א    🔗

בידיעות שנתפרסמו לפני ארבע שנים זעיר־פה זעיר־שם הובטחו ארבעה קובצים של תרגומים לשנה: שנים לגדולים ושנים לבני־הנעורים. אחר כך, כשהספרות התרגומית לבני־הנעורים התחילה לעשות צעדים חשובים בצורת ״תורגמן״ באודיסה ומחלקה מיוחדת ב״מולדת״ שביפו, חזרו בהם, כפי הנראה, המו״לים של ״יפת״ מחפצם לתת שני קובצים בשנה גם לבני־הנעורים ועמדו רק על קובצים לגדולים בלבד. ואולם גם על פי החשבון של שני קובצים לגדולים בשנה כבר היו צריכים להיות בידינו שמונה קובצים, בעוד שבמציאות הנה זה לא כבר יצא רק הקובץ השלישי, שגם נופל הוא בערכו מן השני, כשם שהשני נופל מן הראשון — ברם, על ערכם הספרותי של הקובצים, כלומר על חוג הרעיונות שהוכנס לספרותנו על־ידי תרגום היצירות שבאו לפי שעה בשלושת קובצי־״יפת״, אולי אדבר במה שיבוא. בפרק זה של מאמרי אין אני רוצה לדון אלא בצד החיצוני של ההוצאה: בהבטחותיה ובמילויין.

מובן הוא מאליו, שבעיקר־הדבר, כלומר במצב־הדברים האמיתי בעולמנו הספרותי, אין ״בתמיהה״ שכגון זו — הבטיחו שמונה והוציאו שלושה?! הא כיצד?! — חמוּרה ביותר. שהרי כל יתר הוצאותינו כלום ממלאות הן גם את השליש מכפי שעלה במחשבה שלהן תחילה? והוצאת ״ממזרח וממערב״, שאמרה ועשתה גם פירסומא מילתא בדבר הוצאת עשרה כרכים מטולסטוי — כמה הוציאה? האם לא אחד? ואפילו ״תורגמן״ — האם כבר הוציאה עתה, אחרי עבור שנים אחדות, מה שהבטיחה לשנה הראשונה? ושם, איך שיהיה, הלא מעצורי־בית־הדפוס וחסרון־נייר ושאר מפריעים טכניים בבחירת החומר והשגתו אינם כל־כך קשים — ביבליותיקאות, לפחות, הלא יש להם די הצורך! וגם ה״פוֹנדים״ שלהם הנם, בלי ספק, גדולים מאלה של ״יפת״, העובדת, כפי שידוע לי, בקאפיטאל של מאות פראנקים…

ואולם אם להקשות ולתמוה, ולא כל שכן להתנפל ולדבר משפטים אין מקום, הנה להעיר איזו הערות על איזו צדדים שבכל הענין הזה — כדאי, כמדומני.

––––––––

וזה הדבר. כל הרֶצֶנזנטים והכותבים השׁונים, אשר הזכירו את ההוצאה הזאת בראשית ״היווסדה״ או את הקובץ הראשון, כשיצא לאור, עמדו על ההבדל שבין ״ארץ־ישראל״ וה״גולה״ בנוגע לצורך בתרגומים. בעוד ששם — התריעו כולם מגדול ועד קטן — ששם, בגולה, אין הספרות התרגומית אלא בבחינת מותרות, אחרי שכל הקוראים עברית יודעים גם את שפת־המדינה ומקבלים הימנה את מזונם הרוחני, הנה לא כן פה — הדגישו והטעימו — פה, בארץ־ישראל, שהצורך בתרגומים הכרחי הוא, אחרי שהשפה העברית נעשתה פה לשפת הדיבור והספרות העברית היא המשבירה היחידה את הבר התרבותי והמשַׁברת היחידה את צמאון הדור החדשׁ לקריאה מועילה וכו' וכו'.

מעין הד של היחס הזה אל הנדון נשמע גם בדברי המו״ל של ״יפת״ בהקדמתו לקובץ ראשון. אמנם, הדברים נאמרים שם בלי ההדגשה הגסה, הכוזבת, של המבדילים כל היום בין הגולה וארץ־ישראל; אמנם, הקול שם עדין, בעל צלצול נאה, מיוחד; אבל עומק הדין והאמת, סוף־סוף, לא מוּצה בה, באותה הקדמה, בעת שתדבר על הנסיונות ״להריק לתוך פכים קטנים של יעקב מיפיפותו של יפת״, שנעשו מקודם בתפוצות־ישראל, ״במקרה", על־פי הכרת־היחיד ואחריות־ היחיד, בלי קשר עם העבר ובלי צפיה לעתיד״, בלי ״שיטה וסדר״, בלי ״מגמה ברורה״. לא כן עכשיו ״ביסודה של הוצאתנו הקטנה״, כשׁישׁ חפץ שׁ״ספרנו יִמָצא בסוכת־הנוטרים של השומר העברי״, יש תקוה ל״מצב אחר״ בעיקר — האם לא זאת?

