א.    🔗

במסגרת הספרייה “לגבולם” הופיעו שני הכרכים הראשונים של כתבי היינריך היינה בתרגומו של ד“ר ש. פרלמן. עם הופעתם נגמר השלב הראשון בהעברת כתבי הפרוזה של היינה לעברית, אשר ענייניהם השונים מודגמים בהם: היאבקויותיו של איש יהודי עם עמו ועם אלוהיו, ויכוח משורר אשכנזי עם בת־השירה של ארצו. הכרך הראשון, שיצא לאור לפני שנתיים (הוצאת “לגבולם” בהשתתפות מוסד ביאליק, “מסדה”, תל־אביב תש"ב) כולל שתי תרומותיו העיקריות לתולדות המחשבה והשירה האשכנזית (“כנסת הרומנטיקה”, “דת ופילוסופיה”), ואולם בשני, שניתן לנו זה עתה (בהוצאה הנ“ל, תל־אביב תש”ד) מרוכזים ארבעה חיבורים הסובבים לכאורה על הנושא היהודי: כתב הפלסתר נגד לודוויג ברנה, אחיו התאום ובר פלוגתו; ההספד על לודוויג מרכוס, אחד מחייליה־חלליה האלמוניים של ההיסטוריוגרפיה היהודית; קטעי ה”וידויים“, השלמות עצמו לדמותו הרוחנית; קטעי ה”זיכרונות", פתיחה לסיפור אגדת חייו. לפנינו אפוא תחילתו המוצלחת של מפעל מקיף, לתת את היינה בשלמותו בשפת אבותיו, שהוא עצמו לא ידע ממנה כי אם שברי פסוקים; ומה שהוכח כבר מתוך מופתו של הכרך הראשון מתאשר עכשיו שנית מתוך הספר החדש: התרגום הולם את המקור להפליא, ועמל המתרגם־האמן, אשר רוב העבודה עדיין לפניו, הניצחון מובטח לו. רשאים אנו אפוא להתייחד עם המקור עצמו, כפי שתשתקף בבואתו מתוך הנוסח העברי, ולערוך מחדש את המשפט על גאון שירת ישראל אשר בלעז, מי שנדון כאילו לכף חובה, לפני בית דין של מטה ומעלה גם יחד, ודווקא בדורנו ונוכח עינינו המופתעות יצא כולו זכאי. ההוצאה העברית, שנעשתה לכאורה כדי לאזרח בתחום שלטון הלשון העברית, את אחד הקלסיקנים החיצוניים של ספרות ישראל, מוכיחה גם (בלי שעורכה התכוון לזאת במיוחד) את התמורה הגדולה, שחלה דווקא עתה בהערכת האיש, ובביאור הסתום הזה אפתח.

שני משפטי היינה, משפטים ממושכים שהועברו מאינסטנציה לאינסטנציה, נגמרו עתה (וההוצאה העברית באה כאילו לציין את הדבר ולהעמידנו עליו): משפט אשכנז עם היינה, משפט יהודה על היינה. משפט אשכנז־היינה – אנו היהודים נטינו ונוטים מן הסתם לזכות אותו, לדון את בן גזענו שהיטיב עשות בספרות “גויית” לכף זכות, להכיר ולהודות אך ורק בטובות שגמל להם לזרים שבתוכם נולד, ולבטל מלכתחילה את כל ההשגות שהושגו עליו בחינת מעשה אופייני לאנטישמיות העיוורת. הדברים אינם פשוטים כל כך, יותר נכון: לא היו פשוטים כל כך. הרי עובדה אחת, שאנו מסיחים לרוב דעתנו הימנה: כל אימת שבסביבה תרבותית, השולטת בזכות כוחותיה היוצרים, עולה לגדולה בן גזע אחר, הרי זכות הבכורה לתרבות ההיא בעיצוב דמותו של הזר, ואין עליו להחזיק טובה יתירה לעצמו, ועל אחת כמה וכמה אין לשבטו שום רשות יתרה להתגאות בו. כי כל מה שגדל והוסיף להתעלות – רובו ככולו נתאפשר בקרב הסביבה שנספח אליה ובכוח זכותה. ההודאה בעובדה זו יפה גם בשטח האמנות (יוסף איזראלס אמנם הוסיף כבוד לאמנות ההולנדית, אבל האמנות ההולנדית האצילה הרבה יותר עליו מאשר הוא האציל עליה), כמו בזירת הפוליטיקה (המוצא הגרוזיני של סטלין לא ייזקף לזכות התהוותו של האיש, אשר המרכסיזם הכללי ואמא־רוסיה גם עיצבו אותו וגם נתנו לו את התנאים לגדולתו), אבל באופן מיוחד ומשכנע ביותר בשדה הספרות, הניכרת ונמדדת בשפתה. גם היינה היה חניכה המוחלט של הגרמניוּת היוצרת, ויצירתו מזדקפת במלואה לזכותה. הוא גם לא הכחיש זאת. יתר־על־כן, התנצרותו, אשר עיתים אנו מתקשים בה, עיתים נעשה את עצמנו כמבטלים אותה (והוא כאילו מסייע בדעתנו, לאחר שהוציא לעג על צעדו זה, אבל דווקא הלעג בא לכסות על טעמיה הסמויים של החלטתו, שלא היו חומריים־תועלתיים גרידא) – המרת הדת הייתה בעצם הודאה בדבר, כי גרמניוּת כמותה כמו נצרות, ואין לכהן בהיכל ספרותה ללא הכרה גמורה באלוהי המדינה. ולכן התקשתה אשכנז בדבר והתכעסה בִּמתוֹח היינה – אשר היא היא שגידלה והגדילה אותו – את ביקורתו הקשה על המשטר שלה, על רוחה, ואף על אופייה ונפשה. כאילו הסיג גבול, ואמנם הסיג גבול. גֵר כי ימלוך (ויהי אפילו מלך נסתר), דינו כמעט כדין עבד כי ימלוך. אם היינה חונַן לראות בעינו החדה והבלתי משוחדת את כל צלליה וכתמיה של הנפש הגרמנית, ויש להניח כי ראה נכונות וביקורתו צדקה צדק רב – הגרמנים לא יכלו על נקלה לסלוח לו את הדבר, ומותר להבין לרוחם. מדוע, למשל, זכתה תוכחת נביאי ישראל, פסק דינם הקשה שהוציאו על עמם, לא רק להתקבל כי אם להיעשות במרוצת הזמנים אבן פינה בבניין היהדות הצרופה? יען כי היו עצם מעצמי האומה, והם קטרגו עליה כאילו נבחרו על ידי שר האומה לייסרה באמרת פה. אין נביא בעירו, אמת ויציב; אבל אין נביא כי אם מעירו. הרי לבלעם הרשע (כזה שמו לדורי דורות) לא סלחנו אפילו את ברכתו…

