תשרי-חשון. נשארו מאחורינו שלהי דקייטא, דקשים מקייטא; חלפה עברה ונשכחה כמעט גם עונת הקייטנים שלפניהם. כל העולם הגדול שב כבר מנאות-דשא לכרכים לעסוק בשאלות הגדולות, כלומר, בפרובלימות הגדולות. אפס אני, “העולם הקטן”, שמעיקרא לא יצאתי מן הכרך, לא חדלתי ממילא ולא פסקתי אף למשך עונה קלה וקצרה מעסוק בשאלותי הקטנות, שעל אחת מהן הנני לרשום בפנקסי – אף הוא “פנקס של מסתכל” - מלים אחדות.
ושאֵלתי – סליחה, פרובלימתי – הקטנה היום היא (למה אתבייש להכריז עליה בריש גליה?) על אודות השואל הגדול, שמעט-מעט, בהתגבר עליו תאבונו עם האכילה – אכילת ולעיסת השׁאלות – התחיל מנצח קול-הבָּרי שׁלו את השׁמא…(ההרגשתם בזה?).
שאלתי היא: סוף-סוף, מה רוצה ש''י איש הורוויץ?
––––––––
– מה? עוד פעם ש''י איש הורוויץ?
– כן, עוד פעם…סליחה… אך מעט… מילתא דבדיחותא…פליטון קטן…
– אבל עדיין הוא מעסיק אותך? האמנם?
– כן, שוו בנפשכם…ולדידכוֹ: יש לנו עסקים יותר חשובים?..
––––––––
וגם מבלי שאגיד: “פיליטון קטן” ו“מילתא דבדיחותא” לא משום שחלקי בין המתבדחים-המתנפלים על ה“מאוננים” וה“בכיינים” שבתוכנו. נפשי בתקוָתי, שאיש לא יחשדני, כי אני אינני מבין את המיואשים בספרותנו – את אלה הסופרים, שאבדה להם לגמרי האמונה בעמנו ובכוחותיו (דבר שאחריו, אמנם, כמעט שׁאי-אפשׁר כבר להיות לסופר). הן בתוךְ יהודַי אני יושב: הן את פסיעת-הצב של הישוב אני רואה; הן ב’הפועל הצעיר" אני משתתף. האני ארים את קולי להשתיק את המטיחים ראש בכותל: מה יהיה הסוף? מה יהיה הסוף? (להשתיק במובן הספרותי, כמובן). אבל זה הדבר במה הוא אמור? כשאחינו בעלי-היאוש מדברים אלינו, לכל הפחות, על סמך חזיונות-חיינו וביחס אליהם, כשהבכיה-הקינה על ליקויי- אופיינו, קלקולנו- תכונתנו ודלות-אוננו – לא רק הצעקה היהודיתית הנושנה על הצרות שאחרים גורמים לנו – באה כתוצאה ממעשים רעים מוחשיים – או מה שיותר נכון: על העדר מעשים טובים מוחשיים – באה כקריאת תגר על הקלקולים הצועקים: “תקנונו”: כשההשקפה היאושית מאירה לנו, למצער, איזו עובדות, שופכת אור על הסביבה שבה אנו נמצאים, מבארת לנו, מבררת לנו דבר-מה במהלך-חיינו. ואולם הנה האיש הלז – זכויותיו לטובת ספרותנו במקומות אחרים במקומן מונחות – עומד זה כעשר שנים, מיום הדפיסו את מאמרו הידוע ב“השילוח”, ומנסר ומנסר על פי מאנירה אחת ובשובע-רצון משונה מתובל באנחה עוד יותר משונה ובפסוקים שכבר אצלו גופא נדושו מאות פעמים; מנסר ומנסר, – ולא ידוע לשם מה! – כי אין תקומה ליהדות, כי אין לנו כל תוחלת, כי בכדי אנו סובלים צרותנו, כי אין לנו על מה להלחם, כי הצדק עם ההתבוללות, כי לשטא כל “קרבנותיהם” ו“יסוריהם” ו“צערם” של הבלתי ממרים את דתם…מהו, איפוא, רוצה?
מה? – שואל הוא…רק שואל..ולשאול מותר… – כן, אבל הן לרוב הוא מדבר לא כשואל…לרוב הוא יותר משואל… לרוב הוא מדבר בלשׁון שׁל יודע, בלשון שׁל פּומפֶּה, שׁל מתהדר ושל חכם בעיניו…ומהו רוצה?