והוא הדבר, שלא זאת. על ה״צפיה לעתיד״ לא אדבר, כי איני יודע לחזות עתידות ואיני רואה עתידות. ובכלל — אולי די לדבר תמיד ״על העבר ועל העתיד״ ולעמוד פעם על ההווה? אולי באו הימים לשים קצת אל ההווה פנינו? ובנוגע להווה הרי אין עיקר מצבם של הדיבור העברי והספרות העברית בארץ־ישראל שונה הרבה מן המצב שלהם בכל תפוצות־ישראל. אמנם, לכאורה, אין להכחיש — ואני, אמנם, איני מכחיש — שהדיבור העברי והספרות העברית תופסים פה מקום גדול לאין ערוך מזה שהם תופסים בכל הגיטאות. כי הנה לדובר עברית בירושלים וביפו אין פנים של בריה זרה ומשונה, כמו שהדבר הוא ודאי בקיוב ובביאליסטוק, ובין מאת אלף היהודים אשר בארץ־ישראל יש בוודאי יותר קוראי־עברית וקוני עתונים וספרים עברים מאשר בין שלוש־מאות האלף שבווארשה. ברם, כשאנו מבקשים את העיקר, את הפנימיות, את השרשים, שמהם יינקו ועליהם יחיו שפה וספרות — אין ההבדל גדול ביותר. שפתם של החיים בארץ, של החיים העיקריים, הפשוטים, הבלתי־אמצעיים, של חיי כל רגע, שפת־העבודה בשדה והסדנה בעיר, שפת חיי הנשים הרבות בנענען את עריסות־ילדיהן ושל האנשים הרבים בצאתם להביא טרף לביתם — שפה זו אינה עברית¹. עברית ידברו לפעמים רק אנשי־הספר ותלמידי־ותלמידות־בתי־הספר — ואלה, לרוב, עברית, שאין בה כל צירופים טבעיים של לשון חיה, עברית זרה, תפֵלה, שׁאין בה כל רוח, כל יסוד בנפשׁ, כל אינטימיות. היפָּלא, אפוא, שגם הקריאה בספרים עברים אצל בני־ארץ־ישראל, בפרט אצל הדור הצעיר, רחוקה מאד מהיות דומה לקריאתם של צעירי העמים החיים בספרי סופריהם האהובים? אין צורך להביא ראיה על המפורסמות, שאינה דומה ועד כמה אינה דומה קריאתו של הגימנזיסט הרוסי בסיפורי גוֹגוֹל לקריאתו של בן הגמנסיה שביפו או בירושלים בסיפורי מנדלי. כאן, אצל זה האחרון איזה מין פרוֹצס מיכני, אבל לא הידבקות נפשית, אחרי שחסרה ההבנה הישרה, הבלתי־אמצעית, הבאה מאליה, אחרי שאין כאן ההתרשמות הישרה, הקלה, הנעימה; אחרי שאין כאן זילוף־עדנים של המלה החיה, האמית, כי אם איזה צלצול קשה של פחים חלודים…

הנה בעתונותנו לפני זמךמה נשמעו איזו קולות ודברי־תרעומת על חוסר־הביקורת בספרותנו (א. גולדברג ב״השלוח״ וא. קבק ב״הצפירה״), אבל מאין תבוא הביקורת האמיתית, אם אין טעט־קריאה אמיתי בקהלנו? מאין יתגלה המבקר, היינו משורר־הקריאה, אם סיפורינו ושירינו נקראים בהרצאות וסטאטיסטיקות על שיטות־המכס השונות וסדרי־מועצות־הערים?

ובדרך־אגב: הלא על כן קָבלנו על ה״מולדת״ שׁל שׂ. בן־ציון ועודנו קובלים על ה״מולדת״ של יעקב פיכמאן: קשה ביותר הקריאה שאתם נותנים והיא לא תיקלט! אין ״מולדת״ אצלכם לא רק במובן של חסרון ״יצירות נאות מחיי־ארץ־

ישראל״ — זה אין, וגם סיפורי ז. ברכות לא יעמדו לכם, ומה כי נלין עליכם? אבל למה לא תתאמצו, שיהא ירחונכם מולדת, למצער, במובן הספרותי, כלומר ספרות המושכת את לב הקורא כזכרון־המולדת? המולדת שלכם יש בה בכדי למצוא חן בעיני סופרים מובהקים, אבל אין בה בכדי לקחת את לב הקורא העברי, זה הקורא, שגם בלאו הכי כל כך קשה לקחת את לבו! אף על פי כן, אילו הרביתם לתת ציורי־חיים, שיש בהם פסיכולוגיה אנושית אמיתית, ובצורה נוחה מפאת הלשון וההרצאה — מי יודע, אם לא הצלחתם. עכשיו שאתם מתחילים בפואיטיות וגומרים בפואיטיות, שבכדי להרגישה צריך הקורא קודם לעבוד עבודה קשה — התצליחו?

––––––––

מה שהיא אמת לגבי ספרותנו העברית המקורית אמת היא גם בנוגע לספרות תרגומית בעברית. הקורא ההמוני, הקורא־הפועל, הקורא הפשוט בשפת־דיבורו, הקורא בלי חכמות אלא באינסטינקט בריא, אין לנו, להוותנו, כלל. אלא מי יש לנו? שרידי הקוראים הבעל־ביתיים מאותם הימים הטובים, כביכול, שבשבילם צריך היה לתרגם דרשות על היהדות מאיזה מטיף ישראלי באשכנז, כי זה כל מזונם וצרכיהם הרוחניים, ואולי גם התחלה של קורא משכיל, שפּירוש כל מלה ומלה צריך הוא לעיין במלון… ולמי תעמול זו? ארץ ישראל… טוב. עוד מאה, עוד מאתים אכסמפלארים מכוּרים נוסף על הנמכר בכל תפוצות־ישראל… עוד חמש מאות יודעי עברית, שיש להם האפשרות להשתמש באיזה אופן שהוא בספר עברי… אבל טבעיות וצורך טבעי — סמי מכאן.

