רקע
יוסף חיים ברנר
מִתּוֹךְ הַפִּנְקָס: (על ה"חדר")
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

מלבד העתון הפדגוגי להורים ולמורים “החינוך”, היוצא לאור ביפו, הקדישו אשתקד כל עתונינו היומיים, השבועיים והחדשיים, בעברית וביהודית המדוברת, הרבה מאמרים לשאלת ה“חדר”, ערכו, נחיצותו, יתרונותיו וקלקוליו, תיקונו ואפשרות־תיקונו. מבול של מאמרים בנדון זה הביאה אז לעולמנו אסיפת ה“מפיצים” הידועה (בשנה זו נשנים הדברים, ושוב בעטיה של אותה חברה וחגיגתה…). אפילו “השילוח”, שאינו מדקדק בשנים האחרונות להיענות לכל שאלות־השעה, נתן מקום ל“מורה צעיר” אחד, שבא ודן בעניני החינוך הדתי בבית־הספר, והעלה, עד כמה שאני זוכר, שחינוך בלתי־דתי רצוי יותר מחינוך דתי, בהיות שתעודת־החינוך היא להעמיד את החניך ברשות עצמו, והדתיות הרי כופה על הילד הר כגיגית. המסקנה, איפוא, אם לא בפירוש נאמרה, הרי מכל מקום היתה ברורה למדי: ה“חדר”, שכולו טיפוס של בית־ספר דתי, ואחר אינו יכול להיות ולא יהיה, עליו להיבטל מעולמנו. השקפה פרוגרסיבית קיצונית ובלתי־צפויה!… לעומת זה נדפס בחוברת השניה של הירחון “די יודישע וועלט”, היוצא לאור בוילנה, מאמר בשם “שאלת־החדר”, שהעלה, כי הצידוּד בזכותו של ה“חדר” אינו מַתנה את ריאקציוניותו של המצדד, ולהיפך, ההתנגדות לו, ל“חדר”, אינה סימן לפרוגרסיביות. כי הכל תלוי בתוכן הקונקרטי, שמכניסים למושגים הללו. ומה שנוגע למעשה, אין כלל שני הצדדים המחולקים רחוקים זה מזה, כפי שידמה בסקירה ראשונה. שה“חדר” בצורתו זו הוא לקוי ופגום והוא עומד וצווח “תַקנוּני” – בזה הלא כולא עלמא לא פליגי. גם מצדדי ה“חדר” הטראדיציוני מודים, שחייבים אנו להכניס בו תיקונים ראדיקאליים, חיצוניים ופנימיים, אם רוצים אנו להתאימו לדרישות־הזמן. מאידך גיסא לא יחלוק גם הצד שכנגד, כי ה“חדר” תופס עדיין מקום רחב בחיי עמנו, ובגרעינים החיוביים שבו חייבים להשתמש למזרע זרע בית־הספר העתידי. ה“חדר” יכול לקבל צורה ותוכן של התקדמות, כשם ש“בית־הספר” יכול להיות דתי וריאקציוני.


“גם המתנגדים לעבודת ה”חדר" – קראתי שם – וגם המצדדים בזכותה של זו סוברים, שבית־הספר העממי הלאומי האמיתי, שעליו להוציא יהודים שלמים ואנשים שלמים, איננו עדיין, אלא שעתיד הוא להיברא. הם רק נפלגים בשאלה: כיצד לברוא את בית־הספר העממי הנורמאלי הזה? ובאים מתנגדי ה“חדר” עם סכימה מוכנה, לקוחה בהקפה מן החוץ, עם איזה מין אידיאה אפלטונית על ‘בית־הספר העממי’ ומציעים לנו לבנות אצלנו את הבית הזה. באופן הזה הם רוצים לבטל כל הנסיונות שקנינו בנדון החינוך במשך מאות בשנים ואומרים להתחיל הכל מחדש, כאילו אך תמול נולדנו. אבל הם שוכחים אמת אחת, שעל העסקן החברתי הרציני לשוותה תמיד נגד עיניו, שבחיים החברתיים אין דבר גדל מאליו, אין יש מאין: כל השינויים במחשבה ובמעשה של הציבור באים בהדרגה ולאט־לאט. בחומת הישן מתהווים סדקים ובקיעים, שדרך בם יחדור החדש. כל הרקב והנובל בישן נושר ממילא, וכל הבריא והמוכשר לחיים מתמזג עם האלמנטים החדשים, וכך תיבראנה צורות־חיים חדשות. תעודת עסקני הכלל היא לסייע לפרוצס־היצירה הזה, להקל את חבלי־היצירה ולהחיש את הפעולה".


