רקע
עמנואל בן-גריון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א. בכלי שני (על לוטה בוויימאר בתרגום מרדכי אבישאול)

תומס מאן מוכר בעולם הגדול זה שנים כאביר הסופרים בלשון הגרמנית בדורנו. אמנם, הציון וההחשבה אינם אלא יחסיים. מן הידועות הוא, כי תור הזהב של הספרות הגרמנית היה במאה אחרת וכי הנקראים בה גדולים בימינו אולי נראים לנו כאלה, הואיל ונולדו על קבריהם של גדולים ממש. גם ליבנו אנו, אשר ספר הכריתות בינינו ובין התרבות הגרמנית נכתב בדם, נוטים לסברה, והיא מבוססת למדי: כי לאחר הרעלת בארות הרוח בידי הנאציזם שוב לא יפכו מים חיים מתוך המעיָן המחולל. ואולם דווקא מן הבחינה הפוליטית אין עוררים על זה האיש והסופר תומס מאן; הרי הוא עזב מרצונו את האדמה המטומאת, שמר אמונים לקודשי החופש וגם הקריב על מזבח בן יקר לו. שיחותיו ששידר מעל גלי האתר בימי מלחמת העולם לטובת עניין בעלות הברית ובגנות הטמאים שמבני עמו, עדיין באוזנינו הן. אף הוא בין אלה הממעטים אשר לא השלימו גם לאחר השכנת ה“שלום”.

אפס לגבי מי שחותר לקראת כיבוש יצירה אין קנה מידה אחר ממידת היצירה עצמה. וכאן יוגד: תומס מאן הינו יוצר משני, כלומר אחד מבין אלה (וביניהם מעולים, ואף הוא מעולה!) אשר יצירתם אינה יצירת יש מאין, כי אם הפקת יש מיש. אילו נולד על אי שומם, מקום אין ספרים בו, לא היה מתעורר ליצירה כלל. סיפוריו, בעלי חשיבות בלתי מבוטלת, בנויים על ערכי רוח אשר קיבלו את צורתם הקיימת והמקיימת לפניו. וכסיפורו כן לשונו: ספוגת תרבות, עמוסת תרבות, לשון לימודים, אך לא זו אשר בידה חיים ומוות.

אמנות הסיפור אשר לתומס מאן היא אקדמאית, ואולם – משונה מאוד – יש בה גם מן היסוד המשעשע. שתי תכונות הן, מנוגדות לכאורה זו לזו, וכל אחת לחוד עשויה להוציא את בעליה מכלל חשבון הסופרים הגדולים. אך נפסוק עליו דין צדק אם לא נעריך אותו כמספר־אמן תחילה, אלא כעין מסביר, שכן פרשן הוא המחבר רב החסד לפי טיבו ומהותו. ספריו העיקריים ־ ספרי הסברה וחקירה המלובשים בגדי סיפור. הנה מחזור סיפורי יעקב ויוסף אשר לתומס מאן – כלום סיפורים הם? אלא בתורת אמצעי להמחשת קדמוניות השבט העברי דווקא רצויים הם ומוסיפים על הטקסט העתיק, אבל בתורת יצירה אך יגרעו ממנו. האינטרפרטציה המודרנית, ואולי גם טנדנציה אקטואלית – יכול ולסופר היו בבחינת המניע הראשון, אבל לקורא לא יגידו אלא מעט מאוד. אבל בהיסח הדעת הוא בא ללמדך שיעור. ואם כי פנייתו אל הקורא התרבותי בעולם, אל גויים נוצרים, אף יהודים־גויים – גם לעברי היושב על אדמתו וספר המקרא שוב לפניו כספר הפתוח, יגלה משהו. לא נשבע פירושים ונקיים לגביה עד סוף כל הדורות: הפוך בה והפוך בה. התרגום העברי של מחזור סיפורי בראשית אשר לתומס מאן היה אפוא דבר במקומו.