ואולם הטענה נגד היינה, נגד “האחד בא לגור וַישפוט שפוט”, מתבטלת ובטלה בו ברגע שאשכנז לקחה עליה, ביודעים ובזדון, תפקיד סדום שבימינו. אותה שעה נעשה היינה צודק לא לבד לגבי הנאצים כי אם גם לגבי אבותיהם ואבות אבותיהם, בני זמנו הוא, אשר עליהם כאילו התאכזר. עתה אוּשר המוכיח לנו – ולהם – גם כרואה את הנולד, כחוזה עתידות; ביקורתו הקשה התגלתה לאחר דורות כאזהרה אדירה, וכיוון שלא קיבלו את לקחו, לדעתם המוחלטת הם, אין גם עוד מקום להטיל ספק ברשותו להשמיע את נזיפתו. יתר־על־כן, הנאצים, בעורכם למעשה מסע־צלב כללי נגד התרבות, כאילו הוציאו בבת אחת את כל הגדולים של עמם מתוך מסגרת אזרחותם ועשו אותם, את הגאונים בני האלמוות שקמו בתוכם, כולם בחינת גרים, פליטים, מעפילים. היינה לא נבדל עוד כל עיקר בגורלו לא מגתה ולא מהלדרלין, אשר אזרחותם הגרמנית כאילו שוללה מהם, ואומות העולם קיבלו אותם ואת נפשם־בשורתם בזרועות פתוחות ובליבות גלויים.

את זיכויו המוחלט והסופי של היינה במשפט אשכנז אפשר להוכיח גם בדרך אחת, בעזרת גזירה שווה. סוד הפעולה הבלתי אמצעית של כתבי היינה הוא האופי הפרטי של כתיבתו, אשר כדוגמת השיחה והמכתב היא קשורה קשר בלתי־אמצעי בסופר ומתקשרת מיד בקורא; אבל הסגולה ההיא הייתה גם לרעת הכתבים, בייחוד לעת חייו ובשנים שסמוך לפטירתו. הרי האנשים, בהם דיבר סרה היו עוד בחיים, ואם לא הם גופם הרי קרוביהם, יורשיהם, חסידיהם – ונמצא דבוק בכתיבתו המושכת והמגרה משהו מאותה רשות היחיד אשר רק הסוד והגניזה יפים להם, כל עוד נמצאים בחיים אלה אשר נפשם תבוקש. והנה לנוכח מבטנו הקפוא כאילו מתה אשכנז: ובו ברגע הפכה כל “לשון הרע” – לשון נקייה, לשון לימודים.