ובכן? מהו היוצא מן הדברים? היוצא הוא, כמובן, לא שכל העבודה התרגומית הזאת לא לנו היא, כשם שגם ידיעת המצב האמיתי של הספרות המקורית שלנו בעברית אינה יכולה להביא את היחידים שבנו לידי משיכת־ידים גמורה ממנה. יתר על כן. אותם היחידים אינם פוסקים ולא יפסקו מהשלות את נפשם, כי אף על־פי שהדיבור העברי הוא לעולם בריאה מיכנית, הנה הספרות העברית יש בה, בכל זאת, איזו יסודות ואיזו סימנים של בריאה אורגנית, ואף עכשיו היא במידה ידועה בריאה אורגנית, ההולכת וגדלה… אלא שככל יצור חלש היא דורשת שמירה מעולה, טיפול יתיר ומסירות־נפש — וראשית כל הכרה נכונה במצבה ותעודתה…

ובנוגע לתרגומים — היוצא מן הדברים, איפוא, הוא, שאם אין לטעון כלום נגד אלה הבאים להוציא תרגומים בכדי לתת קריאה קלה או לספק חומר־קריאה מועיל מאיזה צד לבני־הנעורים או אפילו לשם טענת ״למה ניגרע?״ למה לא יהיו גם בשפתנו סופרי־המופת האירופיים (יש גם כאלה!), הנה על הוצאת ״יפת״, שבאה להריק יופי בשביל הגדולים, כלומר לעבוד עבודת־יצירה ספרותית, יש ויש להצטער הרבה על שלא הכירה כל צרכה בתעודתה…

״יפת״ צריכה היתה לאמור לעצמה: קהל־קוראים אמיתי אין לנו לא בארץ ולא בחוץ־לארץ. לפלס לנו נתיב להרבה אורנות־ספרים לא נצליח, איפוא, אחרי שאין הרבה ארונות שכאלה. לעבוד ״בשיטה וסדר״ (״בשיטה וסדר״ — נקל להגיד! בשביל זה צריך היה להתחיל מהומירוס וסוֹפוקלס!) לא יעלה לנו בשום אופן. מה אנו, מה חיינו, מה כוחנו וגבורתנו יותר מאותם האחרים שעשו ״במקרה״ וכו'? במה כוחנו גדול מאותו קלמן שולמאן, שמצא לנכון לתרגם את ״מסתרי־פאריז״, ועל אחת כמה וכמה שאינו גדול מכוחו של אותו זַלקינדסון, שתירגם את ״איתיאל הכושי״, ואין צריך לומר מכוחו של פרישמאן, זה שתירגם ותירגם; אלא — תהא עבודתנו בספרות התרגומית בעבודתנו בספרות המקורית, כלומר, אך ורק ״על־פי הכרת־היחיד ואחריות־היחיד״. הרי עובדים אנו בשדה־העבריה זה עשרות בשנים. מפני מה? פשוט, מפני שאין אנו יכולים אחרת, מפני שמזמן לזמן יבוא בנו הרוח להכניס דבר־מה לאוצר הספרות העברית. ובינינו לבין עצמנו: לא לדבר אל קהל־הקוראים — אה, הסופר העברי אינו יודע מאוֹשר כזה. אנחנו עובדים — אל נתבייש לאמרו, כמה שהדבר מבייש ומלבין את פנינו! — בשביל… בשביל הספרות, או במלים אחרות, פחות מביישות, בשביל כלי־מבטאם של יחידי־ואומללי־ישראל, שאנו בתוכם. ומה במקוריות — כך בתרגום. כאנשים חיים שגדלו באירופה אנו רועים מעודנו בספרויות־אירופה, ושם יש דברים שהם כל כך קרובים לנו עד שהם נעשים לשלנו, עד שכמעט אי־אפשר לנו שלא להריקם לכלינו, למען חדש את טעמם בשבילנו. נבקש, איפוא, את האמצעים לפרסם מזמן לזמן בשפתנו את היצירות של הרוח האנושי הכי־יקרות לנו. ויהא זה הכל.

אילו ככה דיברה ״יפת״ לעצמה, כי אז נמלטה מן המצב המגוחך והמפוקפק, שבו היא נמצאת כעת, ואז אולי גם לא היתה יורדת מקובץ לקובץ… אז לא היתה מכריזה מעיקרא על בימה קבועה וגדולה לתרגומים, שבמצב־ספרותנו וקוראיה אין לה בסיס כלל, על דוקא ארבעה או שנים קובצים — בכלל על קובצים, שאין שום טעם לקיבוצם — כי אם היתה מוציאה קונטרסים בודדים, קטנים או גדולים, של יצירות מעולות בעיני בעליה, אם היו כאלה נמצאות לה. אילו לא היתה טועה להתיחס אל הענין כאל הספקת חומד־קריאה לסכום ידוע של אנשים, מה שאינו ולא יכול להיות, אלא כאל פרדס קטן של סופרים עברים אחדים, המביאים איש־איש בטנא את הפירות היותר חביבים עליו, כי אז היה הפרדס נאה יותר וגם מעורה יותר באדמתו. שהרי אם כך — למה דוקא סכום ידוע של גליונות־דפוס ולמה להביא בחוברת אחת דברים שונים ורחוקים? למה להתנצל על שלא נאספו ״תחת הדגל״ כל הסופרים המתרגמים העברים ולמה בקשת ״הקשר והמגמה הברורה״ על דרך הפלפול בין הדברים השונים — בהם גם דברים ממדרגה שלישית ורביעית! — שבאו בקובצים המקריים הללו, שבאמת אינם עסק ואינם דגל, ואין להם קשר ומגמה ברורה, אלא נעשים הם במקרה ויוצאים במקרה, ברצון טוב וביכולת קטנה, ככל הנעשה ויוצא בספרותנו ושכך יפה לה, כלומר, אחרת אי־אפשר. —

