א.    🔗

הופעתו המפתיעה של המספר אריך־מריה רימרק ועלייתו המפליאה לגדולה מציינות חתך בדברי ימי ספרות הזמן. הקהל – מיליוני החיילים המשוחררים שבכל הארצות – הודה מייד בשליחותו וזיכה את הספר בתפוצה שלא זכה לה ספר חול לעולם; והמומחים הספרותיים הוכרחו לאשר את משפט הקוראים. הייתה תקווה, אצל חסידי הסופר, כי ספרו זה, “במערב אין כל חדש”, מצבת־אמת למלחמת העולם הקודמת, ישמש להן גם תו אזהרה לעם המחבר ולאומות מסביב, לבל ילמדו עוד מלחמה. כגון “אוהל הדוד תום” ו“רישומי צייד”, שביטלו למעשה משטרי עבדות ושעבוד, שנראו כמו שורשים בטבע האדם מששת ימי בראשית. היה יסוד לאמונה כזו גם ביחס לספרו של רימרק; שהוא הראשון והיחיד שהצליח לגלות את פני המלחמה כמו שהם, ודווקא בצורה כבושה, ללא שנאה מיוחדת וללא מגמה קדומה. ספר וידוי של אחד שנולד עיוור, ועיניו נפקחו לראות, גילוי ליבו של אחד מאמין לפי תומו אשר אמונתו נתבדתה; קינת עלם אחד על נעורים ועלומים שהוקרבו לשווא; עדות פליט המזל על מה שנגרם לכל בני גילו החפים מפשע.

הספר איחר או הקדים להיכתב; מכל מקום, את ההתפתחות האיומה לא עיכב. זמנו – אנו תקווה – עוד עתיד לבוא. אין לך מה שיחוור לך את גורל בני דורו של המספר, שגזר דינם הוכרע שלא מרצונם, מאשר העובדה כי רימרק עצמו נמצא היום, לאחר שהתנגשו המחנות שנית, בין הלוחמים. נחמה פורתא, כי הפעם – בניגוד למה שאירע בשנת 1914 – יש משמעות למלחמה, ולא נשארה לנתקפים שום ברירה מאשר להילחם. ועדות למלחמת מצווה שאנו נתונים בה עכשיו, שהמחבר הזה שלימד אותנו לראות את המלחמה בכל אימיה בעין בלתי משוחדת, נמצא עתה איתנו יחד במחנה המגינים על החופש – נגד אותו השטן שקם מתוך עמו הוא.

ב.    🔗

אמרתי שהמומחים הודו, או הוכרחו להודות, גם בשליחותו האמנותית של רימרק, שהינו, לא לפי דעתי בלבד, אחד המספרים הגדולים שיש לראות בו סופר מודרני, עֵד הזמן, ולא אפיגון שנולד על קברי בעלי האסופות של תקופת זהב שעברה ואינה עוד. להכרת טיבו זה סייע הרבה ספרו השני, “בחזרה”. עלילתו – דרך החיילים המשוחררים שלא יצליחו עוד להשתחרר מאווירת המוות שאפפה אותם ומצו המוות שקבע את גורלם. אשר לצד האמנותי, גילה המחבר בספרו השני התקדמות רבה ואישר כי הינו סופר מלידה ולא מי שבמקרה קלע פעם למטרה ולא החטיא. בתורת חומר כולל ספר זה לא פחות ולא יותר מאשר את היסודות לפתרון מארת התקופה – פשר החידה, מדוע לא יכולנו לצאת מסבך המלחמה. במיוחד עומדים אנו כאן על הקללה המיוחדת לגרמניה, זו שעתידה הייתה לשעבד את העם הגרמני ולהתאכזר לעמים, לעמנו, גם לו לסופר־העד עצמו.

שני ספרי המלחמה של רימרק יש להם אמנם גיבור מסוים, ועם זאת הם ספרים כלליים, המשקפים אסון משותף לציבור רב. לאחר הפסקה, בעצם שנות ההגירה שלו, פרסם המחבר את ספרו השלישי, והוא הרומן הראשון שלו: “שלושה חברים” – עלילת אהבה פרטית כביכול על רקע ההווי הגרמני, ההולך ומחמיר, שבין מלחמה למלחמה (הספר עצמו נכתב ונדפס עוד לפני פרוץ האסון). הצעיר בשלושת החברים הוא גלגולו השלישי של אותו הגיבור הרימרקי, שפעם נפל חלל במערכת עולם, ושב וקם לתחייה מדומה בימי השלום המדומה, ומזלו עוד חנן אותו בחסד חוויה אנושית חד־פעמית ומיוחדת לו, שרק בחלקם של מעטים תיפול – והוא מכיר ברגע הכושר, ברגע החולף ואינו חוזר, וממצה את כל מתקו עד היסוד. גם לספר זה, שהוא המושלם בספריו – מבחינה אמנותית אין בו פגם, כולו בשל ועמוק ורווי דם ומאציל עליך מאושרה המתוק והמר של ההכרה בלתי מסונוורת – צפוי ערך מדיני־חברתי, כגביית עדות ודין וחשבון על עם אומלל מאשמתו, שנעשה מאמלל; בבכוריו הוא, במיטב בניו, פתח לשחתם ולשחטם, ולסוף זינק להרוס עולמות, לולא נאמר לו: הרף!

