלחים, כי שני אלה דורשים כישרון ומעידים של כישרון”. והוא מביא שתי דוגמאות בולטות: מכאן מעשה יעקב בעדרי לבן ומכאן מעשה הרמס בעדרי אפולון… על ההבדלים לא נעמוד; גם יעקב הרי איננו אל (אם כי הוא “ישראל”) אבל ההשוואה כשהיא לעצמה עשויה להביאך לידי הרהורים ולקרב אליך עולם שדימית אותו רחוק ממך כרחוק מזרח ממערב.

*

ההמנונות ההומיריים שייכים למיטב השירה היוונית; ואולם, בניגוד לשני האפוסים הגדולים הנמסרים בשמו של הומרוס, אינם נענים לדורש אותם אלא לאחר התאמצות והתעמקות. אך משעמדת על טיבם – ונתעשרת. ש. שפאן תירגם מקודם את ההמנון לאפרודיטי ואת ההמנון אל דמטר – כל אחד סובב על אגדת אלה מוזרה ואופיינית – והדפיס עתה את ההמנון אל הרמס (הוצאת גזית, תל־אביב תש"ב), הנבדל מיתר ההמנונות על ידי מידת ההומור השפוך עליו; ועלינו אך להתרגל לניגוד זה שלמראית עין אשר בין המשקל הנשגב ובין האופי הטבעי־ארצי ביותר של התיאור.

כל אימת שמעבירים מנחלת קדומים של העמים הקלאסיים לשפת־עֵבר עתיקת הימים ומחודשת הנעורים – מתעורר בנו כעין רגש דתי. ש. שפאן מוסיף על הברכה, הכרוכה בכל העתקה נאמנה, גם כיבוש קרקע שירי, בנסותו, זאת לו הפעם השלישית, לבנות הכסמטרים עבריים הנקראים לפי הנגינה הנכונה. השמירה על עיקרון זה מצמצמת את המילים והצירופים העומדים לרשותו אך הוא עומד בניסיונו.

מאזניים, תשרי־אדר תש"ג (1942־1943)

המלצות קוראים
תגיות