רקע
עמנואל בן-גריון
במחצית נתיב חיינו: התופת לדאנטה בתרגום עמנואל אולסבנגר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

עמנואל אולסבנגר תרגם לעברית את “התופת” לדאנטה (ספרי תרשיש, ירושלים תש"ד), הוא החלק הראשון של החזון המשולש, חזון אחרית ימי אנוש, ראיית עין־נפשו של הקדום והגדול אשר במשוררי המערב הנוצרי. התופת הוא שירה בפני עצמה (מה שאין כן יתר שני החוטים של “החוט המשולש”, שירת “טור הטוהר” – מקום הכיפורים – ושירת העדן, המוקמים על בסיס השיר הראשון, ובלעדיו היו תלויים באוויר), ותורגם זו הפעם השלישית משפת קדוּשה לשון הקודש.

התרגום הראשון, של שאול פורמיגיני (ס' התפתה, טריאסט תרכ"ט), תרגום לפסוקים מקראיים, לא נס ליחו עד היום, וחיוניותו יתירה על שני הבאים אחריו, ומן הצדק היה להוציא (אם אמנם הצילו את כתב היד מן “התופת” האיטלקי) גם את יתר שני חלקי השיר בלשונו (כי פורמיגיני העתיק את ה“קומדיה” על שלוש מערכותיה). אם נקרא לנוסח פורמיגיני בשם כיבוש, נציין את ניסיונו של ז’בוטינסקי כהעפלה; הוא שלקח על עצמו גם את כבל החרוז וניסה להעביר לעברית את היצירה האפוקליפטית לא כחזון נבואי בלבד, כי אם כמלאכת מחשבת, כנתינתה־ יציקתה, ויש וקלע למטרה, ומכל מקום עניין בהיאבקותו זו גם מטעם הלשון והשירה העברית. מן הראוי, אפוא, לכנס גם את קטעי התופת בלשונו של ז’בוטינסקי, ואולי יֵצא מתוך חקירה ודרישה בעיזבונו, כי השאיר אחריו יותר משפירסם.

ציון יתרונותיהם של הקודמים לו אינו בא לבטל מפעלו של המתרגם החדש. אמנם פורמיגיני הוא יותר עברי ממנו, וז’בוטינסקי יותר אמן, ואולם לאולסבנגר עומד יחס היראה שלו לגבי יצירת הענק, רצונו הישר לשרת ולעשות אזניים. תרגומו נראה, בניגוד לקודמיו, כטרנסקריפציה של השיר הנוצרי־רומי וכפירוש. גם לו זכות לשונית־צורתית משלו: השמירה על המלעיליות שבסיום כל טור וטור, אשר את עוּלה לקח עליו בעת אחת עם סירובו לקבל עליו את עול החריזה. נוסחתו מנמיכה טוס מן המקור אשר יעננו בקול, וגם אינה משתפת אותנו באותו ההומור האכזרי הבוקע לפרקים מתוך תיאורי האימים דווקא, אבל בעזרתה ניתן לך להיכנס לפרדס ולצאת ממנו בשלום. ושירה זו, יוצאת מכלל פשוטה, יאה לה תרגום־פשט.

 

ב.

בשירת דאנטה נבחין שלושה יסודות: את נקודת המוצא של השירה, מסגרתה ועלילתה, היינו: החזון כשהוא לעצמו, כניסת בן־תמותה בעודנו בגשמיותו החולפת למדוֹרות הנצח ויציאתו לשעה למען יגיד את שראה; את דרך שיחתו, והוא הרמז, זה שיניח מראש שכל אלה שיזכירם בשמם, אנשי העבר הרחוק של האגדה כאנשי העבר הקרוב של תקופתו, ידועים לך על קורותיהם, ודי בהזכרתם למען תזכרם, ואין אלא לדרוש את חייהם כנמשל בלבד; את המידה הפיוטית־צורתית שקבע לשירו, הכלל והפרט של האמנות שלו הנשמעת לחוקים מוצקים, הן ביחס לחריזה והן ביחס לצירוף הבתים לשירים והשירים למערכות, ולשונו נשארת עם זאת לשון סיפור ושיחה. אין דאנטה “נוח לקריאה” (אמנם החיסרון המדומה הזה הוא חסרונו של הקורא ואולי יתרונו של האמן). אין גם לגלות אצלו אלא קטעים מספר המושלמים מבחינת הגוף והנשמה גם יחד – אמרות מכונפות, משלים מכונפים (והעובדה הזאת תלמדנו על טיב שירתו, שיש לדרשו לפי הכלל שלו).

להגדיר את אמנותו נשתמש בדוגמת מה שגתה אמר ביחס לאדריכלות, שהוא קראה בשם משל “מוסיקה קפואה”; כיוצא בזה יש להבחין בין אמנות שוטפת (שיאה בימי קדם: שירת הומרוס) לבין אמנות קפואה, היא המודגמת בשירת דאנטה, אשר מראיה בלבד ימלאך פחד, יראת כבודה, ומראיה כשהוא לעצמו עשוי להרעיש לבך ולתקן נפשך. הוא הקים בעולם השירה והמחשבה בניין אשר עצם הימצאו מוסיף על העולם ומשלים את העולם. לא תגיד שהוא חפר באר ושתית ממימיו המרעננים, אלא שגילה מעיָן לעצמו ובנה מצודה מסביב, מגדל עוז, וגאון הבניין כאילו מזהיר ואומר: הנמצא אתה ראוי לנסות לגשת אלי?

