רקע
עמנואל בן-גריון
מוריץ היימַן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

א. למלאות עשר שנים לפטירתו

את שמו של מוריץ היימן שמע הקורא העברי בפעם הראשונה לפני י“ד שנה: פ. לחובר פרסם את השם מעל עמודי “התקופה”. אולי שמע הקורא הנ”ל גם זאת, כי חיבר היימן חזיון־תוגה בשם “אשת עקיבא” וכי ניגשו סופרים לתרגמו מגרמנית לעברית, ובעלי “הבימה” אמרו להציג את המחזה על בימתם. אבל המחשבות הטובות האלה לא הצטרפו למעשה. משאת נפשו של היימן עצמו בשנות חייו האחרונות הייתה לראות מיטב דבריו בלבוש עברי. הוא היה ממכבדי ליכטנברג אשר גם הוא, הפילוסוף הגרמני, חשק בשפת התנ"ך והתאווה לראות את פתגמיו בלשון זו. לפי שעה לא זכו לכך לא ליכטנברג ולא היימן.

את האמת עלי להגיד, כי גם בארץ אשכנז גופא, הארץ בה ישב היימן ועשה את מלאכתו, מלאכת סופרים גדולה, לא מרובים היו יודעי ערכו, בין בקרב משכילי גרמניה, בין בקרב בני שבטו. והנה קרה נס, שהבודד הזה בחייו מצא לו אחרי מותו עדת חסידים נלהבים ומעריצי שמו ברבים בשעה שהעולם הרוחני עליו עמד ובו חי חרב ונחרב. חובבים ומוקירים נספחו אליו ונשבעו לדגלו, בעת שהארץ אשר דאגותיה היו דאגותיו נזדעזעה פתאום ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה.

ידוע נדע כי יש דין בענייני שירה וספרות. בידי מישהו מן הבאים אחרינו נמצאים אותם המאזנים, מאזני צדק, והוא שוקל את אלה שעבדו בשדה הרוח ומכריע לכף חובה או לכף זכות. ודווקא בזמן מהפכה כזו שהיא הופכת, עוקרת ומעקרת שבט שלם של עם ישראל, עלינו לבדוק ולבחון בדיקה מיוחדת את כל ערכי התרבות, ושמא נראה כי אבן מאסו הבונים היה תהיה לראש־פינה.

בתחום היהודי של הספרות הגרמנית ניכר עכשיו, כי החיזיון הגדול ביותר וההגון ביותר בה מימי היינה הוא מפעלו הספרותי של מוריץ היימן, מפעלו בתור משורר, מבקר והוגה דעות. ובזה הוא נבדל כמעט מכל סופרי הגולה הכותבים לועזית, שאם כי שפת ארץ מולדתו הייתה לו לשפת האם, בה חשב את מחשבותיו, בה הרגיש את רגשותיו, בה שח את שיחותיו הנפלאות, הבלתי נשכחות, בה חיבר את חיבוריו ושר את שיריו, אין לומר עליו כי היה בוגד במוצאו; ולהיפך, על לב שום איש גרמני מקוראי ספריו לא עלה הרעיון לדון עליו כמו שדנים על מהות שאין לה שורש ועיקר. רבים היו האנשים, באי ביתו ומקשיבי אמריו, שהשוו אותו לאחד מחכמי יוון הקדומים. והשוואה כזו – מצד אחד ניגוד בה לרוח היהדות, ומצד שני נכונה היא ואמיתית. די לזכור את האגדות על אפלטון, אריסטו וחבריהם, אשר אבותינו חשבו אותם כגרי צדק או כיהודים ממש.

עליו אפשר להגיד מה שנאמר מפי חכמינו הקדמונים: “איזהו חכם? הרואה את הנולד”. ואם הרשות בידינו לתת לדברי מקרא צורה של דברי קבלה הייתי גם שואל ומשיב: “איזהו צדיק? היודע נפש בהמתו”. מעין חוכמה יתירה זו וצדקה יתירה זו נפלו להיימן למנה.

מאזניים, סיון תרצ“ה – טבת תרצ”ו (1935)

 

ב. מוריץ הֵיימַן

מוריץ היימן, הסופר, הוגה הדעות והמשורר הגרמני־יהודי נפטר בשנת 1925, בן חמישים ושבע. גם בימי חייו ראה את עצמו נשכח מלב, והתייאש זה מכבר מאיזו פעולה שהיא על בני זמנו. אם נבדוק כיום (בו מלאו לו, לוּ נשאר בחיים, שבעים שנה) חשבון זה, נמצא, שזיכרונו נשתמר, למרות הכל, באיזה דף נידח של ספר לגדולי העיתים, ולא זאת בלבד, אלא שנכרו דווקא עכשיו אוזניים לאמרות חוכמתו שלא נתיישנו.