וגם משפט שני נגמר בעת ובעונה אחת עם הראשון: תמה המלחמה הממושכת של כנסת ישראל על נשמת היינה, וזאת בלי שיהא אפילו צורך בפסק דין כלשהו. גוף המשפט הזה מעורה בתנאי הגלות, ואווירתו אווירת הגלות. העם בפיזוריו, כשהינו מחוסר קרקע ואחיזה חומרית במולדת מוצאו, מצא לו משנה־מולדת בספר; ועם היעשות לשון הספר עצמה בלתי מובנת לבנים ולבני בנים, לא נשאר להם משלהם כי אם תחליף של תחליף: להתגאות ולהתייהר בגדולים שיצאו מתוך שבטם והגיעו לשלטון בממלכות רוח אחרות. עם ישראל מונה בין גדוליו גם את שפינוזה וגם את היינה, ואינו זוכר לא בחרם שהוחרם האחד באשמת כנסייתו ולא בספר־הכריתות שכתב השני במו ידיו לדת שנולד בה. ואפילו היו נשארים, לא היה ראוי, כאמור ומודגם לעיל, למנות אותם עם אחיהם־למוצא במידה כזאת שבזכות אלה יתקיימו אלה. הלשון היא הקובעת, ולא הדת ולא הגזע. אמנם אותו גרמני שיקום וייתן להיינה את צדקו ויודה בשליחותו, ודאי שיהיה צודק אם יחזיק טובה גם למוצאו של היינה ואם יזַכה בגללו את כל אחיו למוצא; מה שאין כן היהודי, העלה הנידף בגלות, אשר דווקא למראה היעשות מיטב בני שבטו נוטרי כרמם של זרים, מן הדין הוא שיתמלא תוגה לאין קץ, חרטה, קטרוג עצמי. מובן שגם התגובה הזאת אינה טבעית, אך היא שתתאים במידה מסוימת לגורל ישראל הבלתי טבעי, עם בפיזוריו המחוסר גג וגן. וקביעת התנאים להתהוות ההערכה המצערת – פולחן היינה מכאן והחרמתו מכאן – גם תראה את הפתרון. בהיווצר האפשרות לתיקון האומה על אדמתה, נוצרים גם התנאים המוקדמים לביטול הטעות הזאת ועקירתה. לאו דווקא בצורה זו שהיינה יתגייר שוב, או שישובו ויִטעוהו כביכול על אדמת מולדתו האמיתית, אלא שבטל היסוד לקנאה הלאומית־ספרותית ומילא שבטלה גם אחותה השנאה, שתיהן בנות אהבה שאינה יודעת את נפשה. העברי ששב אל אדמתו אינו עוד עוין לגרמנית על שבתחומיה התפתח הכישרון הזה ועלה כפורח; אבל תרבותנו שלנו התבגרה והתעצמה עד כדי כך, שתוכל ליהנות הנאה מלאה מכל פירותיה של התרבות ההיא, לרבות אלה המתייחסים כאילו על היחס שלנו. התרגום העברי אינו מחזיר לנו את היינה שלנו (ולא כל שכן שלא ימציא תיקון נשמה לבן אובד כביכול), כי אם קונה לו אכסניה בתוכנו. התהליך הזה אינו משול כל עיקר לשיבת בנים לגבולם, כי אם להרחבת גבולותיה הרוחניים של תרבות מתחדשת שזכתה זה לא כבר להתאחז בקרקע.

ב.    🔗

שנינו את העמדה, אבל הנתונים כמו שהם בעינם עומדים: לפנינו סופר גדול ממוצא ישראל שהוסיף על נכסי צאן ברזל של הספרות הגרמנית. אשר לעצם ההופעה הזאת – הסופר היהודי שלשונו היא הלעז וכל גדולתו בלעז והודות לה – נשארת בתוקפה השאלה, באיזו מידה השפיע המוצא על מילוי השליחות; וכן אנו מצֻווים שלא להסיח את הדעת מהרגשתו של האיש עצמו אשר בנפשו הצטלבו התרבויות. קודם לכל עלינו לקבוע, כי מכל המשוררים המתייחסים על ישראל ושכתבו לועזית – אין גדול מהיינה, ואם יש כאן גורל ופרובלמטיקה, הרי אין לנו דוגמה נעלה ובולטת ממנו להראותם בה. ואשר להיינה גופו, שיותר משהרגיש את עצמו גרמני, היה גרמני – הרי נשאר לו עם זאת אחת משישים מן הרגשנות היהודית (בלשון מודרנית היינו קוראים לזה בשם “תסביך”), ולאו דווקא כלפי היהדות הקדומה, המקרא ויוצריו, ושומריו של המקרא (כי אותם ידע להעריך הערכה ניצחת, וכאילו בהחלט מזווית ראיה אשכנזית־נוצרית), כי אם לגבי היהודי בן זמנו, ששם אותו לא אחת ללעג ולקלס. בזה ודאי שהתגלתה איזו חולשה נסתרה, למרות שגם “שנאת ישראל” זו של היינה יש בה לכאורה מן המפייס: כי אף דברי המחשבה שלו דברי שירה הם, והשירה לעולם תכפר.