ברם, הננו לדון על ספר אשר זה מקרוב יצא לאור בעברית, הרומן “לוטה בווימאר”. גם הוא ספר פירוש, לאו דווקא סיפור מעשה, והגרעין שמבעד לקליפה אינו נוגע בנו במישרין. ומתעוררות כאן שאלות נכבדות אשר ברום עולם תרבותנו הנבנית. ואולם לפני העלאתן וניתוחן, מן הראוי לסקור את הסיפור תחילה – ודווקא סקירת קורא אשר עניין לו בכל דבר ספרות המתדפק על שעריו.

גתה, בסיפורו הראשון: “ייסורי ורתר הצעיר”, הנציח את אהבתו האומללה אל שארלוטה בוף, חבֵרת חבר אשר לטובת אושר נישואיה ויתר על אושרו. סוד גלוי הדבר, שכן בעצמו הודה בו והחוקרים, חבר המלומדים שטיפחו וריבו מעין “חקר גתה” מיוחד, דרשו תילי־תילים בפרשה זו. אך בחייו הארציים של הסופר־הגאון, שהאריך ימים כדי שני דורות של יוצרים, נודעת עוד “אחרית דבר” לחיזיון הדרמטי שמימי בחרותו: ארבעים וארבע שנים אחרי הפירוד מזאת המפורסמת ביותר שבין “אהבות נעוריו”, התראה איתה, את לוטה בוף (עכשיו – לוטה קסטנר) בשנייה; היא ביקרה בוויימאר, מושבו של גתה, בת שישים וחמש, אישה שנתאלמנה מבעלה אשר ילדה לו יותר ממניין ילדים, ועוד דמות אלוף נעוריה הבלתי־מפורש על לוח ליבה… עובדה היא; נשתמרו מסמכים המעידים עליה; מעשה שהיה, פגישה שהתקיימה ממש; וכפי שיש לשער, פגישה שהשאירה עוקץ בלב… ובעלילה זו בחר תומס מאן ותיאר ברומן מקיף את יום בואה של לוטה הזקנה לוויימאר; את יום פגישתה את גתה לאחר הפסקה של ארבעים וארבע שנים, והיא רואה אותו בחברת רעים ומוזמנים לארוחת צהרים בביתו; ואת שעת פרידתם בשנייה, שעה שלא ציפתה לה כלל, כשניתן לה ולו לשוחח על אשר עם ליבם ביחידות.

נושא בלתי רגיל הוא, עדין מאוד ואף יש בו מן המותח, ותומס מאן ניצל את החומר עד קצה כל האפשרויות הטמונות בו. נקל לתאר כי חקר את הנתונים והעדויות, למד את התקופה ואישיה עד לניואנסים הדקים שבחיתוך דיבורם ומידותיהם האינדיבידואליות והחברתיות. הוא כאילו העביר את כל הישגי חֵקר גתה ללשון הסיפור וספרו יש בו מידה גדושה של נאמנות היסטורית, עד שניתן להעריך אותו כמקור היסטורי. שאלה אחרת היא אם יצירה זו, הנסבה על פרק מחיי אחד מן היוצרים העולמיים, יש בה עצמה – ואם אף שמינית שבשמינית – מברכת האמנות הצרופה. ושאלה נכבדה אחרת, הדוחה אפילו את השאלה הנכבדה הזאת: מה הסיפור הזה לנו, בתחום תרבותנו העתיקה והנבנית מחדש.