חיבורי היימן הם שירים ופתגמי פילוסופיה, מסות ודברי ביקורת, סיפורים ומחזות. מדרמותיו נודע ביותר החיזיון “אשת עקיבא”, מחזה־תוגה המצרף את תחנות חייו של רבי עקיבא בן יוסף לתמונה כוללת של שני עולמות הנאבקים זה עם זה לא רק באותה תקופה של דברי ימי ישראל: הגבורה והחוכמה. הנובלה הנחשבת לסיפור המופת שלו, “מטווה החורף”, מתארת את גורלם של עלובי החיים בכפר אחד אשר במישור הצפוני שבגרמניה, ייסורי ילד חף מפשע החשוד בגניבה ומתאבד אחרי אשר טוהר שמו והוצל כבודו. לכאורה שני קטבים המתנגדים זה לזה – העבר היהודי וההווי הגרמני – אולם הציר שלוח דרך לב המשורר, אשר היה אולי הדוגמה היחידה למזיגה אמיתית של אופי יהודי ולא־יהודי. סופר גרמני מצאצאי עם אחר, אשר אף שם גנאי אחד מאיזה צד שהוא – “בן גזע זר” או “מתבולל” – אינו הולם אותו ואינו פוגע בו. היימן היה יותר גרמני מהיינה; דווקא מקץ מאתיים שנה של השתתפות יהודים בספרות הגרמנית הופיעה אישיות זו המצדיקה בדיעבד אותה התפתחות אשר לא שונאינו בלבד הטיחו כנגדה.

הוא נולד בכפר אחד לא רחוק מברלין, ובכפר סמוך לו, שם דרו אביו ואבי־אביו, עברו עליו ימי ילדותו. גם אחרי אשר עבר לשבת בעיר ויניקתו הייתה בעיקר דרך צינורות הרוח לא נעקרו שורשיו, והכפר נשאר המקור החי לכוח יצירתו. היימן ידע את הטבע והיה מעורה בו; הוא שנא את האנשים שהיה להם רק “יחס של קייטנים” לשמים ולארץ. הוא לא שמר אמונים מופשטים לכפר מוצאו: חום הקיץ לא שזף אותו אלא שם. קרבתו זו הבלתי־אמצעית למעשה בראשית היא שהצמיחה ציורי מחשבות מפתיעים בפשטותם ובזיו חוכמתם הנצחי: “אפילו הקנה שבאגם זקוק לגשם” – אפוריזם נוח להבנה, פרי הדעת המשותפת לכל בני אדם, ובו בזמן תגלית והתגלות. הפילוסופיה ה“גבוהה” כפי שהיא נדרשת על ידי כוהניה הגדולים מעל הקתדראות – אמריה נראים סתומים וחתומים, מלאי חידות והפשטה, שאין לו להדיוט לכאורה חלק בהם; אולם כשתעתיק אותם ללשון בני־אדם סתם, תמצא בם סיכומי מחשבה מעין: הכלב הוא חיית בית, מספר רגליה ארבע… אבל משלי שלמה ומשלי כל מלך ומלך בממלכת הרוח מלכתחילה מובנים לַכֹּל, ואפילו תינוקות של בית רבן קולטים אותם כציור וכסמל יחד.

והוא דווקא אהב להבחין במושגים, להגדירם, ואף זאת עשה בפשטות עליונה, בפשטות של פייטנים והוגי דעות כאחד. פעמים אחד מביע את דעתו, ואתה מסכים לו: הרי זה נכון; אבל יש שאומרים לך דבר, ואתה קורא מעומק הלב: הרי זה אמת! היימן עמד לא אחת על ההבדל היסודי אשר בין “נכון” ובין “אמת”. הוא היה אומר: נכון הדבר שמזיק לנשים להיניק את ילדיהן… אמת הדבר, שמזיק לנשים שלא להיניק את ילדיהן!" אבל היכן, בחילוקי דעות, נמצאת האמת? היימן קבע את מקומה: “האמת נתונה בין שתי הקצוות, אולם לא באמצע”. עולמו הרוחני של היימן היה בנוי מעבר לכל שיטה שהיא. היה בו ממידת ארך אפיים שאין להחליף אותה במה שקוראים נייטרליות. מהפכן קיצוני, אשר לא ידע כל רגזנות שהיא, שונא הפשרה וסבלן עילאי; חייל בעל גבורה ורודף שלום.

מאזניים, ניסן־אלול תרצ"ח (1938)

המלצות קוראים
תגיות