בספרות הגרמנית הופיעו הרבה סופרים מזרע ישראל, ביניהם יחידים אנשי שאר־רוח שהיו לתפארת ספרות העולם. והיחידים האלה, כל אחד ומקרהו־גורלו המיוחד לו הבא ללמדנו מוסר השכל משלו. יש בהם, בגדולי הרוח והשיר שממוצא ישראל, כאלה אשר היהדות שָׁכלה אותם וגם כאלה אשר היהדות נבנית על ידיהם. לאחר שהנאצים גזרו את גזרתם ונסתם הגולל על ההתפתחות של כמאתיים שנים רצופות, אפשר להכיר בטיפוסים ולהבחין בין טיפוס לטיפוס. הנה לפנינו הסופר הדו־לשוני, אשר מוצאו העברית וגם בסיסו היא העברית, והוא כבש לו גם את הלועזית והגדיל לעשות בה (מנדלסזון, מיימון). הנה הסופר החד־לשוני, אשר העברית נשתכחה עוד מפי אביו, אבל הוא התאשכנז כולו, לא לבד בשפה כי אם גם בדת (רחל לוין־ורנהאגן); הנה הסופר הגרמני בן־דת־משה, אשר היהדות תורָה לו, ולא גזע ולא שפה, והוא מַשלֶה את נפשו שאפשר לאחד אמונים לגרמניה עם אמונת ישראל (אוארבך ובני סיעתו). הנה לפנינו הסופר האירופאי נצר הגזע היהודי, שנולד במקרה בעלמא בתחום שלטון הלשון הגרמנית, ובמקום להתחפש כמודה בדתו בחר בכפירה (בשמות אין לפרש, כי נציגי הדרגה הזאת חיים איתנו, או שגוועו נוכח עינינו, ואם היה במעשיהם מן הפשע שלא במתכוון, הרי באו על עונשם ובאכזריות יתרה). ארבעה אבטיפוסים, ארבע דרגות של התפתחות; ובלי שיודגש הדבר מפורשות ברור הדבר: יתר הצדק עם הראשונים, הדו־לשוניים, ואולם יש ומידת החסד המתיקה גם דינם של הבאים אחריהם, אלה שהצטרפו לאמונה השולטת בעם אשכנז. על היינה אמנם אין מה שיגן מלבד גאונו, וגם גאונו לא היה מציל אותו אלמלא שברו, הלוא היא מחלתו הממרקת ועמידתו בה איתן, למרות שיתוק והתנוונות הגוף וכאבים ועלבונות שלמעלה מכוח סבל אנוש. שליחותו השירית נבחנה באלה ואושרה על ידיהם. על רקע מחלתו זו נכתבו רוב כתביו הקיימים, והקורא לא ירגיש בדבר. גם הצחוק שלו, גם ההיתול והביטול שלו, אשר לעיתים כה קרובות פוגעים בו בקורא, זוכים למשמעות אחרת, לזר של ניצחון, ניצחון של מי שנדון להיות כדור משחק בידי מלאך המוות. הוא ידע לבטל את הגזירה בלהט צחוקו, שנמצא חד מחרבו של סמאל.

היינה עורר ויכוח סביבו מראשית צעדיו, והוויכוח הזה עודנו חי וקיים. הואיל ולעולם לא יחדלו לקום חסידים לשירתו ומערערים על משנתו, וגם שירו וגם משנתו יחיו ויחיו, אילו היה קטן קומה מאשר היה, הייתה דוגמת חייו ויצירתו משמשת התראה מביישת. ואולם האיש הראה את עצמו גיבור, והופעתו־חזיונו מתעלים לדרגת טרגדיה, זו המתאשרת דווקא בקשר שלה ובניתוקו.

משפט היינה עצמו על עצמו, דרכו לשחק קצת ביהדותו בפרט וביהדות בכלל, הרי אנחנו נלמדנו כדי להוציא מתוק מכל המר הזה, אבל בינו לבין עצמו התגלה דווקא כאן עקב אכילס שבעמדתו. והעובדה שלא יכול היה להשתחרר מאיזה שריד של דעה קדומה – קדומה מדעתו הוא – היא המפרידה בין שאיפתו אל־על לבין הדרגה העליונה, הסופית, אשר באמנות ואשר בחיים. אליה התקרב עד שכמעט הגיע אליה, אבל אליה לא הגיע כי אם ברגעים ברוכים בלבד. אבל גם כל הסיגים שלו צורפו בכוּר הסבל של האיש־המשורר. על ערש הדווי, זה “מזרונו־קברו”, נעשה בעל תשובה במובן העל־דתי, הגיע למידת ה“בכל לבבך, בכל נפשך”.