מהו רוצה? שחייטינו באמריקה יקבלו עליהם חסות הכנסיה האנגליקנית ויהיו כולם ליושבים ראשונה במלכות? שהמונינו או אפילו משכילינו יחדלו מהיות יהודים (איך?..) ומיד יאושׁרו אושׁר עולמי? שׁמנדיל בֵּיליס יהיה נוצרי, יחדל מהיות יהודי, ואז יפדה מכל צרותיו?..מהו רוצה?
– שני דרכים, – הוא טוען במקום אחד – שני דרכים ולא יותר: או התבוללות גמורה או גאולה מדינית שלמה… אי-אפשי בפשרה… בפחות משני אלה איני רוצה…
ואם תאמר: לגאולה מדינית שלמה אין דרך, ובהתבוללות, אף על פי כן, אנו טובי-העם, אין אנו רוצים, ואסור לנו לרצות בה, וצחוק לנו לרצות בה ולפיכךְ חדלו מאולטימאטומים שׁלכם, ולפיכך נחיה כמו שנוכל ונעשה מה שנוכל? ואם תאמר: שתי הדרכים, שמר הורוויץ היה מסכים להן, האחת היא דרך-השאול והשנית דרך-החיים, אבל שתיהן עתה בלתי-אפשריות, שתיהן למעלה מכוחותינו ומחוץ לכוחותינו, ולכן נבקש דרכים אחרות, שנוכל ללכת בהן מיד, ושהן אולי יביאוּנו באחרית הימים ל“דרך השניה”, היא הדרך האחת, דרך-החיים, מפני שהרבה דרכים לחיים, מפני שההתפשרות התמידית – לפעמים בכדי לצעוד קדימה – חוק הוא לחיים? ואם תאמר: בדרך הראשונה, ההתבוללות, הלא הלוך ילכו בני-ישראל בגרמניה, באוסטריה, ברוסיה ובאמריקה, התבוללות הלא אוכלת אותם שם מנפש עד בשר, מנהגיהם כמנהגי-העמים, שפתם כשפת- העמים וספרויות-העמים תורתם, בקיצור, ההתבוללות משתרשת ומשתרשת ונוחלת נצחון, ומה לך, איפוא, כי נזעקת? מה אתה רוצה, מַתוה הדרכים?
ברם, אם כי עונת-הקייטנים עברה כולה, והחורף עם הקראותיו, הרצאותיו ונשפי-ויכוחיו בא, הפעם אל-נא יהיו ויכוחים ארוכים בינינו! אל-נא נהיה רצינים! פיליטונים קטנים ומילתא דבדיחותא כתבו לנו על שׁ''י איש הורוויץ!
––––––––
ש''י איש הורוויץ היה ב“נעילת” הקונגרס השמיני, ומשם הלך ו“נחבא” בקרן אפלה על שפת-הים בשיבינגן והריק בכתב את כל יאושו הגדול; בא המאסף רב-הכמות וגם לא מעט-האיכות “נתיבות”, לקח זאת מתוך קובץ-כתביו ונתנוֹ לפנינו. בעצם הדבר אין תימה: אותו קונגרס האגי ודאי היה בו כדי לדכא רוח-אנוש. בזה לית מאן דפליג. וגם ש''י איש הורוויץ ודאי נדכא…אבל באופן מיוחד…ודא עקא…
ראשית – " הזנות המדינית של הציוניות". “זנות” באותיות מפוזרות על-ידי המחבר בעצמו, והכוונה לפולמוס- אוגאנדה, שקדם לאותו קונגרס, ולצעדיו הדיפלומאטיים של הרצל ולפשרנותו של הרצל כלפי פרוטות-הסוחרים ואנשי-המעשה שכיתרוהו…
על ערכה של הדיפלומטיה בכלל והדיפלומאטיה הציונית בפרט, על ערכה של התגרנות בכלל ותגרי הציוניות בפרט, כמדומה שכבר אין מה להאריך אמרים, אפילו אילו היינו רוצים להתווכח ברצינות. אבל – זנות?