דינו של השיר הדאנטאי כדין מגדל־עוז גם במובנו הארכיאולוגי. דוגמת הפירמידות והאקרופוליס, אשר מאז עברו בוניהם־שליטיהם מן העולם, ותרבות בני עמם או שחרבה או שהוקמה אחרת על הריסותיה, נעשו מצבות. שירת דאנטה, אף כי נמסרה לנו במלואה, נתנה חייה לתקופה שהייתה ואיננה עוד, ולנו נשאר הבניין להתפלא עליו. שריד קדומים, המעיד עדות נשגבה ובלתי מעורערת על העפלת בן־האדם ושאיפתו אל על. בחירי התחתונים התקרבו אל מעונות העליונים. ותחסרהו מעט מאלוהים; והוא מקים לך מקדש מעט.

 

ג.

עלילת האיש שעבר חיים את חצרות המוות למען ראות את הצפוי לבני־אדם אחרי מותם ולמען שמוע מפי גדולים שהיו על המוצאות אותם באחרית הימים – עלילה עממית־דתית מימים קדומים. אנו נזכרים בשיחת גילגמש עם אנגידו, חברו המת, ובהצצת אודיסאוס הנודד לתוך עמק הרפאים. אצל דאנטה, אגב, מופיע אודיסאוס עצמו כאחד מתושבי שאול, והמעמד, פגישת דאנטה איתו, הינו גם מן האפיזודות הספורות להן העניק המשורר המרמז חיים משלהן וזיכה אותן בזכות השלֵמוּת. אודיסאוס מספר לו למשורר על אחריתו – דברים כאילו שונים מן המסורת היוונית המקובלת: הרצון הכביר לנדוד, לעבור אורחות ימים, תקפוֹ גם לאחר שזכה להתאחד עם האהובים עליו (“… לא חיבת בני, לא הכבוד נשאתי/ לאב ישיש, לא חובתי שמח/ בחשק אהבים את פנלופה:/ בי לא גברו על צמאוני לנסוע…”) ועם מתי־מספר נאמנים הפליג עד מעבר למוצא הים התיכון, מיצר גיברלאטר לתוך האוקיינוס. אך בראותו מרחוק פני יבשת בלתי מודעת, התלקחה סופה וקברה אותו ואותם חיים על אונייתם הנטרפה. השיר הזה מסיים במידת־מה את פרשת אודיסאוס הבלתי־מושלמת שבשירת הומרוס, ואפשר גם לגלות שורשו אצל הומרוס גופו: הנה טירזיאס, החוזה העיוור המגלה לאודיסאוס את אחריתו, מנבא לו כי גם הוא עתיד למצוא מותו בין גלי הים (אם כי מקודם יזכה לעלות אל החוף הנכסף של המולדת).

בנקודה זו מתקשרים אפוא קווי שני האפוסים, שירת הומרוס ושירת דאנטה. אבל גיבורי הומרוס גם היו וגם נבראו, ואילו לשירת דאנטה אין הגיבור כי אם משל. לכן גם לא יבחין דאנטה – דוגמת המוות עצמו, זה המבטל את כלל ההבדלים לרבות הבדלי גילים ותקופות – בין נפשות המיתוס לבין אישי ההיסטוריה ומפגיש שוב את צאצאיהם של בני־נוח, הפזורים להם ומחולקים על סיפון אוניה אחת. בתופת שלו שוכנים יחד הענקים נמרוד ואנטיאוס, יהודה איש־קריות שהפר אמוניו לרבו וברוטוס שהקריב שת קיסר ידידו על מזבח החירות. כיוצא בזה נעשו שכנים בפרדס שלו יהושע בן־נון ואורלאַנדו, עבדו הנאמן של קרל הגדול, וכן המלך דוד מכאן והקיסר טראיאנוס מכאן. הוא גם מותח את המקבילה בין הנעקדות לשם מילוי נדר: בת־יפתח התמה ואיפגיניה הטהורה.