ג.    🔗

מן המוסכמות הוא שהיינה נמנה עם גדולי הליריקנים, ועובדה היא כי שירתו – לצידה של שירת גתה – זכתה להיות במידה מרובה נציגת שירת אשכנז כלפי חוץ. אם לשפוט בלא משוא פנים, הרי עלינו להודות כי אשכנז הקלאסית, הברוכה במשוררים, הולידה חצי מניין של ליריקנים בעלי שיעור קומה, אשר אליהם לא ישתווה לעולם; יתר על כן, פרט־שירתו אינו בגדר הנצחי, אם כי כלל־שירתו מילא את התפקיד, ומקומה בשירה הגרמנית והעולמית נשמר לה. היינה הפרוזאיקן עוד התעלה על היינה המשורר, והיינה הוגה הדעות הוא הראוי לכתר־שם־טוב של הגאון. יש אפוא מן ההיגיון בדבר כי עורך כתבי היינה בעברית פתח בכתביו הפרוזאיים־רעיוניים, בספרים אשר מתוכם ניכר אחד פילוסוף במובנו הקדמון של הכינוי הזה, הוא שגנז בתוכם את פניני חוכמתו בת־האלמוות.

ההבדלה שגרסנו בין שירת היינה לבין מחשבתו אמנם טעונה הוכחה, ואם גם לא ניתן להוכיחה בתחום שלטונה של לשון תרגום, הרי מכל מקום מן הצורך לפרשה. תפקיד שירת היינה בכלל שירת אשכנז – בחינת שאור בעיסה. בזכות שירתו, שהיא חידוש כלפי כל קודמיו הגדולים ממנו, נתאפשר לו לפיוט הגרמני ההמשך החי, לאחר שהקלאסיקנים הביאוהו לידי תכלית השלמות אשר אין להתעלות עליה ואף אין ליצור כמותה. הלשון של היינה והמתיקות שלו, צירוף שני יסודות אשר מזיגתם לכאורה אינה עולה יפה (ומידתו הכפולה הזאת היא המונעת מרוב שיריו את ברכת הגאולה), הם שהייתה להם פעולה מהפכנית בשירת אשכנז אשר המעבר למודרניות היה נבצר מאיתה אלמלא הופעתו זו המערערת והמחדשת פנים. שירתו נתברכה דווקא בברכה מיוחדת, שלא נפלה בחלקם של רוב גאוני האומה ההיא, בברכת העממיות; וכן התאחזה בה המוסיקה הגרמנית ושיוותה לה תיקון נשמה. שתי עובדות אלה – הפופולאריות של שיריו ובואם בברית בל תינתק עם מנגינות נצחיות, הן המַתְנות והמאשרות את השתייכותם הגמורה אל התרבות הגרמנית, והחרמתם הזמנית בימינו מדגימה את ההריסה של אותה התרבות על ידי הנאצים במידה שאין ברורה הימנה. שונאי התרבות, שהתחפשו כשונאי ישראל, אפילו התהללו שניתן להם שוב להתיר את הקשר שבין המוסיקה הגרמנית לבין בת־שירתו של היינה על ידי חיבור טקסטים חדשים, אשר “על טהרת הגזע הגרמני”, לאותן המנגינות של גדולי הקומפוזיטורים הגרמניים; אבל ניסיון־שווא זה מראה בעליל כי הוויתור על היינה יעלה לתרבות הגרמנית במחיר גבוה ביותר, בוויתור על ערכי יסוד שאין להם תמורה.

שירי היינה מילאו את שליחותם. הנעימה העממית שלהם היא שהחזירה רבים מחובבי השירה אל המקורות העממים גופם, אל שירי־עם טהורים ופשוטים, ופיוטי היינה אשר עממיותם היא מחושבת אינם עומדים בפני האבטיפוסים שלהם. מידת קלות הדעת וקלות הראש שנהג לגוון בה את שירי הרגש שלו, השפיעה את השפעתה העצומה על תלמידים ותלמידי תלמידים. את כל הפזמונאות הגרמנית אפשר לייחס לשירתו ולבארה מתוכה, אבל שוב אין לכחד שהבאים אחריו הגיעו לכלל התקדמות, לעיתים מעל למופתם. ואשר לעצם הליריקה שלו אין להסיח, כאמור, את דעתנו מן העובדה שהיא לא הייתה אחת־יחידה אפילו בזמנה, וכל שכן בזמנים אחריה. אמנם השירה הגרמנית הפנימית אינה ידועה לפי מלוא ערכה בספרות העולם (ולפי האמת, זו אינה ידועה די צורכה גם בתחום עמה שלה, אפילו בשנים שלפני הרעש) אבל ראויה היא לידיעה ולהוקרה ביתר צדק מאשר שירתו הוא. אין המדובר כמובן באבני החפץ שלו, אלה הנבלעות בשלל אבנים חצי־יקרות, ויקרן לעד. הערכה מיוחדת תובעים וקובעים שיריו המוסבים על נושאים יהודיים, בייחוד מחזור ה“מנגינות העבריות” שלו, אבל דווקא הם, היחידים בשיריו, שייכים לישראל אולי לא פחות מאשר לאשכנז, והֵדָם ניכר גם בספרות שפת עבֵר החדשה, ושוב מילאו שליחותם.