ג.    🔗

ספרו זה השלישי של רימרק טרם תורגם לעברית (שני ספריו הקודמים זכו מזמן לנוסח עברי), ויוצדק אפוא הדבר, כי ננסה להביא מספר קטעים מתוכו המראים גם את אווירתו הכללית של הספר, גם את מידת האמנות הגדולה של הסופר. בייחוד תינתן דעתנו לזה שהוא, אשר תמונות, משלים, השוואות עומדים לרשותו לצד כל פרט של התיאור, נוטל כאילו על כורחו את החומר למקבילותיו אלה מתוך ציורי המלחמה החרותים על ליבו ואינם ניתנים לטשטוש.

… ישבתי על יד החלון וזכרתי זיכרונות. אף נזכרתי באותו הרגע, כשחזרנו אז מן המלחמה, צעירים ונטולי אמונה, ככורים מתוך מכרה שהפכה מפולת. אמרנו אז להתרומם נגד השקר, האנוכיות, תאוות הבצע, רפיון הלב, נגד כל מה שהמיט עלינו את השואה הזאת. קשים נעשינו, מחוסרי כל רחשי ביטחון, אם לא לחבר שבטחנו בו, ולאותם הקניינים שלא אכזבו מעולם: אותם הדברים כמו שהם – שמים, טבק, אילן, לחם ואדמה. אבל מה יצא מכל אלה? הכל נשבר, זויף, נשתכח. ומי שלא ניתן לו לשכוח, לא נשאר לו כי אם חוסר האונים הייאוש, האדישות, היי"ש. חלף עבר לו זמן חלומות אדם, חלומות גבר הכבירים. רמה קרנם של הפעילים למיניהם. ההשחתה אכלה הכל, האומללות.

הגיבור מדבר בפעם הראשונה ביחידות איתה, שתהי נושאת אהבתו היחידה,־ היא נלוותה אליו למסבאה נידחת ועזובה בשעות היום:

…כתלי הבר התרחבו, ולפתע זה לא היה עוד הבר, כי אם קצה עולם, פינת מפלט, עמדה תת־קרקעית מאופלת למחצה, אשר מסביב לה רעשה לה מערכת־הנצח של התוהו ובוהו, ואנחנו שנינו כורעים בתוכה, מוגנים מפני החוץ, אנו אשר הזמן, רגע זה שבין השמשות, נשא אותנו, סתומות וחתומות, זה על יד זה…

חברו הקרוב של הגיבור נרצח על ידי אחד מקלגסי פלוגות־הסער. קומץ הידידים דואג לקבורתו. “קנינו ארון וגם קבר רכשנו בבית העולם של העדה. גוטפריד (הוא שמו של הנרצח) נוהג היה להגיד, כי שריפת גווייה אינה יאה להם לחיילים מתים. הוא ירצה לישון פעם בחיק האדמה, לאחר שחי ימים כה רבים בתוכה (לאמור: בחפירות)”.

ד.    🔗

רימרק עזב את גרמניה כשנתיים לפני רעש הגזירות. הקברן המאוס של גרמניה עדיין לא הגיע לשלטון, אבל מחבר הספרים “במערב אין כל חדש” ו“בחזרה” ראה את הנולד והקדים, בכתבו ספר כריתות לאדמת עריסתו, רבים רבים מבין פליטי הגיהנום הנאצי, כנוצרים כיהודים. לא יכלו עוד לנשום בגרמניה, בעת שאפילו קורבנותיו הראשיים של הנאציזם עדיין לא הרגישו בשינוי האוויר. את ספרו הנזכר, “שלושה חברים”, שיבוא יום וייזקף לחשבון החיובי של הספרות הגרמנית, כתב בגלות. בינתיים פרסם ספר נוסף, ספרו הרביעי, והוא שוב ספר מלחמה מובהק, והפעם לא זיכרון מלחמה שהייתה, כי אם מכשיר עזר במלחמת המצווה: רומן על רקע פוליטי, גורל הפליט, היהודי והלא יהודי, קורבנו של המשטר הטוטליטארי. (על הדמויות היהודיות שברומני רימרק יש פעם לדבר באופן מיוחד. הוא ראה אותם מתוך אהבת אדם וחבר, ודווקא משום כך השכיל לתאר את זרותו הבלתי מפורשת, זרות ללא תיקון, של בן־ישראל על אדמת אשכנז). “כקצף על פני המים”, כך שמו של הספר. נוסח המקור עדיין לא הגיע אלינו; רק פרקים מספר זה נדפסו בשעתם בעיתון “השעה” בתרגום עברי, והסרט – שנשמר בו כנראה הרבה מגוף העלילה – הוצג בארץ. על פי עדויות בעקיפין אלה אנו רואים את רימרק בקו של התפתחות חדשה, אם כי לא בלתי צפויה: כלוחם פעיל. אינו עוד קורבן, אינו עוד שקוע במעמדי תוגה פרטיים שלו ושל חבריו, כי אם תובע לדין ומעמיד לדין.

כפי שמוסרים – אני סומך כאן על דברי קורספונדנציה אחת שקראתי – שאל אותו עוד לפני פרוץ המלחמה הגלויה אחד העיתונאים החרוצים של ארץ האכסניה שלו: כלום אינו מתגעגע על מחוזות מולדתו שעזב אותם ולא הוסיף לראותם זה שנים. “אין אני מתגעגע”, ענה, “אינני־ יהודי”. הביקורת הנמרצת הזאת נגד האופי שלנו, שהגלות עיצבה אותו, אינה טעונה ביאור. אך היא מראה מה שהוצאנו כבר מתוך ספריו, כי מפיו של זה האיש אפשר ללמוד לא בלבד המלחמה מהי, כי אם גם זאת: איך לוחמים.

בסער: מאסף אגודת הסופרים העבריים, תש"ג (1943)