“אם תרצו אין זו אגדה”. ואולם הבלתי-מרוצה הלז, בן-בנם של הבלתי-מרוצים הנצחיים, אינו מרוצה גם מפתגם זה, מפתגם של “אם תרצו”… הוא היה רוצה דוקא ב“לא תרצו” הוא היה רוצה באגדה, באגדה קוסמת, ולא בפרוטות של סוחרים ואנשי-מעשה…
וש''י איש הורוויץ גונח, גונח מרה. “אין חשבון ודעת בשאול (כלומר בקונגרס), אשר אנו הולכים שמה…ובקלות-ראש נוראה אנו הולכים שמה, ואין אנו מקוים לכלום, ואין אנו מצפים לכלום. הכל אבד ומכל אידיאלינו לא נשאר כלום וכו'; כל הציוניות נתרכזה בשקלים, בנאציוֹנאלפוֹנד (דרך-ארץ, ש''י איש הורוויץ!) ובקוֹלוֹניאלבּנק (בדרך-כלל, יללתם ממש של המליץ ש. גורליק מאירופה לפנים ושל האידיאליסט הגדול מ.נ. סירקין מקיוב כיום!) ובאשר כסף שם ציוניות, ובאשר חלוקה שם ציונים. רעיון-התחיה שאמרנו הוא יחדש את רוחנו וימריא את נשמתנו (כלומר, יביא לידי כךְ, שנשמתנו תמריא…) נעשׂה שָׁפיר (וַי! וַי! אבל המלה שפיר – שפיר טובא! האין זאת?) לחברות אקציונריות, היכל-הקודש נעשה בורסה וצלצול-הממון מחריש אזניים” וכו' וכו' וכו'.
ובתוכנו, יהודי ארץ-ישראל, אמנם יש מי שחשב, כי באמת אין מה ללכת לקונגרס ושבאמת אין תקוות ממשיות נשקפות לישוב-הארץ מן הקונגרסים, מפני שהסכומים העצומים למעשה-הישוב הן לא יבואו מהם ואת האנשים הדרושים להוציא לפועל מה שצריך להוציא הן לא יתנו לנו, ולמה הם באים? אנחנו, אמנם, יש שחשבנו, כי באמת אין ללכת לקונגרס, מפני ששם יתאסף שוב “צבא” של אלפי הולכי-בטל ובאים לראות במחזה, צירים ואורחים וכל מי שקשה לו להוציא דינרים אחדים מכיסו בכדי לנסוע ולבוא ביון אנשים, מפני ששם יקרעו שוב את עיני ה“חוץ” בבזבוז-אפקטים ובמאניפסטאציות ובתהלוכות יפות לשם תעורת הרגש היפה ולשם פוליטיקה גבוהה, בשעה שלעזאזל כל גילויי-הדעת והפוליטיקות
והמאניפסטאציות, שחיים אנו, וצורך יש לנו באסיפות קטנות, מעטות-ההוצאות של אנשים פועלים, שיטכסו עצה מה לעשות…אנחנו יגורנו מפני קונגרס של נאומים, שׁישָׁפכו בהם נהרי-נחלי דבש ושמן " על חזיוני הנבואות המרעישות, על חרפת הגלות ועל אחרית הימים ועל תרבות ועל אידיאלים" ולא שידונו בקול נמוך על אפשרותה או אי-אפשרותה של התגשמות רעיון-הישוב, לא על יצירת ענפי מחיה בארץ-ישראל, שבשביל זה אולי באמת אין הקונגרס בצורתו הטראדיציונית ה''נהדרה'' יכול לעשות כלום, ולכן הוא אך למותר…
אנחנו חשבנו… אי, מה אנו ומה מחשבותינו!… ש''ע איש הורוויץ שונא את הקונגרס ואת הציוניות דוקא על אי-ההידור שבהם, דוקא משום שאין דובר בהם על “חזיונות הנבואות המרעישות” וכו' וכו', דוקא משום הפרוזה הבלתי-יפה, משום עסקי-הממונות שלהם… ש''י איש הורוויץ שונא תכלית שנאה עסקי ממונות ושולחנים ובנקים ו“אשר כסף שם”…שונא הוא, כי ידברו בכמו אלה במקום נכבד ובחברה הגונה…
ומהו אוהב? הוא אוהב מחשבות וספקות ושאלות ופרובלימות ומורדים ו''אחרים'' ופקפקנים וחולמים ופתרונות לחלומות מבהילים ובקשות וחיפושים ובירורים…
“אנה אנחנו באים? זוהי השאלה הבוערת. ללכת כך הלאה אי-אפשר (נניח!), לשוב על עקבותינו ולהתחיל הכל מחדש (למשל?) אי-אפשר. לעשות קפיצת הדרך ולדלג על פני כל המכשולים והמעצורים אי-אפשר (ודאי!). מן ההכרח לנו לעמוד רגע, לחשב דרכנו ולבקש מוצא”.