ברם, חשיבות יתירה לכלל שירתו בעיצוב פני הפרוזאיקן היינה. אנו חוזרים על אחת מהערותיו לתורת הספרות, שנתן אותה למשמרת בפיזורי כתביו, ועניינה היחס ההדדי שבין שירה לפרוזה: “… כדי לכתוב פרוזה מושלמת, דרושה בין שאר הדברים גם שליטה אמנותית רבה בצורות משקליות. באין זו, חסר הפרוזאיקן הבחנה ידועה, מתמלטים מאיתו שילובי מילים, ביטויים, אתנחים וניבים, אשר רק במליצה קצובה יכירם מקומם, וקול צרימה נסתר יישמע, הפוגע באוזניים מעטות, אך מאוד ענוגות”. הערה זו העיר לביאור שורשי ערעורו הלשוני־סגנוני על ברנה וכתיבתו, וכוחה יפה לשמש, כלשונה ממש, פסוק בתורת המליצה – שהרי מבשרו חזה אותה והאמת הכללית שלה משתקפת גם מתוך פרט כתביו. אנו רואים בשירתו את היסוד לפרוזה שלו, שהיא תיחשב, אולי בצדק גמור, לשירתו הניצחת.

ד.    🔗

גם בחלקם של כתבי הפרוזה שלו נפל תפקיד. אלה הן התחלות הפיליטון החדש, מכל מקום בתחום לשון הכתיבה של היינה, ראשית ומופת לאותה הכתיבה הקלה, כביכול, היאה לכתבי העיתים והבלתי שגורה בפי מחברי ספרים, ולשונה קרובה ללשון השיחה, והיא מוסבה על ענייני היום, גם מתגוונת על ידי חידושי היום. אבל קלות הגישה שלו אינה אלא מדומה; הכרותיו וגילוייו כמו שהם – משקלם הוא מלא, ואופי השיחה (הדרך הטבעית של הבעתו) לא גורע ממשקלם ואולם מקל עלינו לשאת את הקשה מנשוא. כל מה שתתעמק יותר בכתביו אלה תעמוד על חסדו הנסתר של האיש: זה שהיה מגדולי החכמים. ואולם שונות הדרכים למסירת תורה ומוסר, ולא נמצאה לה לחלוטין השיטה האחידה, ודרך היינה, דרך הדיבור והוויכוח, גם היא קדומה היא, והחיוּת מובטחת לה. אמנם בתורת בן־אדם לא ניחן ביצר הטוב בלבד, ומשהו נמנע ממנו כמעט לחלוטין: הכוח לכבוש את היצר. הוא ניחן בברכת ההלצה הקולעת, ולא יכול היה לוותר אף על הלצה אחת. מנה זו של ההיתול הממית הוענקה לו יחד עם החוכמה המחייה: ומי שמתמתק מדבשו יסלח לו את עוקצו. האירוניה של היינה והליצנות שלו – עיתים כאילו סטר הסופר על לחייך, אבל סטירת לחי זו לא תשכח אותה. והודות לה לא תשכח את דבר החוכמה הנסמך לאותו דבר לצון. צֶ’לִינִי מספר בפתיחת ספר חייו, כי בהיותו בן חמש לערך אירע לאביו להיות עֵד לאחד מפלאי הטבע: בתוך אש גחלים שהוצתה בתנור התהלך לו יצור חי, מעין לטאה. קרא לילדו זה, הפנה אותו למראה הפלא – וסטר לו על לחיו. התחיל הילד לבכות מרה, אמר לו אביו: “בני אהובי! לא הכיתיך בגלל איזה מעשה רע שעשית, אלא למען לא תשכח לעולם את הסלמנדרה הזאת שראו עיניך באש”. ואמנם הילד לא שכח את הדבר וגם מסר את זכר המאורע למשמרת. וכמקרהו של זה יִקרך עם קריאת היינה, ואם אין כאן כוונה חינוכית כלשהי, הרי הפעולה החינוכית בעינה עומדת.

ועתה נעביר לפנינו את יצירות המופת של הפרוזאיקן היינה אחת אחת, אלה שתורגמו עד עתה לעברית בשני הספרים הראשונים בהעתקת ש. פרלמן.