 

ב    🔗

בפרק הראשון דיברתי על צורת־ההוצאה. עכשיו אני רוצה להגיד מלים אחדות גם על תכנה, היינו על אופן בחירת התרגומים, שבאו בשלושת קובציה.

צורר, ותוכן בעניני־ספרות — עכשיו כבר ידוע, כמדומני, לכל בר בי רב, שאלה אינם שני עולמות נפרדים, כי אם דא ודא היינו הך. באמת לא תתואר צורה הגונה בלי תוכן הגון, שהרי הצורה ההגונה כל עיקרה למה היא באה, אם לא למסור באופן הכי־מתוקן את התוכן, המבקש לו מוצא וביטוי? בלי זה, בלי תוכן חשוב, הרי הביטויים היפים וקישורי־המשפטים הנאים רק דבר שלא לצורך הוא, רק גל של אגוזים ריקים — ואיזה יופי יש בגל של אגוזים ריקים? וכמו כן איך אפשר שהתוכן החשוב ומלא־האונים לא יחגור שארית־אונו למצוא את הצורה הכי־מתאימה לו?² ואם זה לא עצר כוח להתבטא כל צרכו, לעשות את עצמו מובן וברור לאלה שמסוגלים להשיגו, סימן רע הוא לו, שתוכו ניחר, שמחלת־הריקניות קיננה בו.

ובנדון שלפנינו: הצורה החיצונית הבלתי־מוצלחת של קובצי ״יפת״ אחוזה וקשורה בצד הפנימי, התוֹכני, שלהם, שגם הוא אינו מוצלח.

ושוב: איני קובל על חוסר־השיטה. כבר אמרתי: אם נבוא לדרוש שיטה — אז אין לדבר סוף. אז על כל ספר מתורגם ומוּצא, אפשר יהיה להקשות: ולמה לא אחר? ואפילו אילו היה כוחנו גדול להוציא ביבליותיקה תרגומית גדולה, שתבור מכל סופר־מופת את הכי־מעולה והכי־מפורסם שׁלו — ״המלֶט״ מאת שקספיר, ״פאוסט" מאת גיתה, ״בּראנד" מאת איבסן. ״הפעמון השקוע״ מאת הופטמאן וכיוצא בזה — גם אז לא היינו יוצאים ידי חובת כל התביעות. כי, ראשית, בעניינים כמו אלה אין הלכות קבועות ויש לעולם חילוקי־דעות דקים. המבקר היה יכול לבוא ולטעון, שמה שמפורסם ביותר, עדיין אינו מעולה ביותר אצל סופר זה או אחר; ואם גם מעולה — הנה לנו, מנקודת־השקפה זו או אחרת, נחוץ דוקא ספר אחר (לנו, למשל, נחוץ ״הרמאן ודוֹרוֹיתיאה״ יותר מ״פאוסט״!) ויש שיבואו ויאמרו: הניחו לגמרי לספרות־השירה המופתית. מי יקרא אצלנו את ה״תופת״ של דַנטה, גם אילו היה נמצא המתרגם המתאים לזה? ה״שיטה״ דורשת, שנתחיל מהתקופות היותר קרובות לנו, היותר מודרניות, מן המחצית השניה של המאה שעברה…

עכשיו בוודאי שאין מה לדבר על שיטה. עכשיו כל ספר אירופי שיש לו ערך ספרותי ושמצא במקרה את העברי המחבבו ביותר, ושמתוך חיבה יתירה זו בא והריקו לשפתנו — יובא אלינו, אם רק אפשר, וברוך יהיה³. גנסין המנוח חיבב, למשל, את ה״צלב״ של אובסטפלדר ותירגמו — טוב עשתה, איפוא, ״אחיספר״ שהוציאה אותו, אף על פי שרבים הם אשר אתנו, שדעתם לא תהא נוחה מהכנסת ז׳אנר ספרותי זה אלינו בכלל ומִסֵפר זה בפרט. ואולם אלמלי ידענו, ש״אחיספר״ עשתה זאת מתוך שיטה, שהיא הזמינה את הספר הזה אצל גנסין לתרגמו, אז היינו אנחנו צודקים באמרנו אליה: לא זו השיטה! לנו נחוצים מזונות שיריים בהירים, מבריאים; ספרים בעלי אופקים חברתיים רחבים עם מבט רחב וצלול, ולא ערפליות כבדה של יפי־נפשיות מתפנקת.

