רקע
עמנואל בן-גריון
רילקה: שניים תרגום (שיר אהבתו ומותו של הקורנט כריסטוף רילקה)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

המשורר הגרמני המנוח ריינר מריה רילקה היה לו קהל חסידים ונחשב ביניהם לנעים זמירות. שירתו, לאמיתו של דבר, חולנית היא, איסטניסית, וקמלה עם פריחתה. זוהי שירה מעורפלת, הרת־סוד למראית עין, וכה ברורה ברורה כשמש, יומיומית באמת השחוקה שלה, כשמסירים את הלוט. גם אם נניח שקנתה לה זכות ליום אחד (ויש קונים את יומם־עולמם גם בטעותם), הרי עלינו להוסיף כי עבר חלף יומה לחלוטין. שירים אלה לא לחם הם ולא מלח, לא חלב ולא דבש, לא שמן ולא יין, כי אם – משי. אך המלה האמיתית “דבר־ה'” בפי המשורר הנביא, כוחה נבחנת בהיותה עשויה לשבור רעב ולרַוות צימאון. לא המתים יהללו יה.

רילקה, במותו בן חמישים ואחת, שר יותר משלושים שנים רצופות ולא בגד במה שהרגיש כשליחותו. מחלה קשה, טבועה בו כנראה מעודו, היא שהעכירה נפשו וגיוונה את שירתו, שירה נוגה. הופעתו מעוררת רחמים ויראת כבוד, אך אין רחמים בדין כשעומד לדין לא האמן בתור בן־אדם כי אם בתור כלי קיבול לאמנותו המיוחדת לו. עם זאת יש להודות כי רילקה המאוחר, זה שעמד על סף המוות, הוציא ממיתרי נפשו צלילים הנשמעים כאילו ממנגינות המוות. מה שאין כן שיריו הראשונים. בהם אין מתום, והא ראיה: נסה לתרגמם לשפה אחרת. אזי יתנדף גם אותו הריח שהיה בו לשכר את עול הימים וטירון הטעם. חזור מכאן אל המקור ותעמוד על דלותו. אין למשוררים כאלה בד' אמותם אלא השפה בלבד; וראה זו קללה: שפתו של זה – שפת־שיר לא הייתה.

אחד משירי רילקה הראשונים “שיר אהבתו ומותו של הקורנט כריסטוף רילקה”, זכה פתאום, ארבעים וארבע שנים לכתיבתו, לתרגום עברי. הדבר, כשהוא לעצמו, אפשר שלא היה מעורר ותובע תגובה מיידית, אלמלא העובדה ששניים מתרגמים (יצחק שנברג וי. רטויצר) מצאוהו ראוי להינתן לקורא שירת שפת קודש בימינו; ואמנם שתי הוצאות ספרים נענו והדפיסוהו (הוצאת תרשיש, תש“ב; הוצאת גזית, תש”ג). אשר ליצירה עצמה, זה שיר בפרוזה נגינית, המשובצת זעיר שם חרוזים ומחולקת לבתים־פרקים. עניינו, רמזים על אושר בן רגע ועל מות גיבורים שנפלו בחלקו של עלם אציל, נושא דגל בקרב, בחור בן המאה הי"ז. לשירו נתעורר רילקה הצעיר מטעמי יחשׂ: הגיבור, נושא שם משפחת המשורר, היה מאחי אבותיו. למרות היות השיר באופן מיוחד פרטי ביתי, זכה עם הופעתו לפרסום עצום. הנוער הגרמני קפץ עליו, בלע אותו, שינן אותו. עניין רב מצאו בו הקריינים ונהגו לדקלמו חגיגית בליווי מוסיקה. בפעולת השיר על קוראיו־שומעיו הייתה לא מעט מן הסוגסטיה, אם כי המשורר עצמו רחוק היה מכל רצון לאחיזת עיניים. רילקה לא היה אשם בזה שמצא הד. אבל להד לא הייתה הצדקה.