וש''י איש הורוויץ עומד רגע או, יותר נכון, יושב רגע על שפת-הים וחושב דרכו ומוצא, כי אין מוצא…ולכן צריך רק
“לבקש ולחפש ולברר” (הקורסיב שלו). “כל קיומנו הלאומי מלא פרובלימות, חידות לאין קץ, והכרח נפשי הוא לנו לבקש לו בסיס ואחיזה, הכרח נפשי הוא לנו לבקש לו נקודת כובד, מרכז סינתטי, ששם קיומנו זה הלאומי מתמזג בקיומה הרוחני של האנושיות כולה. זו תהא השארת הנפש הלאומית שלנו. זאת תקוָתנו האחרונה ונחמתנו היחידה. תקוָה אחרת, נחמה אחרת אי-אפשר שתהה לנו”.
תקוָה אחרונה ונחמה יחידה. אין כלום בלעדי זאת. גזירה היא מאת פני הגורל וההכרח וש''י איש הורוויץ, ואין להרהר ולבקש ולחפש ולברר עוד יותר את זה. כי מנוי וגמור הוא. טוב! נניח! אבל מה היא אותה השארת הנפש הלאומית של “הקיום הלאומי המתמזג בקיומה הרוחני של האנושיות כולה”? מה? כמובן! ש. ברנפלד והדומים לו יתפסו את ה“מחפש” שלנו בבגדו ויעירו אף יתריעו: “אה, לנצרות אתה מתכוון, מר הורוויץ? אה, מצאנוך, אויבנו! ידוע ידענוך!..כי מה הוא, מין ואפיקורס, מורד ו’אחר', מה הוא קיומה הרוחני של האנושיות – המוטעה בעוה”ר! – אם לא הנצרות, לא עלינו?" אני לא אתפוס בבגדו של מר הורוויץ. ולא עוד אלא שאפילו במקום הזה, בשעת קלקלתו, בשעה הפראזיולוגיה שלו, אין אני שוכח את הטוב שאדם זה עשה לספרותנו בעטו, ברוחו ובממונו למן המאסף “בית-עקד” ועד “העתיד” החמישי. אבל מוכרח אני על כל פנים להודות: גם לי סתומות, בכל אופן, הפראזות המובאות האלה, וסוף-סוף אין אני יודע מה רוצה האיש הזה…
וגם בנוגע ליתר דבריו חוזר אני על כל מה שאמרתי: כאבו, או יותר נכון, יסוד-כאבו ברור וידוע ומובן, מובן גם לפני כתבו את דבריו, אבל אופן-דיבורו לא נעים ביותר ואף תמוה במקצת, ועל כל פנים אינו עלול כל עיקר להחריד את הנפשות ואינו דוחף כלל לבקשת דרכים, שיוכלו להביא לידי איזה ממש…
* * *
…גם בפנקסו הוא שלושה כוכבים כאלה שבפנקסי, ואחריהם החששים הידועים על התבוללות בני ארץ-ישראל המעטים בערבים המרובים (לעתיד לבוא) והספקות הנכונים בנוגע לערכו של המרכז הרוחני העתידי, אם רוב ההמון העובד יהיה נוכרי. לכאורה, מעט דברים של טעם, ופתאום:
“זכרנו את דרישתו של הרצל, אח, עין-נשר היתה לו בכל זאת להרצל לראות האותות מרחוק (כמה פרוטות שווה “אח” זה וז’סט ספרותי דנא א-לה-פרישמן!), וחניכי-הגלות לא הבינו אותו ולא ירדו לסוף דעתו, כשאין לנו ערובה בטוחה מצד הממשלות התקיפות למצב איתן ולמשטר חברתי מדיני-בטוח וכו', הכל בנין על חול”.