“כנסת הרומנטיקה” – היינה תיאר, באופן שחלקו הרצאה וחלקו התנצחות, את אותה האסכולה הספרותית החוצה בינו לבין הקלסיקנים, והוא שניצח אותה. דבריו נועדו מלכתחילה לקורא הלועזי – הוא הדפיסם בראשונה בנוסח צרפתי ולמען הצרפתים, כדי שיעמדו מתוכם, מתוך דברי עד מוסמך, על שירת שכניהם – ויפה להם שוב התרגום, לאמור שכוחם הלימודי נשאר ויישאר להם על אף זאת שנכתבו בלשון של שיחה, עיתים גם של וידוי אישי, של מונולוג. משפטיו הסובייקטיביים על משפחת סופרים, שפסק אותם בשעה שתולדות הספרות עדיין לא הוציאו דינן עליהם, חשיבותם היחסית מתבטלת לגבי ציור הנשמה הגרמניית המצטרף מתוך הקווים האלה, הנאמנים עד כדי היותם משונים. אם העלה על נס את הנשכח היינריך לאוּבּה ושוב לא נתן כי אם מקצת צדק לז’ן פול וגם את כנות הספדו על נובאליס החליש על ידי אי־אלו הקטנות העשויות למעט דמות גאון נסתר בעמו – כל אלה אינם נחשבים לעומת שתי סגולותיו של הספר: האחת, הארצית, שטבעי היה לו להיינה להראות את האישים האלה איש איש ויצריו איתו, לאו דווקא כבני־אלים מופשטים, כי אם כאנשים פועלים ונפעלים לפי רצונם או רצון גורלם; והשנייה, השמיימית, שהנפשות האלה, הגיבורים במחזה שלו, באים לייצג את אשכנז הורתם, אשר הברכה והקללה ירדו עליה כרוכות.

בספר הראשון של “כנסת הרומנטיקה” נכלל גם ההספד על גתה, אשר היינה לא נרתע לתאר גם אותו תיאור אנוש, ואולם הכירו במלוא היקפו. הנושא הזה יפה בעצם לספר השני, אשר היינה הקדישו לדברי ימי רוח הורתו אשכנז, לספר “דת ופילוסופיה”. ספרו זה, שגם הוא כתוב מלכתחילה לתועלתו של הקורא הצרפתי, עוד עולה על קודמו, בין ביחס לנושאו הכללי הכביר מן הראשון, בין ביחס לגישה שהיא עוד יותר מעמיקה ועוד יותר לוחמת מלחמת מצוות הרוח, ובין בנבואתו האכזרית שנתאמתה: חזון מלחמת גוג ומגוג ואחרית ימי אשכנז. בחיבור זה נתן היינה את צדקם ללותר וללסינג, לשפינוזה ולקאנט, אבל עיקר משמעותו לאו דווקא בהערכת אנשי שם אלה ובהסברת תורתם (הסברה עליונה!) כי אם בגישה. כבר ציינתי והנני חוזר ומציין, שסיבת התנצרותו של היינה לא הייתה חומרית־חומרנית, ואולם גם דתית לא הייתה כי אם גרמנית־לאומית כביכול. עובדה היא כי היינה, בייחוד בספרו זה – בעיניי ספר המופת שלו – מוציא דינו על גדולי אשכנז ועל תיאולוגים ופילוסופים כגרמני ממש, כאילו נולד נוצרי. גם הכתרים שהוא קושר לתנ"ך – והדברים הן מן הנוגעים ביותר שנכתבו פעם על נושא זה, שאין למצותו לעולם – הם כאילו ממוצא גרמני, כאילו ממקור פרוטסטנטי. כללו של דבר: עדות היינה על גדולי הרוח של גרמניה של לפנים – היא כולה מקור; לא יימצא לנו עֵד טוב ובקי וצודק ממנו, ומה שמאשר לך משנה־אישור את הכרתך זו: מדבריו הגרמניים ביותר לא יצא לך אף שמץ של ההרגשה המורידה, כשנדמה לך כאילו ידבר כאן המומר, הבוגד… למראה הספר “דת ופילוסופיה” אין עוד מקום לצל של ספק: היינה אמנם הגיע לתיקון נשמתו, וכמובן תיקן נשמות באומה זו אשר על לשונה ותרבותה הוא בא להוסיף.

ספרו של היינה על ברנה – בהוצאה העברית פותח בו הכרך השני – הוא ספר ויכוח ופולמוס. מוסכם הדבר שהוא נופל מן החיבורים לתולדות הספרות הגרמנית שקדמו לו, ואולם הממעיט והמוריד שבספר הזה תלוי אך ורק בנושאו. ההברקות של היינה, וביתר עוז: ההכָּרות שלו, נעשות בספר המוזר הזה, הדוחה ומושך במידה שווה, כאילו עצמאיות, ללא קשר ניכר עם אותו הסופר אשר לזכרו ולעונשו כתב מה שכתב. הריב שבין היינה לברנה הוכרע זה כבר, ואם ברנה צדק צדק אישי ומוסרי, הרי היינה צדק צדק אישיותי ואמנותי. גם ברנה לא נשכח, ואולי לא יישכח, אבל כתביו לא החזיקו מעמד, וכתיבתו לא נמצאת מוצדקת אף לאחר שלאשכנז זו של היום אבדה כל זכותה על איזו זכות שהיא. אבל גם היינה, בהתנצחו עם בעל־בריתו ומתנגדו, ירד לעיתים בסולם הכבוד אי־אלו מעלות, והרגשתנו נפגמת. ויש מי שיאמר שדווקא כאן יתגלה לנו היהודי, אשר הבעותיו כמות שהן, עם כל המכאיב בהן, יקרות ביותר בשבילנו, מכיוון שאנו רוצים לראות בו אח גדול ואפילו אם הוא אח נידח. אך חוששני להגיד: גם הביקורת של היינה על ברנה – גרמנית היא. אין לך בשום פנים הרגש, כאילו שני יהודים נצים זה עם זה, אם כי יהדותם נזכרת בדפים האלה – אמנם בעקיפין, אך ללא הסוואה וללא ייפוי כלשהם. גם הפולמוס הזה שייך לא לנו כי אם להם…

