רקע
עמנואל בן-גריון
ק־ן שנה לפטירת אפרים קוּא
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

קוּא המושל פֹּה קבורתו.

עת בני־ימים ניסוּהו.

עת בני־דמים רדפוּהוּ.

אך הנה זה בית מנוחתו.

ארבעת הטורים האלה חרותים על מצבת המשורר אפרים בן משה קוא, שנקבר בבית העלמין היהודי בברסלאו. משם העתקתי אותם בהיפרדי מגרמניה והעברתים איתי, יחד עם זכרו של האיש המוזר. לא תמו מוקירים לו ולבת־שירתו מאז הופעתו, בזמנו של בן־מנחם, ועד גירוש אשכנז שבימינו. קוא הוא הראשון – ראשון בזמן – למשוררי ישראל בקרב הספרות הגרמנית ובתחומי הלשון הגרמנית. מה שמבדיל בין יצירתו ליצירת עשרות פייטנים וסופרים גרמנים־יהודיים שהלכו, כביכול, בעקבותיו הוא זה: קוא היה עדיין תמים דעות עם בת־עמו; יהדותו הייתה ממשית, ולכן היה ממש גם באשכנזיותו. את ה“ממש” הזה שביהדותו אין להגדיר בתואר דתי; המשורר האמיתי יהיה לעולם אפיקורוס לגבי כנסייתו. ובוודאי שלא בתואר לשוני; קוא אמנם שמע עברית, גם תרגם מעברית ללעז, אולם לא השתמש בשפת עֵבר לשם פיוטיו, ואין לראות שום קשר שיקשר אותו בספרות ההשכלה העברית שצמחה בזמנו ובסביבתו. קשה אפילו לציינו כיהודי במובנו הלאומי של הכינוי. אמת, בקרב הגרמנים נקרא, כנהוג בימים האלה “בן האומה היהודית”, אולם בזה צוין אך המפריד בין בני שבטו לבין בני העם השולט, ולא ייעוד לאומי משלו. אלא שהוא היה חלוץ, חלוץ שוויון הזכויות בתקופה של אי־שוויון מוחלט. קוא לא נולד ולא חונך כל עיקר על ברכי האמנציפציה, ואם בכל זאת הגיע לידי כך, שהיה נמנה בין סופרי גרמניה של זמנו, יש להכיר בשאיפתו הפיוטית ובביצועה כוח יסודי, אשר אין לחלוק על כשירתו. הוא היה אדם קרוע, אישיות טראגית – אבל לא מחמת יהדותו ולא כל שכן עקב איזו התבוללות, שטרם קמה בקרב בני עמו שם, אלא בעטיו של גורל האדם באשר הוא אדם, מנת המכאוב הנוספת הנתונה כסגולת לוואי למי שמוסיף דעת.

חיי קוא תוארו על ידי ברתולד אוארבך בצורה סיפורית – מעין עירוב לאו־דווקא מוצלח של חזון ואמת. אגב, להופעת הספר הזה ראשונה מלאו זה מקרוב מאה שנה (“פייטן וסוחר”, דפוס ראשון 1839, תורגם עברית על ידי י. ח. טביוב). הסופר אוארבך, בייחוד כפי שהתפתח בציוריו וברומניו המאוחרים, היה כבר מן האוכלים בנחת את פירות השחרור, ובה במידה גם נתמעטה אצלו אותה אי־תלות ברוכה, בה הצטיין קוא. יהדותו של אוארבך הלכה ונצטמצמה בשטח הדת ובתפילה ליברלית כללית; לכן גם נכפף ונשבר האיש, בפרוע האנטישמיות. הוא שהציג את קוא בספריו כאדם רפה אונים, פרוד ומתפורר. לאמיתו של דבר היה הוא החלש משניהם, בלי לדעת זאת, ואפילו לו ידע זאת בפינה נסתרה של נשמתו, לא היה מודה על כך אפילו לפני עצמו.

כן, קוא ניצח באחרית הימים את אוארבך ורבים מן הבאים אחריו. שיריו אמנם לא זכו לכינוס חדש, אבל ראשונוּת הופעתו ועצמאות בת־שירתו קנו לו אהדה מתמדת מצד חוקרים וקוראים חובבים. וכעת, בהיסתם הגולל על שירת יהודה בלשון אשכנז, מתעורר זיכרון המתחיל הזה ביתר עוז וביתר צדק.

קוא בחר לו סוג מיוחד של הבעה פיוטית: הפתגם והמכתם. שיריו הם לרוב בני בית אחד המונה לא יותר מארבעה טורים ולעיתים רק טוריים. מכתמים כאלה חיבר לאלפים, ומהם נקבצו ונדפסו כשבע מאות. מכתם ומכתם ועוקצו איתו, או הלצה או חוכמה שנונה. על התהוותה ומהותה של שירתו רשם לאמור: “לא לנחול כבוד אצל הבאים אחרי אני שואף, כי לשוכן־קבר זה גורם אך מעט מן ההנאה. שירתי מתחברת כמעשה תולעת־המשי: מעיקה היא עלי, מוכרחה היא לחדור לאור השמש”. פני זמן ועולם משתקפים בשירת חוכמתו בזו הלשון: “העולם – נחש הוא, והשנה – עורו. על אף חילוף העורות אין החדש שונה מן הישן”. בין אמרותיו על המוות ויחס בן־תמותה אליו, בולטת ההכרה הזאת: “העלם, כשנעמיק חשוב, שרוי בסכנת מוות לא פחות מן השָׂב; ברם, המוות בוא יבוא אל הישיש, בעת שהעלם צעוד יצעד לקראת המוות”. הדוגמאות הספורות הללו מראות, כי אומללותו של הפייטן (עליה הרבו אוארבך והנלווים אחריו את הדיבור) לא פגעה בנשמת פיוטו ולא יכלה לשוויון משקלה. ועל הפסוקים המובאים הנני להוסיף את העדות, כי במקור הגרמני נחרזים הם, נחרזים יפה, ובשפה מדודה ובלתי שחוקה, מקורית ובעלת עוז וחידוד.

דבר, י“ב באב ת”ש (16.8.1940)

המלצות קוראים
תגיות