––––––––

בקובצי ״יפת״ אפשר להבדיל על נקלה בין הדברים שהובאו אל ההוצאה בידי אנשים, שעם הכתב־יד המתורגם הביאו גם את נפשם הם, ובין אלה שנעשו על פי הזמנות, ולב המתרגם בל עמם. את הראשונים אני מקבל באהבה ואיני שואל: שיטתכם מהי? על האחרונים אני מצטער ולא יועילו גם הרשימות המקוריות שבאו לפניהם.

מלבד הדברים ממדרגה שניה ושלישית, שאין לעמוד עליהם. כגון סיפורי טוּרגניֶב וביירנסוֹן וכו' (אף את ״מוֹת איוואן איליטש״ של טולסטוי איני מחשיב ביותר), הנני מציין את שירי לרמוֹנטוֹב על־ידי שמעונוביץ, מסותיו של אמרסוֹן על־ידי ר׳ בנימין נעשו רובם לעיני ויכול אני להעיד כיצד נעשו ובאיזה עמל ובאיזה רטט נעשו. ואף בנוגע לעצמי, לתרגומו של ״מיכאל קראמר״, הרשוני ואעיד: הכנסת הדרמה ״מיכאל קראמר״ של הופטמאן לספרותנו נחשבה בעיני מיום אשׁר קראתיה למפעל, שׁכדאי לעבוד עליו. המשׁורר גֶרהארט הופטמאן בכלל הוא בעיני מאז הפתרון החי של השאלה הספרו­תית הקשה: ריאליות או סימבוליות? זה המשורר הגדול מורה לנו באָפנו המיוחד להעלות נפשות חיות מסביבה ידועה ומוגבלה ולשים בפי כל נפש ונפש את דברה היא, דבר־אמת לאמיתה, הד־רחשי־הלב, מה היא ריאליות אמיתית ועמוקה, שחיי־יום־יום בה מתעלים עד לידי סמל, עד לידי גילוי עיקרי החיים ויסודותיהם. שהרי כלום לא סמל הוא בעל־העגלה הפשוט והמגושם הֶנשֶׁל לאותה רצינות־הרוח ולאותה המוסריות החיונית, הישרה, רבת־האון של הגרמניוּת? האם לא התבטאו בטיפוס אנושי זה כל התמימות והפשטות והריליגיוזיות האמיתית שבסטרא דימינא של האופי הגרמני? ויתרה למיכאל קראמר, שׁכל ימי חייו — עבודה אנושׁית ענקית והכָּרות רוחניות שנעשו לאינסטינקטים. לפני עשר שנים ויותר נתוודעתי לראשונה אל הטרגדיה של האב הגדול הזה, שלא ראה לעצמו יורש בבנו החלש והאובד, ואשר רק המות השלים ביניהם (על מוטיב עיקרי זה שבדרמה ״מיכאל קראמר״ לא עמדו כל צרכם לא המו״ל בהקדמתו לקובץ ראשון ולא מר יעקב רבינוביץ ב״רשימתו״, המצורפה לתרגומי) ומני אז לא חדלתי להרהר: אימתי תבוא לידי ואגישה מנחה לספרותנו…

 

ג    🔗

וקדם להופטמאן גיתה. אבל אין לו מזל לגיתה בקובצי ״יפת״. על הקטעים מ״דיכטוּנג אוּנד ווארהייט״, שבקובץ ב', אם כי הם נקראים, כמובן, בהנאה, הלא ודאי שאין לדבר כי לא זה מקומם ולא עתה זמנם — עתה כששום יצירה חשובה מיצירותיו של גיתה אין בעברית — אבל אפילו ״יסורי וֶרטֶר הצעיר״, שבקובץ א׳, אין ספק בעיני, שלא היה הקורא שלנו מפסיד הרבה אלמלא הושמו אלה לפניו. גם אחרי רשימתו הבלתי־גרועה של ר׳ בנימין, כשאנו נכנסים לתוך הספר פנימה, ודף ירדוף דף — רואים אנו, מה רחוק הוא ורטר מאתנו וכמה, סוף־סוף, היה זה אך ספר לשעתו ולמקומו. וחוזר אני: הקורא העברי, שאינו קורא לשם ידיעות ספרותיות, לדעת שהנה יש ספר כזה וכזה בספרות הגרמנית, אלא לשם עצמו, ימצא בו — בטוח אני — אך מעט מן המעט בשביל עצמו, אם בכלל יאבה לקרוא בו. כל אותה הרגשנות של המחצית השניה של המאה הי״ח באירופה, כל אותם הדברים הפרימיטיביים על הטבע והגיחוך הילדותי שבתכונת אותם האנשים הרכים, המוגבלים והמפונקים, שכאילו לא טעמו טעם יסורים אמיתיים מימיהם — כל זה מה זר לנו! סוף־סוף, לפני מאה וחמשים שנה — ובגרמניה — הגו האנשים ודיברו והרגישו (אם כי לא בעיקר־העיקרים) אחרת, אחרת לגמרי מאשר היום — וב״סוכת הנוטר העברי״. המתרגם העברי המודרני אי־אפשר היה לו שלא להרגיש, כי בעוד שבאותם הימים צריך היה שיהיו לו לאדם, בכדי שיאבד עצמו לדעת, סכסוכי־אהבה ויסורי־אהבה, הנה בימינו יש אשר העניבה תרחף על הצואר מחוץ לכל אהבות נכזבות… לפיכך איני מאמין, שמאיר וילקנסקי אהב את הספר הזה שתירגם, ולכן גם לא יִפָּלא על אשׁר תירגם אותו כמי שכפאו מו״ל…

ואולם עוד רע ממאיר וילקנסקי עשה א. ז. רבינוביץ בקחתו עליו לתרגם את דוסטויבסקי, ולא רוחו.