אשר לצעד האמנותי של הרומן אסתפק בקביעת עובדה: הספר בנוי. המספר כאילו מביים את הפגישה בין השניים, המשמשת נקודת מוקד לסיפורו, כלומר, הוא מכין את הקורא לקראתה שלב אחרי שלב. הגיבורה מופיעה בעיר מגורי הגיבור, ואך הגידה את שמה בבית המלון והמלצר, למוד היסטוריית ההווה ובקי בה, יודע מיד לזהות אותה, לטעום את הטעם ואף להטעים את הטעם, שכן איתו מתקיימת שיחתה הראשונה בעירו של הגאון. ושיחה רודפת שיחה: עיתונאית אורחת מראיינת אף מציירת אותה; אחריה מופיע אצלה מי שהיה מזכירו הראשי של גתה, אשר בקיאותו בפרשה הנ"ל היא כבר בקיאות מקצועית וכל מלה ומלה היוצאת מפיו עשויה לשמש פירוש לטקסט של מציאות טרייה לכאורה, אך כבר כולה היסטוריה עם עצם לידתה… והנה מחליפה את המבקר הרציני אחת מבנות בית אזרחי ידוע בעיר ובתולדות המחשבה והספרות – עלמה אחת לבית שופנהאואר – והיא דווקא יודעת לספר לאורחת דברים אינטימיים מבית היוצר ומשפחתו, על אשת חיקו שנפטרה זה מקרוב ועל הבן בעל תכונות מאמללות־אומללות, רודף תענוגות וטורף לבבות תמימים… אחרון אחרון בא לבקר הבן בעצמו, אוגוסט פון גתה, אשר אביו (בתשובה להודעה קצרה ששלחה אליו לוטה) הטיל עליו ביקור נימוסין זה, ודווקא בשיחה זו נפתח ליבה של המטרוניתא הנרגשת יותר מאשר ביתר הפגישות שהועיד לה אותו יום המלא וגדוש הפתעות.

הסצנה עוברת אל ביתו של גתה. בינתיים חלפו ימי ההמתנה שקבע גתה למבקרת ולעצמו עד שיתראו פנים. והנה הבוקר אור לאותו היום אשר בצהריו יזדמנו ביחד. כשהציג המחבר את הגיבורה בראשונה נתן לה תפקיד דיאלוגי: מבקרים פוקדים אותה, כאמור, אחד אחרי השני, ושיחות לה עם כולם. ואילו את גתה מכניס המחבר ליריעת סיפורו באופן מונולוגי. הננו עדים לכך איך האיש הגדול מתעורר משנתו, ועדי שמיעה אנו להרהורי ליבו ולשיח ושיג שלו את עצמו. וכאן, מותר להגיד, נחשפים גבולות יכולתו של המחבר. גתה, כיודע נפש משורר מנפשו, מחונן היה לחזות מנפשו את המשורר טורקוואטו טאסו אשר “חננו אל להגיד את סבלונו”; ואולם תומס מאן אינו יכול לו לגתה כלל וכלל. את יתר הפרסונאז’ים במגילה המקיפה ידע, בעזרת מחקרי תולדות הספרות, לשרטט ולצייר, כי בעצמו אולי אינו נופל מהם, ודמיונו הנאחז בעובדות לא יחלל קודש. ואולם בעניין גתה שָאנֵי. וכיצד לא השיג, לפחות, כי המשורר חידה הוא וחידה נשאר?!

ברם, אם נימנע ממדידת הספר לפי כללי הספרות היוצרת ונראה בו ספר עזר גרידא, מעשה ידי מסביר מקצועי אף בעל יכולת טכנית רבה, בוודאי שנוכל להפיק תועלת, אם לא מן התמונה עצמה, הרי ממסגרתה. אבל תועלת זו מצטמצמת בעיקר בסביבת עַם גיבורו של המחבר. תרבות תרבות וגבוליה. גתה עצמו שייך אולי יותר לעולם מאשר לעצמו, וגם לנו חלק בו, כשם שנחלת ישראל מהווה חלק גם ממנו; ואולם ספרו של מאן עשוי רק להחזיר את האיש העולמי אל ביתו, השמור לבני ביתו.

הופעת הספר בעברית (ספרית פועלים, 1954) אינה משמחת. אין בכך כעין הרחבת גבול, אלא דווקא משום צמצום אופק. לשון התרגום כשהיא לעצמה (של מ. אבי־שאול) נאמנה למקור, וגם אינה נטולת חן. אך השאלה אינה שאלת הספר הזה והתרגום הזה, כי אם שאלת פני תרבותנו בכללם. אפרט את הדבר.