ניתוח השיר לא ייתכן ללא ניתוח לשונו, ואיך לגשת לדבר בלי להביא מלשון כתיבתו. אסתפק בהערה אחת, לגבי ציון השיר בלבד. רילקה קורא לפרקו בכותרת בשם Weise. פירוש הדבר: אופן הניגון, מנגינה. בגרמנית מציינת המילה המקורית הזאת (בהבדל מן המונח המקובל שם יותר, המונח הלועזי “מלודיה”) את המנגינה העממית, הפשוטה־תמימה, הבלתי מחוכמת. אך די לחזור על השיר, אם במקור ואם בתרגום, למען ראות כי הוא ההיפך הגמור מן העממיות. ואכן רילקה עצמו לא עמד על המשמעות הראשונית והמקובלת של הכינוי, בו ציין את שירו… והמתרגם איך יֵצא מן הסבך בלי להסתבך בסבך אחר? י. שנברג בוחר בשם הכביר־הנשגב “משא”, שאינו הולם לא את הביטוי הגרמני ולא את טיב השיר המודרניסטי הזה. ואולם י. רטויצר כותב “נעימה”, מה ששוב אינו נותן אלא את המשמע החיצוני־כללי של מילת המקור, ולא את גיוונו המיוחד.

אתן אחד הפרקים־הבתים בשתי הנוסחאות. נוסחת רטויצר:

…מי שהוא מספר על אימו. כנראה, הוא איש אשכנז. בקול ולאיטו הוא מטעים מדברותיו. כמו עלמה, אשר תקשר פרחים ותבחן, שקועת הרהורים, כל פרח ופרח וטרם תדע מה סוף לכל – כן ישלב הוא מדברותיו. הלעונג? הלעצב? הכל יקשיבו. אף הרקיקות חדלו. כי הכל אדונים, היודעים אשר יאות. וזה מתוך ההמון אשר לא יבין שפת אשכנז, לפתע יבינה, ירגיש מילים בודדות: “בערב”… “קטון הייתי”…

נוסחת שנברג:

…אי מי סח על אימו. ודאי אחד גרמני. בקל רם ולאט הוא קובע מיליו. כנערה הקולעת ציצים. בודקה בהרהוריה כל פרח ופרח בבלי דעת מה יהא בסופו של דבר – כה יצמיד את דבריו. אלי גיל? אל יגון? הכל מקשיבים. אפילו הרקיקות חדלו. הן כולם אדונים היודעים דרך ארץ. וכל איש בחבורה אשר אינו שומע גרמנית לפתע יבין לה. יחוש מילים בודדות: “עם ערוב”… “קטון הייתי”…

רטויצר מדייק יותר אך מתרחק יותר מן הקצב והניגון שבמקור; שנברג הוא, לעומת זאת, שירי יותר, גם עברי יותר, אך חופשי יותר. למקור שניהם לא יוכלו, בשל גבולות המקור. הקטע הזה מראה בעליל, עד כמה קשורה־תלויה היצירה הזאת בהמתקת סוד זו שבין המשורר לבין קוראו המאמין בו אמונה עיוורת. אך יש להצביע עוד על פרט אחר, שניכר רק עתה, ודווקא משהועברו הדברים לתחומנו אנו. בקטע המובא לעיל מורם הרגש הגרמני על נס. רילקה, שאין למנותו דווקא בין הקנאים הלאומיים, האמין עם זאת בנפשיות היתירה של אותה שפה בה שר את שיריו. לנו עתה ריב עם העם בעל השפה הזאת. אמונתנו בנצח נכסי התרבות שבנוסח אשכנז החלה מתמוטטת. כדי לחזק אותה שוב – דרוש לנו עד־כתר גדול מרילקה.

מאזניים, ניסן־אלול תש"ג (1943)

המלצות קוראים
תגיות