לתרגומים מדוסטויבסקי בספרותנו היה עלינו, אליבא דאמת, להתפלל, כפרישׁמאן בשׁעתו לאנדֶרסֶן. פרישׁמאן באותה הקדמה חשב, כי רוח ליריות רכה תוכל להיות כטל־תחיה על לבות בני־ישראל שנתיבשו, ואנו, מבלי כפור בשאיפה נכונה ונעלה זו, היה עלינו להוסיף לחשוב: לא רק יפיפותה ורכריכותה של יפת, כי אם גם עמקותה של יפת הבו לנו! עלינו היה לחשוב: מפני חסרון יניקה מהאדמה זה אלפים שנה הרי נעשינו אנו היהודים שטחיים מאד (שטחיות זו מתבטאת ב״פיקחות״ המיוחדה שלנו, בזלזול שלנו כלפי כל דבר שאין בו ״תכלית״, באי־הוקרתנו את העבודה האנושית, שאינה מביאה רווחים וכספים, באי־דעתנו את הרגשות העמוקים; קראו, למשל, את הפובליציסטים שלנו, הנחשבים אצלנו לעמוקים, ותדעו מה זו שטחיות; אל הבלטריסטים לא נשלח אתכם: עמנו לא ידע אותם), ואם לב אחר לא נוכל לתת לעמנו, העמק נעמיקהו־נא, למצער. מובן, שבדעתנו את הסיבה האמיתית לשטחיותנו — חסרון־קרקע — אין כבר מקום לתמימות יתירה מצדנו לחשוב, שזה אפשר לעשות על־ידי ספרים, ובפרט על־ידי ספרים שהערים הגדולות הולידום, ואפילו על־ידי ספרים כרומאניו של דוסטויבסקי. ואולם הואיל וקרקע אין לאל ידנו לתת לעמנו ישראל, ואיזה דבר הלא רוצים אנו לעשות בכוחותינו הדלים בשביל אותה המטרה, מטרת־ההתעמקות, לא נשאר לנו אלא שדה־הספרים. ואם ספרים — מי לנו גדולים ועמוקים מספרי דוסטויבסקי? ו״רשימות מבית־המות״ — זהו אחד הספרים היותר מסוגלים להימסר לספרות אחרת מבין כתבי דוסטויבסקי. בספר הזה אין עדיין דוסטויבסקי במדור האחרון של הגיהנום, כמו שאנו מוצאים אותו בספריו האחרונים; פה, עם כל הקדרות והאימה של התוכן יש עדיין מידה גדולה של אמונה באדם ושל תקוות. דוסטויבסקי, כידוע, כתב את הספר הזה זמן לא־מרובה אחרי השתחררו מן המאסר, וביעותי הכפירה והמחלה עוד לא תקעו בו את כל צפרניהם. אם טולסטוי אהב את הספר הזה מכל ספרי דוסטויבסקי — ודאי שזה היה לא לחינם. ואולם גם בספר זה יש, כמובן, לא מעט מריחו של דוסטויבסקי האמיתי, ולמסור את הריח והטעם הזה לקוראי־עברית — זו היא תעודה קשה ומרה גם יחד, שבכדי למלאותה כראוי דרוש שיתוף־הרוח — באיזו מידה, כמובן — ולמצער, פיאֶטֶט גדול אל הפסיכולוג הסלאבי הגאוני. אבל מי שׁיראה את ההשמטות המרובות, שהשמיט המתרגם העברי מן הספר הזה בזדון, מי שיראה את הערותיו פה ושם, וביחוד מי שיקרא את ״הפתיחה״ שלו (בקובץ ב׳), הוא יִוכח על נקלה, איך התיחס אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ לפיודור מיכאילוביץ דוסטויבסקי ואיך התנקם — אולי גם מבלי משים — ב״גוי״ ״שונא־ישראל״ זה.

ואולם פתיחה זו ראויה היא, מכמה צדדים, שנעבור עליה בעיון ונקדיש לה מלים אחדות; היא יכולה לשמש לנו עדה נאמנה לגובה הקולטורי של אחד ממוציאי־הקובצים, ולא ללמד על עצמה יצאה.

––––––––

בשתי פרובלימות נוגעת פתיחת המתרגם הזאת, בשני מכשולים, שבהם נתקל המתרגם כשניגש אל הספר הזה: א) הנצרות וב) שנאת־היהודים שבו.

״בספר הזה — מתרעם המתרגם — אתה מוצא תיאוּרים שנוגעים בדת הנוצרית, לפי השקפתם של הנוצרים. לדלג על כולם (אחדים — ביניכם וביני מה הם; אבל ״על כולם״ —) אי אפשר, מפני שאז יחסרו בכל ציור שרטוטים רבים, והציור יֵצא מעוךְ ונָתוק. אבל צריךְ להודות על האמת, כי לנו היהודים קשׁה באמת לטפל בלֶגֶנדה הנוצרית״ וכו'.

