רקע
עמנואל בן-גריון
מחזות על בימותינו: מקבת לשקספיר בתרגום אפרים ברוידא
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

כל אחד מבין מחזותיו הגדולים של שקספיר הוא הגדול בכולם. שכן כל אחד מהם קיצוני הוא ולא ישאיר מקום לפתרון אחר או לפירוש אחר. גם דינו של “מקבת” כך – אגב, אחת היצירות המעטות בספרות העולם המוסבות על רוצח, אשר דינו לא יומתק, גם לא על־ידי עצמו, ואילו המשורר גם לא ירשיע אותו הרשעה גמורה.

בדוגמת חזיון “מקבת”, יותר מאשר באחת מיצירות המופת האחרות של שקספיר, ניתן להראות, מה בין הטרגדיה העתיקה ובין הטרגדיה של העמים הנוצריים. בטרגדיה העתיקה מכריע המזל הכל־יכול את האדם; בטרגדיה השקספירית והאחרי־שקספירית יכריע האופי, יקבע האדם, על תכונותיו ויצריו, את גורלו הוא. ביתר דיוק: השניים, מזל ואופי, מזדמנים בשני השלבים של התרבות הדרמטית, אפס מיזוגם שונה. לאמור, בטרגדיה היוונית לפנינו כאילו תשעה קבים גורל וקב אחד תכונת אדם (אדיפוס, המקולל מבטן, גם החיש את גילוי אשמתו בעטיה של תכונת החשדנות אשר בו ובגלל קשיות עורף וצרות לב זו בה ירדוף את החשוד האלמוני ויהי מה), ואילו בטרגדיה החדשה יחס הכוחות הפוך הוא: תשעה קבים אופי וקב אחד גורל. אם תמצא לומר, אשמות באשמת מקבת שלוש המכשפות אשר מפיהן יוצאת נבואה כוזבת להדיחו (ממש כשם שעוד לפני הולדת אדיפוס יצאה הנבואה שקבעה את אסונו); אך המשורר, המראה אותן לילין כאילו בנות רוח חיים, יתננו להבין כי אינן כי אם יצורי דמיונו של בעל היצר. ראה תאב־השלטון מהרהורי ליבו הנסתרים ביותר, והם לבשו מלבוש מראה וחזון. (אשר להשוואת גורם נבואת העתיד בשני החזיונות, יש עוד להצביע על הבדל עלילתי, שהוא גם הבדל תפישתי: אדיפוס נלחם לשווא בגזר־דין הגורל; ואילו מקבת מסייע אותו שיקום ויהיה).

חזון “מקבת” הוא דוגמה מיוחדת במינה למזיגה בין אגדה ומציאות. יסודות מיתיים בו, נחלת קדומים. ואילו המזימה וביצועה, פרכוסי החרטה שבלב החוטא ופרשת עונשו משקפים את כל עוזם של החיים וכל אכזריותם של החיים. הרקע ההיסטורי נשכח כליל; המעשה שהיה ודמות הגיבור – האגדה מקיפתם. ואכן נבדל “מקבת” מ“ריצ’ארד השלישי” גם בהבדל פנימי זה שבין היסטוריה לבין “מחוץ להיסטוריה”. משל בקושר במלך שהיה למלך והודח. אף משל בעריץ, בגאונו ובשברו – אשר כמותו מבשרנו חזינו על בימת חיינו־מציאותנו אנו בזמן הזה.

היסודות הארציים שבעלילת “מקבת” הם דווקא עתיקים מאוד.לא אחת תיזכר בדמויות מן המקרא, מימי שפוט השופטים ומלוך המלכים. בתוגת “מקבת” יש כעין גלגול מתוגת אבימלך בן ירובעל, עריץ וגיבור כאחד (אגב, המוטיב של “יער דונסינן” ייתכן ומשתקף גם מפרט אחד בסיפור אבימלך, כשכל חייליו כרתו להם איש איש שוכת־עצים בלכתם עד לפני צריח בית אל ברית אשר בשכם; וכן מצטרף למסופר הפתגם הידוע שמתוך סיפור אבימלך: “את צל ההרים אתה רואה כאנשים”). אך במיוחד יש להצביע על המקבילה הגמורה שבין עליית חזאל לשלטון ובין ראשית צעדי מקבת לקראת מילוי הבשורה שבישרוהו. אלישע הוא שבישר את חזאל, הנשלח אליו בשם אדוניו המלך, כי הוא יהיה מלך על ארם. וזה אך הלך מאת אלישע, בא אל אדוניו ואמר לו מה שאמר, “ויהי ממחרת ויקח את המכבר ויטבול במים ויפרוש על פניו וימת – וימלוך חזאל תחתיו” (מל"ב, ח, 15) זכה לנבואה, שהפתיעתו, והגשים אותה במו ידיו המגואלות בדם.

ברם, עתיקוּת זו שבמקבת לא נשארה בעתיקותה. עיקר החיזיון – התמורות הנפשיות שחלות בו ברוצח האומלל, ואשר לעלילה היא הועלתה לדרגת אגדה ומשל.

*

הבמאי ס. מלמקויסט ערך את המחזה עריכה מקורית. עיתים החליף מעמדים ושינה בין מוקדם ובין מאוחר. אך חידושו העיקרי מתאים דווקא למתכונת המחזה כנתינתו: חלוקת החיזיון לשתי חטיבות (וקביעת החתך בסוף השנייה שבחמש המערכות). הודות לכך יוצאת לנו הצגת הנושא על שתי עלילותיו־התפתחויותיו הנפרדות: החטא ועונשו.

התרגום, מאת אפרים ברוידא (אני דן לפי השמיעה, כי הספר לא הופיע עדיין בדפוס) נבדל מקודמו, תרגומו של ש. צ. דוידוביץ, על ידי רהיטות יתר ושמירת יתר על הטור המחומש. אך נתקלתי בו בסטייה אחת מלשון המקור, הפוגעת ממש באינטרפרטציה הרצופה של העלילה. מקבת, כידוע, בישרו אותו כי לא ימות מידי ילוד־אישה. ולשון סתרים דו־משמעית היא, למען להכשילו: מקדוף, הנוקם במקבת נקמת דם ביתו, לא נולד כלל, שכן, כלשון דוידוביץ, שידע לשמור על העוקץ:

מַקְדוֹף הָפְקַע מִבֶּטֶן־אֵם

בְּלֹא עִתוֹ.

ואילו ברוידא בתרגומו:

מַקְדוֹף מֵרֶחֶם אֵם בְּטֶרֶם עֵת

הֵגִיחַ –

עשה את מי שלא נולד בלידה רגילה כמי שנולד בטרם עיתו, וכל משמעותה, הכפולה, של בשורת המכשפות משתבשת.

כל אימת שיציגו על בימת תיאטרונינו ערך קלאסי מובהק, ובצורה הראויה, חג לנו. לא נתברכנו בהרבה הישגים במדרגה שכזו, בפרט ברפרטואר העולמי, ובהדגשת חשיבותן החינוכית מצווה היא להפליג ולהפליג.

הפועל הצעיר, א' באייר תשי"ד (4.5.1954)

המלצות קוראים
תגיות