יוצאי הגלויות אשר התחנכו על תרבות ארצות מגוריהם הביאו איתם התרשמויות מערכי תרבות מקומיים אשר על יחסיותם לא יכלו לעמוד ואשר זכרם מתמיד בליבם. יוצאי גרמניה למשל, לא על נקלה תוכיח להם כי רילקה, גיאורגה, הופמאנשטאל, מאן – בעיניהם נציגי מיטב התרבות האירופית – אינם אלא תופעות זמניות מקומיות בלבד, לכשנשווה אותם אף לאבות השירה והפרוזה העברית שבזמננו. הקוראים־החסידים האלה מוכנים רק לקורבן אחד: שהמורשת הזאת, היקרה להם ביותר, תורק לכלים עבריים, ולא תתקיים אפילו למענם עוד בגרמנית, ובלבד שתישאר נחלה בידי בניהם, בני העם הזה הגדל בציון. ואשר לילידי הארץ, הקוראים הנהנים־בפועל של דברי תרגום אלה, דווקא עבריותם אינה מוגנה כל עיקר מפני השפעות מהשפעות שונות. אירופה ואמריקה, הבלתי מוכרות, מילות קסם הן להם. אינם משיגים – המדובר בנוער היקר ביותר – כי אירופה על תרבותה גוססת זה דור שלם. אל גתה לא יגיעו, שכן הוא רחוק ועמוק; ואולם עם מקרא פסבדו־גתה זה של תומס מאן ידמו בליבם כאילו כרטיס־כניסה בידם לפרדס העולמי.

והמשונה אם לא המגוחך הוא, כי יצירה מסוימת זו קשורה ודבוקה היא במסורת התרבות האירופית, עד שה“זר” לא יבינה כלל. כלומר, אין בה כל עומק, אבל הנתונים ההשכלתיים אשר בה – ללא השכלה ספציפית לא תתפוס אותם. לטובת הקורא הצבר הוסיפו אפוא ההוצאה והמתרגם עשרות מראי מקומות בשולי הדפים, אך בעצם דרושים הסברים כאלה לא עשרות כי מאות. ואולם אין זה אלא צד אחד, הצד המוחשי־הארצי, שבאבסורד זה. והנה הצד השני, אשר על טהרת הרוחניות: “ייסורי וורתר הצעיר” לגתה אמנם ניתרגם לעברית, אך הוצאה חד פעמית ונשכחת היא; והקורא העברי הצעיר מקבל אפוא לידיו מייד לא את המקור כי אם את התחליף.

הואיל והספר ניתרגם לעברית, אוסיף הערה נחוצה וכאובה לאותם שני המקומות בסיפור, שבהם נוגע המחבר בשאלת אשכנז ובשאלת יהודה־אשכנז. הספר ראה אור בראשונה בשנת 1939 ונכתב אפוא לפני המלחמה והשואה, אך המחבר כבר נטש אז את מולדתו שנמכרה לנאציזם וערך גלות מרצונו.

במחרוזת הספר שזורות שתי פסקאות הדנות בניתוח אופיים של עם־קורבן ועם־מקריב. במונולוג של גתה, הנזכר, הוא בא לחזות גם גורל אשכנז בעתיד וצופה לעמו, למיטב בני עמו, גורלם של יהודים, כלומר, להיות מפוזרים על פני כל הארצות. אביא את הפסקה בשלמותה:

… כך היה על הגרמנים לפעול, ובכך אני [גתה הוא המדבר] צלם־דמות ומופת לעיניהם. קולטים את העולם ומעתירים שפע על העולם, בעלי לב פתוח לקראת כל הפלאה שיש בה משום פריון, גדולים בתבונה ובאהבה, על ידי מעשה תיווך, על ידי הרוח – כי התיווך הוא הרוח – כך היה עליהם להיות, וזה ייעודם. ולא קשיות עורף כאומה אורגינלית ולא היטמטמות מתוך התבוננות עצמית והתהללות, ועוד גם בקשת שלטון על העולם בטיפשות ובכוח הטיפשות. עם אומלל, שאחריתו לא טובה. כי אין הוא רוצה להבין את עצמו, וכל שיבוש בהבנת עצמו ינחילהו לא בלבד את צחוק הבריות, אלא גם את איבת העולם, ומביא עליו סכנות שאין למעלה מהן. זה גורלם, הגורל יכם, כי בגדו בעצמם, ואינם רוצים להיות לפי מהותם; הגורל יפיצם על פני האדמה כאשר הפיץ את היהודים – ובצדק, כי המשובחים שבהם תמיד יהיו בתפוצתם, ורק בתפוצה, בפיזור, הם יפתחו את יסוד הטוב, הצפון בהם לישע האומה ויהיו למלח הארץ…" (עמ' 237).

אם נוריד מהפיסקה המצוטטת את הנעימה־הטענה האוטוביוגרפית – מאן, נאמן לגתה ולמורשתו, ערך גלות מרצון וחזה מבשרו אחריתה של אומה זו – לא יישאר בה הרבה מן הממש והחשוב. אמנם הדברים נכתבו לפני היות השואה, והמחבר לא יכול היה לשער, כי פשעי הנאצים עד היכן יגיעו; אך מפוכח לחלוטין צריך היה להיות כבר אז, ולהיגמל לחלוטין מרעיון שווא של שליחות גרמנית, כביכול. אך האמת היא, כי תומס מאן עצמו – אולי שלא מדעת – לאומן גרמני הנהו. לא תגלית שלי היא; הקדים לעמוד ולהעמיד על כך ש. שלום במאמרו (ב“מאזניים” דו־השבועון) על הספר המשונה “דוקטור פאוסטוס” למאן (גם הוא סיפור־פירוש ולא סיפור חיים, כעין אמנות בנויה על אמנות) ואין להוסיף על דבריו, שכן נגע בנקודת התורפה.

הפיסקה השנייה עניינה יהודי בלבד. באותה שיחת צהריים בביתו של גתה בה נוכחה גם שארלוטה, הזכיר גתה את הפרשה ההיסטורית של עלילת הדם בעיר איגר, הטבח ביהודי המקום וה“פיצוי” שקיבלו אחרי כן מאת המדינה, שהעניקה לנשארים בחיים זכויות אזרחים – והמעונים שכחו את אסונם ושמחו בכבודם החדש. בהמשך הדברים אשר המחבר שם בפי גתה, נשמעים אפוא מפי הגאון המשפטים האלה:

היהודים, כה אמר, הם פאתטיים מבלי להיות הרואיים; קדמונוּת גזעם וניסיונות דמם נותנים בהם חוכמה וספקנות, שהם ניגוד גמור להרואיזם. ובאמת תימצא מידה של חוכמה ואירוניה אפילו בצליל קולו של היהודי הפשוט ביותר – ליד נטייה ברורה לפאתוס. ואולם יש להבין כאן מלה זו לפי עומק דיוקה, דהיינו במובן של סבל; והפאתוס היהודי הוא הטעמתו של סבל, המשפיע עלינו, השונים, בדרך גרוטסקית ואפילו בדרך של זרות, ואפילו של דחייה – כשם שיהא אדם אציל־נפש תמיד אנוס להכריע בקרבו ריגוש של תיעוב וגם של שנאה טבעית ביחסו לסטיגמה ולמראהו של מוכה האלוהים. קשה מאוד להגדיר אותה תערובת רגשות, תערובת מיוחדת ואין שנית לה, העשויה צחוק ויראת כבוד מסותרת ותתעורר בליבו של גרמני טוב השומע את קריאתו של הרוכל היהודי, שגורש בידי המשרתים מחמת טרדנותו לאמור: “ייסרני המשרת, הכפישני באפר!” אותו בן הארץ הממוצע לא היה מוצא מלים עזות כאלה, שמקורן באוצר הלשון הקדמון והנעלה ביותר, ואילו בן עם הברית הישנה מקיים יחסים בלתי־אמצעיים עם ספירה זו של עולם הפאתוס ואינו חושש להשתמש בביטוייה לשם ציור ניסיונו החילוני (עמ' 285 ואילך).