פתח ב״תיאוּרים הנוגעים בדת הנוצרית״, וסיים ב"טַפּל בלֶגֶנדה הנוצרית״. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא, שׁמר א. ז. רבינוביץ מצא כאן לנכון לשכוח לגמרי את הענין שלפניו — הצריך המתרגם לתרגם מן הספר אשר לפניו גם את הדברים הנוגעים לדת הנוצרית או רשאי הוא או אולי גם חייב לדלג עליהם? — ולגלות לנו בעמודים אחדים, כשליש מכל הפתיחה, את רגשותיו הפרטיים, ש״האון־גליון, כמה שלא קרא בו, עשה עליו תמיד רושם מפחיד, מרגיז ומעליב״. על שום מה? לא על דעותיו, לא על זה ולא על זה ולא על זה, אלא מפני ״סיבה אחרת לגמרי״. והסיבה האחרת לגמרי היא, ש״הוא (ה״און־גליון״) נכתב בכוונה תחילה להתיר דמם של היהודים״.

אין דנין על ״רושם מפחיד ומרגיז ומעליב!״ אבל בכן? מה עניינו של זה לכאן? יש ויש! מכיוון שה״און־גליון הוא ״הספר האנטישמי הראשון היותר מסוכן והיותר ארסי״, מכיוון שאגדת־הצליבה היא כל כך מסוכנת, עד ש״אם יש עדיין בין הנוצרים אנשים טובים, זהו אחד מהנסים שה׳ עושה עמנו״, ״לפיכך, קוראים נכבדים, בכל מקום, שאני, המתרגם, מוצא תהילה ושבח לנצרות, אני מושך את ידי: איני יכול לעשות תעמולה לדת הנוצרית. ואני חושב, שספרותנו לא תפסיד מזה כלום. ואולם את תיאור חגי הנוצרים ומנהגיהם, ואפילו הדתיים, אני מתרגם בלי פקפוק(!). צריכים אנו לדעת מנהגי עם ועם״.

כך נפתרה הפרובלימה הקשה. ואמנם, קשה היתה הפרוב­לימה. מצד אחד צריך לתרגם את דוסטויבסקי (הכריחו את א. ז. ר. ״מן הקהל״!) ומצד שני הרי זה נוצרי — ומה לעשות? אבל ״היהודי הפשוט״ מוצא לו עצה: את תיאור החגים והמנהגים יקבל על עצמו, ומדברי תהילה ושבח לנצרות ימשוך את ידו. נמצא, ספרותנו אינה מפסידה כלום (אבל דוסטויבסקי? הגם הוא אינו מפסיד?), כי הלא העיקר הוא אך ״לדעת מנהגי עם ועם״. ״את הנצרות בעצמה אנו יודעים למדי״.

ואם תאמר: כיון שאת הנצרות בעצמה אתם יודעים למדי, ואף על־פי כן נשארתם, ברוך השם, יהודים כשרים, למה, איפוא, אתם יראים מפני פסוקי התהילה והשבח, שסופר נוצרי מביע לדתו? ולמה תמשכו את ידיכם מתרגמם? למה תדלגו על זה? ומה התועלת בזה? את המקור הלא לא תחתמו בפני בנינו?

אך נניח לשאלה זו ולא נאריך בה. עוד חזון למועד ועוד נשוב אליה לעת מצוא. שאלת הנצרות בספרותנו הן עלולה מיד לעורר מדנים — ואני כיום הזה איני רוצה בזה, מאחר שאת הנצרות אני שׂונא לא פחות ממדַיינַי, אם כי מטעמים אחרים (לא מפני הפחד של השנאה לישראל אשר בתוכה). את הנצרות אני שונא; ולא רק את הנצרות הקתולית של הרומנטיקנים הצרפתיים, ולא רק את הלוּתרנית־הבורגנית של הגרמנים והאנגלו־סַכסים, כי אם גם את הפראבוסלאבית של יֶבגֶני סוֹלוֹביוֹב ודוסטויבסקי, ואפילו את זו האנטי־פראבוסלאבית האיוואנגלית־קומוניסטית של טולסטוי. שונא אני, בשנאתי את המות, את כל הנצרויות הללו עם אביהן בראש, מפני הזיוף והשקר שבכולן, מצד זה או מצד אחר, ואוהב אני ומוקיר ומעריץ את החיים בגילוייהם היותר ארציים, היותר פשוטים. כן, את הנצרות שונא אני ולמה אהיה נראה כמגינה ודורש טובתה? בנדון זה אני, אמנם, רק דורש טובת־ספרותנו, אני רוצה רק באוויר נקי לספרותנו, אוויר נקי מדוגמתיות מאובנה, אני רוצה, שלא תירא ולא תפחד מפני כל דיבור אשר ידובר, ואפילו על נצרות. ובכל זאת נניח לפי שעה לשאלה בלתי־נעימה זו.

מוטב שניגש אל הפרובלימה השניה. ברם, כאן מתברר מיד, שאין כלל פרובלימה שניה, ששתי הפרובלימות שתים שהן אחת הן, מאחר שגם פרובלימת־הנצרות אצל א. ז. רבינוביץ אינה אלא ה״און־גליון״ והשנאה לישראל שבתוכו…

״דוסטויבסקי היה איש ישר״, אבל ״שונא ישראל״ — מובן, מפני אותה ה״לגנדה״ ו״שנאה זו קילקלה (כביכול!) את מידת־הציור שבו, וכשבא לצייר את היהודי האסיר, ישי תומיץ, יצאה מתחת ידו קאריקאטורה מעוררת שחוק(?) וגועל״נפש״. מה לעשות?