לספר הזיכרון והניצחון על ברנה צירף העורך של ההוצאה העברית את האזכרה הקצרה על לודוויג מרכוס. המלומד הזה נשכח מזמן, והאזכרה חשובה לנו יותר כאחת מעדויותיו העקיפות של המחבר על היהדות בכלל ועל יהדותו בפרט. המאמר עצמו, הכתוב לכבודו של האיש המוזכר בו, מראה אפוא את סימניו של פולמוס פנימי אשר בנפש כותבו. המעוטר בעטרת הניצחון בכל מערכת המחשבות – נשאר בלתי מנוצח גם במלחמתו הבלתי צפויה לצד ישראל הנרדף; אבל דווקא בעמידתו הפרו־יהודית כביכול יקשה לנו להכיר.

ה“וידויים” של היינה באים לכאורה להמתיק כמה כפירות שהשמיע אותן גם ב“דת ופילוסופיה” וגם בספרו על ברנה. אך עצם מגמתם להשלים את מחרוזת רעיונותיו שבכתביו הקודמים. מתגלה אפוא כי היינה יצר תורה משלו, אם כי לא אחידה, והוא הגיע לבסוף לידי כך לפרש את עצמו ולעשות אזנים לתורתו הוא.

סיום הספר: שברי ה“זיכרונות”, קטעים מפרשת הילדות. הזיכרונות גובלים כבר ברשות הסיפור ומתרחקים מעולם המחשבה, וחשיבותם בשבילנו היא גם חשיבות של חומר. כשם שהיינה לא הגיע לכלל כתיבת משנתו המסודרת, כן לא הגיע לחבר את האוטוביוגרפיה שלו, אף לא לגמור את פרקה הראשון. האירוניה שלו, זה המלח אשר הודות לו נשארו רוב דבריו רעננים כביום הינתנם, היא גם שמנעה ממנו להגיע לכלל בניינים מושלמים; ואולם דווקא בעדויותיו על עצמו זכותה של אירוניה זו איתה. היא הבאה לבטל כאילו את אהבת האני, הדבוקה מטבעה בגילויי בן־אדם על עצמו, ושגם היוצר בעמו אינו נקי ממנה.

לשון התרגום של ש. פרלמן מצטיינת בניבים מובחרים. המתרגם שמר על קו הגבול הלשוני הצר והדק, אשר מעבר מזה שוכנת השפה השגורה בפינו ומעבר מזה המליצה המסוגננת והמסוננת. פרלמן מצא את הביטוי האציל יותר והשחוּק פחות, אך שוב לא נתפס לפולחן האלילי של הצליל שאינו אלא יפה. תרגומו הוא אפוא נאמן מאוד גם במובן השפתי, ורק בהבדל אחד יתבדל מן הנוסח הגרמני, ודווקא בזה נראה את מעשה היצירה של המעתיק: צמצום השימוש במילים זרות; כי אוצר שפת היינה, הגרמנית החזקה והעסיסית, העשירה והגמישה שלו, כולל גם הרבה לעז, מילים וניבים ממוצא זר, לרבות אלה הבאות במישרין משפות אחרות. כאן וויתר המתרגם על השיטה הנוחה ביותר, ללכת בתלם עם לשון המקור ולהעביר את המילים הלועזיות, הבין־לאומיות, כצורתן ממש. הוא ידע לנצל אחד מיתרונותיה של שפתו, יתרון אופייני לשפה המתחדשת לאחר שיתוק של מאות בשנים: זה שנוצרו ונוצרות בה מתאימות מקוריות לכל אותם הביטויים והכינויים אשר בני המערב הוכרחו לשאול אותם הן מן השכנים והן מן הקדמונים.

מהערתו המצוטטת של היינה על הקשר החבוי שבין לשון פרוזה אמיתית לבין השליטה בלשון השיר ובסודותיה, יוצא במידת מה אישור גם לזאת: כתיבת פרוזה טובה מצריכה מלאכת מחשבת לא פחותה מאשר חיבור השיר התלוי בחרוז ובקצב. תרגום הפרוזה של היינה קשה אפוא כתרגום שירתו, והצלחת העבודה תימדד כהישג בשדה השיר.

מאזניים, תשרי־אדר תש"ד (1943־1944)