אינני בא להתווכח עם מאן ומה גם עם גתה. מן הידועות היא (ודורשי רשומות יהודיים, נגועי תסביך הגלות, עמדו על כך לא אחת בכאב) כי גתה, כמותו כמו כמה גאונים עולמיים בני עמים אחרים, לא נקי היה מן האנטישמיות. הפיסקה היא, אפוא, אותנטית (כלומר, הנעימה היא אותנטית, ואילו הפלפול הוא של תומס מאן!) אלא שאין לה כל חשיבות. היא מורידה את הגאון. אפילו נתן סיבה פעם לייחס לו דברים כעין אלה, לא הם ולא דוגמתם מהווים חיי־עולם־הבא שלו. תומס מאן, אשר מידת הארציות שבו חזקה ממידת השמיימיות, כאילו מקרב לנו את השוכן במרחקי כבוד הזמנים על ידי כך שהוא מתבל דעותיו בדעות קדומות. ומסתבר כי מאן עצמו אינו נקי גם מארציות זו. שאלת ישראל כשאלה גרמנית מטרידה אותו! פירושו אף שנון הוא, אך אינו מעמיק. ראייתו כן הערכתו מוגבלות הן.

ומתן דברים אלה בעברית הריהו שוב בחזקת טעם לפגם.

מאזניים, שבט־אב תשט"ו (1955)

 

ב.אחרי ארונו של תומס מאן

לפי חוקים סמויים מן העין בוחרים עמים, וכן תקופות, בנציגיהם הרוחניים. את עולמו זה יקנה לו הסופר לא על ידי ספרותו בלבד, אלא בזכות עמידתו הציבורית. אם אין סתירה בין השתיים, אם הן משלימות זו את זו, נוצרת אותה שלמות המחויבת לטיפוס שנעשה אבטיפוס. הנציג הרוחני גם יצטיין במרבית המקרים בסגולת התיכוניות, איש ביניים שמקומו בין המסורות, בין התרבויות, אף בין המפלגות והזרמים.

כאשר תומס מאן התחיל להתפרסם בגרמניה שמלפני תקופת המלחמות, הוא היה אחד מבין ארבעת הסופרים המחוננים בתוך עמו, ילידי שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, אשר כאילו נועדו להיות נציגים. האחד, אמיל שטראוס, גדול הפרוזאיקנים הגרמניים במחצית הראשונה של המאה ההיא, הפסיד את הכתר על ידי לאומנותו העיוורת והנוקשה, והוא דעך ונשכח. מספר קרוב לו בדרך סיפורו, אם גם לא אלמנטארי, במידה זו, הֶסה, עזב את התחום הפוליטי־גיאוגרפי של מולדתו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ונעשה אזרח שווייץ, גם מן הבחינה הרוחנית. הידוע ביותר בין הארבעה, גרהרט האופטמן, שמקומו בין חלוצי הדרמה המודרנית נשמר לו, ואילו את ספר המופת שלו “עמנואל קווינט” חיבר דווקא בשדה הסיפור – טשטש את עמדתו וקיפח את מעמדו על ידי תגובותיו הפוליטיות, הקוניונקטוראליות, של מי שנמצא “בוגד” עוד לפני עליית הנאצים ומי שלא הסתייג מבני השטנים כל עיקר, עד שאיתם אבד. אין כוח יצירת תומס מאן ככוח יצירתם של השלושה, ואולי יאות לדבר על אופיו לא כשל יוצר דווקא, אלא כשל שליט בשדה, אשר תרבות היצירה היא סודו ויסודו. ואולם הוא ידע, ברגע של הכרעה, להפגין את אחדות המוסר והתרבות. דווקא הוא, שנחשב סופר א־פוליטי מובהק, הרהיב עוז לכתוב ספר כריתות למולדתו ביציאתה לתרבות רעה. אחיו היינריך מאן, למשל, שלא היה מחונן בכוח יוצר, אך סופר לוחם מעודו, טבעי היה לו לעזוב את גרמניה כשיריביו הפוליטים הגיעו לשלטון; ואילו לתומס מאן היו מוותרים הרבה, אף סולחים לו וסובלים נישואיו עם יהודיה, ובלבד שלא לנתק קשריו עם ארצו ולתת לעריצי עמו להתקשט בזוהר שמו.

