א. 🔗
הספרות הגרמנית הקלאסית מתחלקת לכמה שבטים, ומהם שלא נכללו בתוך תחומי גרמניה, כפי שהייתה בתקופת זוהרה בסוף המאה הקודמת ובתחילת המאה העשרים. לא רק מעניין הוא, אולי אפילו נושא למחקר: הרומנים הגדולים שבלשון גרמנית נכתבו מחוץ לגבולותיה המוכרים של גרמניה. שלושה מספרים הם, בעיקר בני המאה התשע־עשרה, המייצגים את האפיקה הגרמנית: שטיפטר האוסטרי (בעברית לנו עד כה רק שתי נובלות ממנו: “עובדיה” ו“שתי אחיות”, ויצירת המופת שלו “שלהי דקייטא” עדיין מצפה למתרגמה); ירמיהו גוטהלף השווייצי (גם ממנו לנו בעברית עד כה רק סיפור אחד, “העכביש השחור”, ואילו אל האפוס שלו, של הומרוס־בן־כפר זה, אל הרומנים התאומים “אוּלִי העבד” ו“אוּלִי האריס” עוד לא העז מתרגם עברי לגשת), וגוטפריד קלר, שווייצי אף הוא (אשר עד כה מצא את ייצוגו העברי גם הוא בנובלה אחת בלבד: “רומיאו ויוליה בני הכפר”), אשר הנחיל את יצירת חייו, סיפור נעורי “היינריך הירוק”, לעולם כולו, ומעתה – מאה שנים יותר אחרי כתיבתו – גם לישראל.
בסיפור זיכרון רב מידות זה בן ארבעת החלקים, מספר־מפרט קלר את פרשת נעוריו ועלומיו של גיבורו (המכונה היינריך הירוק על שם צבע הבדים שאימו תפרה לו) לאו־דווקא כמי שמעלה זיכרונות יקרים ומוסרם למשמרת, אלא כמי שרואה את העבר שלו כמו בחזון. הקורא לא צריך להיות חוקר ספרות או חוקר נפש כדי לחוש ולתפוס כי ה“אני” של המספר כאן את סיפורו בגוף ראשון הוא הסופר עצמו. עובדה זו אינה בהקשר זה אלא של מה־בכך. הדבר המופלא ביצירת מופת זו הוא מעשה הגלגול שבה: המספר המבוגר חזר ונכנס ממש לתוך עולם הנעורים שלו, כמו הצייר הסיני אל תוך תמונתו. הוא רואה את עצמו, הוא מבקר את עצמו מתוך אותם רגשי חרטה ולימוד־זכות על עצמו כמו שפגעוהו לסירוגין בזמן התרחשותם, והוא חולם את עצמו… מן הדין לצייר כאן, כי קלר – מה שאין כן גוטהלף ושטיפטר – היה גם משורר לירי גדול ששירתו אינה נופלת מסיפורו.
לפי ההגדרה המקובלת זהו רומן חינוכי. והחינוך או ההתחנכות העצמית של אדם המחפש את דרכו הוא נושאו האחד. נושא שני או יסוד שני – האהבה, אהבת־נעורים. נושא שלישי או מימד שלישי – הנוף, נוף הילדות. והמימד הרביעי הוא מימד האמנות – דרך סיפורו של קלר ולשונו אשר שוב אין להם אח בתולדות ספרותם. הכלל, הייתי אומר, חג הוא לספרותנו, כאשר סוף סוף בא הספר הזה להתאזרח בה ולדבר אל לב בני העלומים כאן, בני גילו של הגיבור, כשם שדיבר בשעתו אל לב בני דורי ומוצאי.