לבאר את דאנטה גם מתוך היהדות, או להראות מה קיבל (או נטל) מאוצרות ישראל הקדומים – לא יהיה בניסיון מן התועלת היתירה. כי כפי שהתמזגו בנצרות, אמו הגדולה של דאנטה, גם מן המים המרים־מתוקים של נבואת ישראל וגם מבאר מים חיים ושקופים של חוכמת יוון, כן תמצא בעולמו של דאנטה מאוחדים אמונת ירושלים ורוח אתונה בכוח רומא של מטה ובשליחות רומא של מעלה. מוטיבים תנ"כיים אינם מצויים אצלו במידה מרובה; מתוך חזון “התופת” אפשר להצביע בעצם רק על אבטיפוס מקראי אחד, על חלומו־חזונו של נבוכדנצר, זה שהוזכר ונפתר על ידי דניאל, ומה שנקרא במקרא בשם הבלתי מפורש “צלמא” (רש"י: צורה) מולבש אצל דאנטה דמות “ישיש גבוה”. ברורה, מאידך, המקבילה לאפוקליפטיקה היהודית שמאחורי חתימת המקרא, המסופר על גי־הינום ויורשיו, על אלה שאין להם חלק בעולם הבא, על ייסורי בני־קורח במקום עינוייהם, אף על מה שחזו ישמעאל בן אלישע ויהושע בן לוי מן הצפון לצדיקים. אבל דומה כי האפוקליפטיקה היהודית, לרבות אחיה המסתורין, לא יצאה מעולם מכלל האגדה, אגדת־עם, ואין בה כי אם אמנות־עם, רחוקה במידה שווה גם מן התיאולוגיה וגם מן הפילוסופיה. ודומה כי מחקיו של דאנטה שקמו לו בתוך היהדות האיטלקית, המשוררים עמנואל הרומי ומשה ריאטי ומשה זכות ויעקב דניאל אולמו, אינם אלא ממשיכיו של הקו האפוקליפטי־אגדי היהודי, המסתייעים מי בעלילה הדאנטאית ומי בצורה הדאנטאית סיוע חיצוני בלבד.

אבל במקום אחד מדבר דאנטה – עברית. בשיר השלושים ואחד של התופת (שורה ס"ז) אומר נמרוד את המילים שאין להן משמעות לא באיטלקית ולא בשום לשון אחרת

:Rafel mai amech zabi almi. אולסבנגר מעתיק את השורה אות באות (כי אין לתרגמה): “רפל מאי אמך זבי (אט) אלמי”. ומעיר בהערה (בעקבות דאנטה עצמו שאומר בהמשך אותו הקטע: “וכן זרו/ מליו לזולתו/ אין איש מבין לו”) בלשון נמרצת: “אין פשר למילים האלה”. ואולם הצדק היה דורש שדווקא בתרגום עברי יינתן מקום לציון ההשערה כי אין המילים האלה כי אם עברית משובשת (או ארמית “כשדית” מטושטשת), לשונו של נמרוד גם לפי בעלי האגדה שלהם. פורמיגיני מעתיק את הטור לאותיות עבריות המצטרפות למשמעות מסוימת: “רפאל מה היא אימך, זאבי אל מי”, ואמנם מוסיף על ניסיון הפענוח את סימן השאלה, כי השאלה עומדת גם להלן בעינה. המתרגם החוקר הגרמני אוטו האוזר מציע את הנוסח “רפה (לאמור: שקע) אל מי עמק צבי (לאמור: כבוד) עולמי” – וניסיונו אמנם נטרף אל סלע הלשון העברית, שאינה שגורה בפיו, אבל עצם הנחתו, כי המילים “עמק”, “צבי”, “עולם”, מסתתרות מבעד למלבוש הנוכרי של הכתיב הלועזי, מוכיחה את המוצא השמי של המימרה המוזרה.

 

ד.

סודה של אמנות – לדעת במה לפתוח. הראשית קובעת את האחרית וכוללת אותה. “הבל הבלים, אמר קוהלת”, והקריאה הזאת הכתובה בשער הספר היא גם גופו ותכליתו, תורתו וחוכמתו. ועל הפסוק “בראשית ברא אלוהים…” מה נגיד?! עולם ומלואו נזכרים ונבראים בפסוק הפתיחה של ספר הספרים.

פסוק הפתיחה של ספר מראות אלוהים, של התופת, קולע אף הוא ללב הרז החבוי והוא הוא מעיד מראש על שמה של היצירה כי פלאית היא. “ויהי במחצית נתיב חיינו”… (נוסח פורמיגיני: “ויהי היום בהיותי בחצי ימי שנותינו”. נוסח ז’בוטינסקי: “ביום ההוא, אמצע שביל חיינו”. לשון המקור בתרגום מילה במילה: “בחצי הדרך של חיינו אנו”) – ימי שנותינו בהם שבעים שנה. משהגיע המשורר לקו הגבול המפריד בין השמיטה החמישית לשישית (ואמנם, לחייו הוא הקציב גורל אך שמונה שמיטות במקום עשר המליאות) נשא עיניו והשאול פעור לפניו. בפסוק הפתיחה הנציח דאנטה את רגע ההכרעה המחלק חיי כל בן־אדם לשני חלקים מנוגדים: נעורים וזקונים. ימי ה“בלא יודעים” וימי ה“ביודעים”, תקופת ההנאה מפרי עץ החיים ותקופת ההרעלה מפרי עץ הדעת, עידן התום ועידן התהום.

האתנחתא ניתנת באמצע פסוק חיינו להבדיל בין האושר הבלתי חוזר לבין האבדון הממשמש ובא. איזהו משורר? החוזה את התופת.

מאזניים, ניסן־אלול תש"ד (1944)

המלצות קוראים
תגיות