והרי עוד לפני שניים-שלושה דפים לא היו אותם “הצעדים הדיפלומאטיים” אלא בחינת זנות, במחילה, לא פחות ולא יותר, וכאן כבר “דרישה” ו“עין-נשר” ו“אותיות מרחוק”, ש“חניכי הגולה לא הבינו ולא ירדו”, ורק האחד מהם, ש''י איש הורוויץ, השיג והבין וירד, כמה כוחה של הערובה הניירית מצד דיפלומאטי הממשלות התקיפים כלפי ההתבוללות הפנימית ברוב הערבי… רק הוא הציץ והסתכל, שבלי זה, בלי “הערובה הבטוחה”, אין להניד יד או רגל כדי לצאת מן הגלות… הגלות… הגלות… תאלתי לך, מילה ריקה! אבל תאלתי גם לכם, “חניכי הגליות”, ה“מבינים”, כביכול! ברם, סוף-סוף, אחרי הרצאת כל הסתירות והפריכות וה“אניטינומיות”, כפי שהיה קלוזנר אומר בודאי, שבאמונת-התחיה, גומר המבין והמקשן הגדול:
“ועתה שואלים רבים ביגון-נפשם (צער בעלי-חיים!), אם באמת גזירה נגזרה על אומתנו שתיכחד מן הארץ (עפרא וזהב רותח לפומן דאותם גוזרים ושואלים נוגי-הנפש!), כאשר נכחדו כל העמים הקדמונים (בעל-המאמר מוסיף בשני חצאי-עיגול: שהרי למה באמת ישתנו סדרי בראשית בשבילה דוקא?'), למה לה להאריך נפשה כל כך? למה לה כל גלגול-מחילות זה? ומה נרוויח (!) בהמשכת יסורי-גסיסה אלה?”
ובכן: כל העמים הקדמונים מתו, ואנו משום מה נשארנו. נשתנו עלינו סדרי-בראשית. אבל הלא גם סופנו למות, שהרי למה ישתנו עלינו סדרי-בראשית, ובכן למה לא נמהר למות, לבל ישתנו עלינו סדרי-בראשית?
ונמשכות “מחשבות-העצב” על שתמיד עמֵנו מאחר, לכל זמן, גם לחיים גם למוות. ועמנו, בעוונותיו הרבים, לא ידע את הזמן ואיחר. וזוהי אולי סיבת הטרגדיה העמוקה המיוחדת של עמנו, ולכן הוא מתהלך כצל בין החיים. – דברים ככתבם! ובכן? ובכן מה לעשות עתה? כמובן, “טוב במאוחר מאשר לעולם לא” – יאמר הפתגם הרוסי. איחרנו קצת, לא יפה, לא יפה מאד, אבל עתה צריך למות. אל-נא תבייש חלילה זקנותו את פני הטרגדיה העמוקה… ראשית, " מחיים כאלה טוב המוות", כמו שאומרים כל ההדיוטות בשעת כעסם… ושנית, ובפרט, הן בין כה ובין כה נמות… אחד מהעמים הקדמוניים אנו…האם ישתנו עלינו סדרי-בראשית?.. החיים הנצחיים ודאי לעמים החדשים טהורי- ואצילי הדם (עיין טשמברלין הגרמני!), אבל אתה, שריד העמים הקדמונים, מוּת, ובמוקדם! יפה שעה אחת קודם!
ואולם… ואולם… דברי לעו…לשכב ולמות…אך… איך, איך אפשר לו לעם שלם לשכב ולמות? נניח, שאנו מתבוללים, שאנחנו הולכים וכלים, שבין כה וכה אנו הולכים למות, שחיינו רעים ממוות, שאם לא נמות, עתיד מכוער וחיים לא-יפים מחכים לנו… אך, בכל זאת, כיצד? כיצד?