ב. 🔗
אני זוכר היטב את קריאתי הראשונה (שלאחר מכן חזרתי עליה, במשך שנים רבות, מדי שנה בשנה). הייתי תלמיד בן ט"ו, משוחרר לאורך כמה חודשים מבית־הספר בגלל חשש לתקינות הריאות שלי ומצֻווה לעשות את הימים בחיק הטבע. נכנסתי אפוא מדי בוקר לתוך הגן הבוטני הרחב שבעיר מגורי, התיישבתי על ספסל ופתחתי את “היינריך הירוק”. שתי אהבות נעוריו של הגיבור, אננה בת התום ויהודית אשת הדעת, היו לי לאהבות נעורים ראשונות בחיי ודמויותיהן כפי שהצטיירו לפני מתוך דפי הספר ליווני לאורך ימים. והיה זה הזעזוע הראשון בדרכי לקראת חיי הספרות שלי, כאשר אחד המורים בכיתה גבוהה יותר הפליט פעם כדרך אגב, כי יהודית זו בניגוד לאננה, לא הייתה ולא נבראה אלא משל היא לבת האלים של השירה שנתגלתה למשורר… אינני משלים עם כך עד היום. יש גבול לפרשנות כשם שיש גבול לחיטוט!
ודאי, הקורא המבוגר יקרא את היינריך הירוק אחרת מן הקורא הצעיר. קריאתו אף היא תהיה ארבע־ממדית, כלומר, תוך כדי השתהות על הקומפוזיציה והעיקר – על הפיכת המציאות לאגדה שמכנה משותף לשתיהן ברגעים של חסד חיים ושל חסד אמנות גם יחד: אמת.
ג. 🔗
אם הרשיתי לי להכליל זיכרון אישי בתוך מתן ביטוי לבשורת ספר, הרי מוצדק הדבר, דומני, מכוח ייחודה של תרבותנו הנבנית, שהייתי קורא לה על משקל “קיבוץ גלויות” – “קיבוץ תרבויות”. שכן רוב רובם מבני דור האבות לבנים־צברים הביאו איתם ידיעת ספרות ארץ הולדתם שבגולה ואהבתם אותה מכלי ראשון. בתוך ספרות התרגום שלנו היה חסר לי, אפוא, חיסרון מוחשי מאוד לאורך שנות חיי בארץ “היינריך הירוק” עברי, שיכולתי לתיתו בידי בנים ובנות שאני רוצה בחינוכם. (הקדמתי לתת בידם את אשר אני בעצמי קראתי לראשונה רק בכלי שני, את “ילדות, נערות, שחרות” מאת טולסטוי, הוא הספר האחד שיכולתי להקביל אל “היינריך הירוק”)
מובן אפוא ומותר להודות בכך, שניסיתי לקרוא את הנוסח העברי (מאת מרדכי טמקין ז"ל, אשר בשעתו אגב, תרגם את שתי הנובלות הנזכרות מאת שטיפטר) מתוך רצון לשמוע מבעדו את ההד של המקור השמור עדיין היטב באוזני. הייתי אומר: התרגום הוא טוב, גם חופף, אך משהו מן “הקסם הטבעי” (תרתי דלא סתרי) של המקור אבד בו. לשונו של קלר, אחת־ואין־שנית־לה היא בתחום הגרמנית, הן בעושר ניביה והן בהעדר גמור של מליצה, ישרה ושוטפת (ביתר דיוק: זורמת) ויחד עם זאת מסוגננת ומלוטשת. יש בה הבהירות של מי נחל הררי ושל גביש כאחד. ואילו לשונו של התרגום מיסודו של טמקין, מי שהיה אחד מבעלי הלשון המצוינים שלנו (ומעזבונו חזר וערך א"ד שפיר, בעל סגנון מובהק אף הוא) נראית לי במעלה אחת כבדה, ובו בזמן פשטנית, מן האורגינל. אך הביקורת הלשונית הזאת (שיכולתי להוסיף עליה ציון אי־הבנה בדיוקם של כמה ביטויים אופיינים) אינה, בסופו של דבר, אלא סובייקטיבית. הקורא, מובטחני, ירוץ בתרגום זה ויבוא על שכר בלתי־משוער.
הספר הופיע בהוצאת עם עובד.
מעריב, י“ז באדר תשכ”ט (7.3.1969)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.