ואמנם, הצטרפותו למחנה בנות הברית שהוטל עליהם למגר את הנאציזם, הייתה כאילו המפלה הראשונה של משטר האימים. הוא נשמע לצו הגורל ונעשה לוחם בכוח הביטוי והדוגמה האישית. ואומץ לב אזרחי זה עמד לו גם בניסיונות הימים שלאחרי המלחמה. הוא לא חזר להשתקע במולדתו! אך עזב את אמריקה, כשחש בסימניה של ריאקציה גוברת, וקבע מושבו בשווייץ. הוא גם לא רצה להכיר בחלוקתה לשתיים, השרירותית בעיניו, של גרמניה המשוחררת, ואם גם לא חידש יחסים עם שתי גרמניה אלה, הרי גם לא ניתק יחסים.

נאמן לאידיאל הומניסטי, ללא סטיות.

אשר ליצירתו שכמה פסגות ושיאים לה, קו אופייה האחד והבולט הוא מורשת התרבות. הוא לא יצר יש מאין. מימיו המזוקקים לא היו מי מעיָן מתגבר, אלא מים עומדים, אגורים בבריכה שהובאו, אמנם דרך צינורות, ממקורות רחוקים. סגולת הסגולות של כל משורר היא מנת התמימות שבו, ומאן לא נתברך בה. ואולם אין לדבר על פיכחון או על התפכחות דווקא. אצל מאן ירשה התרבות את מקום התמימות. היה כולו השכלה. גם עמדו לו שקידתו והתמדתו המחקרית. האפוס בפרוזה שיצר מסביב לדמות יוסף בן יעקב הינו פרי מאמץ כביר, הנשען על בחינה עצמית של הנתונים ההיסטוריים והארכיאולוגיים, האנתרופולוגיים והמיתיים, והמסתייע גם במחקרי נפש של האסכולות החדישות. הוא לא קרא לחיים את העבר הרחוק הזה, אך הוא השכיל להסביר את העבר מבלי ליטול מהודו ומבלי לטשטש את מהותו. דרכו הספרותי־המדעי המיוחד בהיקפו ניכר ביתר עוז מתוך ניסיונו המעניין, אך המשעשע משהו, להמחיש לנו יומו של גדול סופרי עמו, גתה – ברומן “לוטה בווימאר”, המוסב על גיבורת סיפור הנעורים של גתה “יסורי ורתר הצעיר” – ואמנם מאן חקר ודרש את גתה ונחלתו, אך ינק מהם במישרין. אין זה אבסורד אלא התפתחות טבעית למי שהספרות והאמנות בכללן היו לו גורמים חשובים מגורמי הטבע והחיים הישירים – לראות ולהיראות, בסופו של הדרך, גם הוא עצמו כנתון היסטורי. הרי הוא כתב ספר, המוגדר אפילו כסיפור, על הרומן “דוקטור פאוסטוס” שלו (“רומנו של רומן”), ולכאורה לא נתן לך כאן אלא להציץ לתוך המעבדה של הסופר, ואולם גם רומניו העצמיים הם מן הסוג והטיב של דברי ימי ספרות ותרבות. בראשית היה הדבר, דבר מלשון דיבור. במאמרות נברא העולם.