וכאן שוב יקפוץ החכם ברנפלד ויצעק: “פשוט! מה אינכם מבינים? הוא לשמד…הוא מטיף שכל העם ישתמד ביום אחד, וקץ לדבר”…
ואולם… ואולם… אנו – “חניכי הגלות!” – איננו מבינים. אנחנו, שלא שאבנו חכמה מהחוגים הישראליים-הספרותיים בברלין, שהורוויץ וברנפלד מסתובבים שם, איננו מבינים ואיננו מאמינים, שהספקן הגדול, הרוצה דוקא “להרוויח” – ולהרוויח, כמובן, לא “ממון, ממון, ממון”, כי אם אידיאלים נצחיים יפים וגדולים – יהיה תמים כל כך ויטיף את זאת לכל העם או אפילו למשכילים, עיני-העם… ואנחנו, איפוא, עדיין אין אנו יודעים מה רוצה ש''י איש הורוויץ ב“פנקסו” וב“הסתכלותו”…
אמנם, לכשירצה ש"י איש הורוויץ הוא “משדל עצמו בדברים” ואומר, ש-
“נכונה היתה הרגשתה האינסטינקטיבית של אומתנו כשבחרה מתוך אונס לוותר על גבולי ארצה הקטנה בשביל להשתמר בתור אומה רוחנית גדולה ולכבוש עולם מלא בגבורת רוחה”.
שמע מינה תרי: א) שאמתנו בחרה, ומתוך אונס בחרה, לוותר… ב) שהיא אומה רוחנית גדולה, שכבשה עולם מלא בגבורת-רוחה… ועיין שוב טשמברלין… ועיין עוד ד“ר קמיניקא… ועיין ד”ר בירנבוים… ורבים עמהם. אבל כעבור שורות אחדות, והוא כבר אינו רוצה בזה, בזכרו, שאלה הם דברי רוב סופרי “העתיד” שלו, ו“הרהורים קשים ומרים חוזרים ובאים”.
“אבד קנה-המידה מידינו, ואפס מוצא וישע אין. חיים אנו בתוך עולם של אבסטראקציות ולשם אבסטראקציות. והראש סובב הולך מרוב מחשבות. צער איום ונורא, תמהון וחרדה” וכו' וכו'.
מרוב מחשבות" – גם אנו לפעמים קצת פקפקנים. “רוב מחשבות” – כל כי האי ריתחא! אבל כי “אבד קנה-המידה” וכי “חיים אנו (כלומר אנו ש''י איש הורוויץ) בתוך עולם של אבסטראקציות ולשם אבסטראקציות” – בזה אנו מאמינים אמונת אומן.
––––––
… ועדיין יושב האיש על שפת הים ופנקסו בידו, “השמש שוקעת לאט-לאט ושולחת לו קרני פרידתה האחרונים”… “והים סואן ברעש, והוא מביט אל שיא-דכיו, והוא מאזין להמיית גליו ואלפי (לא פחות!) מחשבות נוגות (הוי, כמה נוגות!) עולות על לבבו”… הנה קולות בלוּלים – קולותיהם של צירי הקונגרס – עודם מצלצלים… מה קטנים ומה דלים הקולות הללו לעומת קול ה' האדיר על המים פה!"… והצירים עוברים ושבים… “והים סואן ברעש ומחריש בקול המונו את המנגינות המרוסקות”… ולפני ש''י איש הורוויץ “משתרע מרחב גדול של מים רבים, בלי קץ ובלי גבול, בלי ראשית ובלי אחרית”… וש''י איש הורוויץ חושב:
“הנה הנצח!… ומה קטנים ומה נבזים ומה דלים ומה עלובים לעומתו כל הצירים ועניניהם וקטנותיהם… אומללים! טיפות מן הים! מה לכן להסתובב? הן, סוף-סוף, כל הנחלים הולכים אל הים וכל הטיפות אליו תשובנה? (משל למה הדבר דומה?) מה לכנסת-ישראל לשלוח ציריה מרחוק?… שמא באמת פג טעמו ונטרפה דעתו של עם-הרוח הזה מזקנה ומאפיסת-הכוחות?”
והים סואן וסואן… והאיש היחידי, שטעמו לא פג ודעתו לא נטרפה, יושב מַשמים וכותב… וכל הנחלים הולכים אל הים… ופשר אין, ונחמה אין… – – –
ואולי יש?.. אמנם, נכון הוא: קטנים ודלים קולות צירי הקונגרס ומעשיהם לעומת הים והנצח. אבל הלא גם מיגונם ומכתיבתם של הש''יים אנשי-הורוויץ אין הים והנצח מתפעלים הרבה… ושמא יש בזה משום נחמה פורתא?
[“הפועל הצעיר”, חשוון תרע''ד; החתימה: בר-יוחאי]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.