ופרובלימה זו אינה נפתרת על־ידי המתרגם, כי אם נשארת תלויה ועומדת. הוא, שמכל שבח ותהילה לנצרות הוא מושך את ידו, מפני השנאה שבה לישראל, לא פסל, בכל זאת, את הציור על אודות ישי תומיץ, ותירגמו, על כל פנים, אף על־פי שלדעתו לא נכתב אלא מתוך שנאה, ורק שצירף לתרגומו הערה, ש״כל הדברים אינם אלא קאריקאטורה מזוהמה ושפלה״ (קובץ ג׳, ״רשימות מבית־המות״, ע׳ 63).

ואני תמיהַּ: מי שׁחושב, שׁתפיסתו שׁל דוסטויבסקי את היהודי ישי תומיץ — בתור אדם מאושר ומגוחך, שמח בחלקו, בעל־בטחון ושבע־רצון מעצמו, גאוותן וגנדרן, בעל־מלאכה חוסך־כספים, איש אשר לבדד ישכון ומשתמש בפריביליגיות שונות אצל פקידי בית־הסוהר, נבזה ומתגאה בטליתו ובשַׁבַּתּו וכו' — אינה רק מוטעית באיזו פרטים בלתי־נכונים, אבל אמיתית ועמוקה במהותה, כמו שמצוי בכלל בציורי דוסטויבסקי, כי אם כולה ״קאריקאטורה מזוהמה ושפלה״ — מה לו אצל דוסטויבסקי? מי אילצהו להיאחז בו?

וכמובן, שלא על כבודו של דוסטויבסקי אני חס. הן הגאון הזה הוא מעבר לכבוד ולאי־כבוד. מה שנוגע בי בדבר זה, הוא דוקא השאלה כשהיא לעצמה: הצריכים אנו להכניס לתוך ספרותנו את שונאינו או לא?

מי שחושב, שהספרות מן הדין שתהא תלויה ב״פוליטיקה״, הוא ודאי יענה על זה בשלילה. וידוע ידענו, שבאירופה הגדולה, אמנם, הדבר כך הוא. באנגליה, למשל, מטפלים העתונים יותר בשירה הרוסית, בשירה של הממלכה־הידידה, מאשר בשירה הגרמנית. זכורני, כמה הריעו העתונים בשעתם על ״חיי האדם״ של אַנדרֵיוב — עתונים, שֶׁמַה להם ול״חיי האדם״? (ועכשיו, כשהידידות נתגברה, על אחת כמה וכמה!), בעוד שיצירות גרמניות ממדרגה ראשונה לא נמצאו בתרגום אנגלי. לא רוצים ״לעשות תעמולה״ לאומה הצוררת!

מה שנוגע לנו, הנה אנו אילו לקחנו לנו לקנה־המידה את היחסים הפוליטיים — אז אין לנו לתרגם משום אומה ולשון. אבל אין דבר: מה ערך לתעמולה שלנו! ואיזה עם יתגדל על־ ידי זה שאנו נתרגם ממנו? ואם אל כל אמן ואמן לבדו ניגש ונשאל: הלנו הוא — ונתרגמנו — אם לצרינו — ונזרנו הלאה — אז שוב עלינו למשוך יד מאמני העולם הכי־גדולים, שכמעט כולם שנאו אותנו תכלית שנאה. מי אמן ולא ישנא את עם־היהודים?

אנו, מצדנו, חושבים דוקא להיפך: דוקא את שונאינו, את מנדינו הספרותיים הגדולים, הבו לנו ונכניסם לאהלנו הקטן. לא לשמם, כי אם לשמנו, לא לכבודם, כי אם לכבודנו, לא לטובתם, כי אם לטובתנו, כי זו, הכנסה זו, תסייע לנו להערכה עצמית אמיתית, זו תשחרר אותנו מהם במידה ידועה, תגאל אותנו במובן ידוע ותעלה אותנו עליהם. כי אין דבר מעלה ומשחרר כהכרה הנכונה העצמית. האמנות בכלל יש שהיא משחררת מן הפגעים על ידי זה שהיא מבטאת אותם ומתעלה עליהם. ואף בנדון דידן כך. ממה נפשך: אם אותם הגדולים הפריזו על מידת ליקויינו ואנו באמת, בעצם האמת, טובים ממה שהם רואים אותנו — מה כי נירא מפניהם? הלא עולמנו לפנינו! ואם, חס ושלום, הכל אמת בפיהם, אז אדרבה נשמע את האמת, תחדור אלינו, ואולי גם תהפוך אותנו. בכל אופן, המפני האמת נירא? לא, מעוּלים אנו יותר מדי, כי נפחד מפני האמת. אדרבה, הבו לנו את האמת, ותהא גם מרה כמות.

וזהו— אגב־אורחא— סוד גנסין, שתירגם בחיבה יתירה את ״בִּצה״ שׁל צ׳כוב. הלא יאמרו מה שׁיאמרו על גיבּוֹרת ״בצה״ — וזוהי אשה יהודית מתבוללת חיה. זהו יציר שהועלה על־ידי חדירה אמנותית גדולה. כל מן דין סמיכו לנו.

אבל א. ז. רבינוביץ — מה לו אצל דוסטויבסקי?

[״האחדות״, תשרי תרע׳ד: החתימה: י.ח.ב.]