ביום אחד הוציא “עם עובד” שלושה ספרים חשובים, ספרי תרגום מתוך ספרות העולם: “שלוש נובלות” מאת קלייסט (מתורגמות מגרמנית על ידי ישראל זרחי ומרדכי טמקין, הקדמה מאת מ. ברוד); הרומן “אויז’ני גראנדה” מאת בלזק (תרגם מצרפתית מנשה לוין); הטרילוגיה האוטוביוגרפית “ילדות, נעורים, עלומים” מאת ל. טולסטוי (בתרגומו של אברהם קריב). יצירות מופת מאת שלושה מספרים למופת, שהם מנציגי הסיפור העולמי במאה התשע־עשרה. האחד, שפרח ונקטף בראשית המאה, השני שפעל במחציתה הראשונה, השלישי המשתייך אל מחציתה השנייה. גם שלושה דרכי סיפור הם, גם שלוש דרגות באמנות. והמקרה, שזימנם יחד ביום אחד ונתנם ביד הקורא העברי, נותן עילה לעמוד במקצת על השוני ועל המשותף ביניהם.

קלייסט, שהיה בעיקר דרמטורגן, גם סיפוריו דרמטיים הם; כולם מתח וכולם גם אידיאה. המקרים עליהם נבנו בלתי־רגילים הם, פרקי מציאות הגובלת ברשות האגדה. סיפורי נסיונות הם, בהם נתנסה ונתחשל אופיו של בן־אדם יוצא דופן אף הוא. הגיבורים והגיבורות מוצגים לפנינו בנסיבות של הכרעה והוצאת פסק דין האדם על עצמו. כל סיפור וסיפור נתון במסגרת היסטורית מסוימת, אך אמיתו אמת על־היסטורית היא, מיתית־משלית.

בלי ספק ניתן למצוא נקודות משותפות בין נובלות קלייסט ובין אלו של בלזק (למשל, “אל ורדוגו” של בלזק שיש בו משהו קלייסטי) אך שונים השניים זה מזה לא רק שוני גזעי ולא רק שוני תקופתי, כי אם גם שוני מהותי. שכן בלזק מכיר בחומר ויודע לבאר תהליכי נפש על סמך החומר. מתוך הרומן “אויז’ני גראנדה” מוכרים היטב שני היסודות של כתיבתו ותפיסתו: החברה מכאן והאופי מכאן. תהליך צבירת ההון על ידי אבי־הגיבורה, הקמצן נטול כל רחמים לזולת, מתואר תיאור מדעי כמעט, וזאת לא רק מתוך בקיאות בהלכות כלכלה כי אם מתוך יחס נפשי כביכול אל החומר הזה המשעבד לעצמו את הנפש. בהכללה אפשר להגיד כי על רקע חברתי כזה המתואר לנו כאן גדלים טיפוסים כאלה, בעלי אופי מובהק אשר יש אף בו מכוח הסמל. לעומת זה דומה ומסתבר, כי גורלה הנוגה של הגיבורה עצמה, אשר אהבת חייה נחנקת בעטיו של ה“ממון” בא להוכיח עד כמה שולט החומר גם על אלה שאינם נכנעים לו. חזקה החברה מן היחיד ולא ניתן לו ליחיד להתמרד בה כי אם בין כתלי ליבו.

הרומן על נעוריו של המכוּנה ניקולאי אירטנייב, והוא מעין דמותו של טולסטוי המעלה בסיפור בעל שלוש פרשיות את פרקי נעוריו הוא, ייחודו לא רק בשל מחברו הגאון. כאן ניתן לעמוד על ההבדלים המהותיים שבין הסיפור הגרמני, ומה גם הצרפתי, ובין הסיפור הרוסי. קלייסט – לעניין זה שאנו דנים בו נציג הסיפור הקלאסי של עמו – יודע ומכיר שתיים, גבורה וגורל. בלזק – אמנותו הנחשבת אופיינית לתקופת שלטון הריאליזם בסיפור היא, לאמיתו של דבר, חיצונית, שכן הוא מראה לך את אנשיו בהליכותיהם, כפי שנקבעו על ידי תנאי חייהם, והוא מציג גם את דיוקנם, לרבות דמות הנפש, כפי שעוצבה על ידי השתלשלות גורמים שאפשר לעקוב אחריה ולחזור עליה. מה שאין כן המספר הרוסי בכלל, וטולסטוי בפרט. כאן אין עוד חיץ בין עולמם של גיבורי הסיפור ובין עולמו של הקורא. אין עוד הקורא משתעשע השתעשעות עליונה, טובה, כמו אצל בלזק, אף אין הוא נרעש עד היסוד בו כהשפעתו החזקה של קלייסט עליו; אצל טולסטוי נעשה הקורא אחד עם הגיבור המתואר, או ביתר דיוק, הגיבור המתואר נעשה אחד עם הקורא.

אין המדובר באותה הזדהות, אשר ליבנו או רוחנו נכנעים לה כל אימת שאנו מזדמנים עם אמנות גדולה. ודאי גם אני וגם אתה, בהיותנו ילדים, אחדים היינו עם כל הנפשות הסובלות שבספרים, למן יצחק הנעקד ויוסף הנמכר ומשה שהופקר לגורלו… ואף כשהתבגרנו קצת, כלום לא הפלגנו בים ההרפתקאות יחד עם סינדבאד המלח ועם אודיסאוס החכם אשר אוניותיהם נטרפו? וכלום לא שגינו, יחד עם דון קישוט, בהזיות?! אך המספרים הרוסיים, ובעיקר טולסטוי, אינם משפיעים עוד על דמיון הנעורים. הם והוא מעמידים את הנעורים על חידתם, על עצמם.

שלוש מידות, שלוש התגלויות… הראשונה, והיא שתכריע תמיד – התגלות אלוה, מענהו מן הסערה. אף יש, והאדם הגדול ישפיע עלינו השפעת פתע זו, ומבשרו כביכול נחזה אלוה. והנה השפעה אחרת, ארצית בתכלית: ההתבוננות בטבע וההשתהות על פלאיו. ושוב, גם האדם בכלל מראות הטבע הנהו, בכלל מערכת הברואים הפלאית. אך דומה, והגדולה שבהתגלויות היא אותו רגע, בו אתה חש בך ובנפשך המפרפרת. –

דבר, ז' באב תשי"ד (6.8.1954)