כישרון מובהק זה, שעלה וגדל כאילו בחממה, עמד – ובכך גדולתו – גם בסופות המנשבות מבחוץ. והיה בו במאן משהו טרגי, משהו אחריתי מראשיתו. התרבות הגרמנית הגדולה של ריש המאה הקודמת, הקלאסית־העולמית, נמצאה אוכלת את עצמה. המשכיל הגרמני אשר עריסתו תרבות, חופתו תרבות וארונו תרבות, חדל להיות מוצאו עפר מן האדמה ומהותו בעל יצרים, וחייו היו חנוטים, בלתי־מציאותיים אף בלתי חשובים. אובדן גרמניה הרוחנית אשר הנאציזם גילה אותו לעיני כל, כבר הקדים לתת סימניו זה דור דורותיים. וגם יצירתו של מאן לא הכחישה כלל את הסתירה בליבו של סופר גרמני בימיו: תהום פעורה בינו ובין בני אומתו בכלל, והמשכילים בפרט; נע ונד נידון להיות בארץ, ורוחו שואפת אל על – ועם זאת אינו ניתק מכבלי המסורת־ההשכלה.

מאן לא גילה לעצמו את האמת הזאת בכל אכזריותה. אף יש והוא ניחם עצמו וקוראיו בתנחומי שווא של לאומיות צרופה, כביכול. הוא האמין והוסיף להאמין בשליחות גרמנית. תאמרו, וכי ייתכן אחרת – הרי להתייאש מן התקווה הלאומית פירושו התאבדות!! אך האמת היא, כי הוא לא היה מסוגל לזעום כדבעי, ומה גם לשנוא. אמונתו בגרמניה ה“אחרת”, זו הלפני־נאצית או האחר־נאצית, הנצחית כביכול, הייתה אצלו שם נרדף לאמונה באנושיות בכלל ובאירופיות בפרט. ולנו יאמר ליבנו, כי גם אירופה זו לקתה במחלה שלא תתאושש ממנה. אחרון הסופרים הגרמנים אנשי השם היה גם משיירי כנסת הגדולה, אשר הקרקע הושמט מתחת לרגליה. ערכי זמן הם אלה, ולא ערכי עולם. ואולם צערם – צער עולם.

לעברית ניתרגמו, כידוע, כמה מספרי מאן הנודעים בשער. מבין אלה נראה ביותר מעשה העברת סיפור יעקב ויוסף אשר למאן, הן בגלל הנושא והן בגלל המקורות מהם שאב המספר (הוא שאל, אגב, לא אחת, גם את פי האגדה והמדרש היהודיים). ואילו סיפוריו הגרמניים ההיסטוריים והגרמניים החדשים אין להם, למעשה, אחיזה בתרבותנו הנבנית, שכן אופיים וטיבם להיות גלגולם של ערכים גדולים שאינם לנו עדיין במלבוש עברי… ואמנם, כל עוד אין לנו בעברית לא “שליחותו התיאטרלית של וילהלם מייסטר” ו“חזון ואמת” של גתה, לא “היינריך הירוק” של קלר ו“שלהי קיץ” של שטיפטר – שלושה־ארבעה אלה אשר בלעדיהם לא היה סופר כתומס מאן מגיע לכלל תרבות כתיבה זו שלו – אין טעם בקירוב כתביו דווקא; ולכשיהיו לנו ה“אבות”, שוב לא יהיה אולי צורך מיוחד ב“תולדות”. כתבי תומס מאן, כשהם מעורטלים מלשונם, שהייתה לו מלאכת מחשבת, אינם חיים מכוח עצמם, עלילתם ומחשבתם. ושוב לא יישאר בידינו אלא זיכרון האיש, אשר דוגמתו האישית הייתה עליונה על כל אשר הנחיל בכתובים.

ודוגמה זו בוודאי אין לתרגמה כמות שהיא, ואולם ממנה ניתן ללמוד.

דבר, א' באלול תשט"ו (19.8.1955)

המלצות קוראים
תגיות