דברי־טעם, לכאורה, בפרט, אם לא נדון בהם כשהם לעצמם, אלא ביחס לשליחותם של עסקני־הכלל… עסקני־הכלל ודאי אי־אפשר להם שלא להיות אוֹפּוֹרטוניסטים, מתפשרים עם המציאות, ולא כל שכן, שאסור להם לזלזל בנסיונותיה של המציאות. צדק בעל־המאמר, – חשבתי בשעת הקריאה – שאם עסקני־הכלל שלנו רוצים להגיע לידי צורה חדשה של בית־ספרנו העממי, אין עליהם לבוא בסגולות ותרופות מוכנות (שכשהן לעצמן, כפי שמוסיף בעל־המאמר, יכולות הן להיות ראציונאליות, בדוקות ומנוסות אצל אחרים), אלא עליהם קודם כל לשׂים לב למציאות, לטיפוסי בתי־הספר הקיימים, ולעַבּדם ולהתקינם על פי המגמה הנכספה. על עסקני־הכלל לברור מתוך הטיפוסים האלה את הטיפוס היותר קרוב לאידיאלים שלהם ולעשותו נקודת־אחיזה לעבודתם, להגביר את יתרונותיו ולהמעיט את מגרעותיו, באופן שׁיבָּרא אצלנו בית־הספר הרצוי למטרותינו.

והנה מארבעת טיפוסי בתי־הספר הקיימים כיום ברחוב־היהודים שברוסיה: ה“חדר”, “החדר המתוקן”, ה“תלמוד־תורה” המתוקן ובית־הספר הציבורי – הראשון הוא היותר מתאים, לדעת בעל המאמר ההוא, למטרה. במלים אחרות, ה“חדר” הישן הוא הטיפוס היותר קרוב לזה, שבו יקשרו את גורל בית־הספר היהודי לעתיד. כי “החדר המתוקן” הוא בריאה אי־טבעית לגמרי ואין לו כל עתיד, תלמודי־התורה המתוקנים עומדים תחת השפעת האינטליגנטים היהודים המרוּססים, וגרועים מהם במובן זה בתי־הספר הציבוריים, שהנם ביסודם בתי־ספר רוסיים, ורק שמלמדים שם קצת דת־אל – תוכחה ומוסר־אלוהים רב לתלמידים. אלה, למרות מעלותיהם החיצוניות בהשוָאה ל“חדר” הישן, אין הם יכולים להיעשות נקודת־מוצא לבית־הספר היהודי האידיאלי. ורק ב“חדר” הטראדיציוני ימצא בעל־המאמר מה שהוא מבקש. אליו צריך לפנות, וממנו צריך להתחיל את הבנין.

כי הנה, ראשית כל, יש להתעכב על העובדה, שעוד כיום לומדים ב“חדר” כחצי מיליון ילדים יהודים.


“הרי חזיון נפלא הוא, שאחרי כל החטאים שמונים ל’חדר' אין הוא עוזב את עמדתו. ואם רוב ההורים היהודים מוצאים עדיין לנכון לשלוח אליו את ילדיהם, הרי שיש בו כוח־משיכה בשבילם, הרי שיש בו דבר־מה העושה אותו ליקר וקדוש בעיניהם. ואם יש ל’חדר' סגולה זו, הרי שעלינו להניח, שזהו שורש־היהדות, ושאת זה צריך להעביר גם לבית־הספר החדש”.


מה כוחו זה של ה“חדר”? איהו מותיב לה ואיהו מפרק לה.


“קודם כל ובעיקר – החן היהודי והרוח הטהור המרחף על המוסד המסורתי הזה, שגדל באופן טבעי אימאננטי מתוך החיים העממיים והיה קשור אתם במשך תקופות שלמות”.


וכאן, במקום הזה, לאחר סקירה אחת על פני כל המאמר, שנכתב כלפי יחסם השלילי של היודישיסטים הקיצוניים אל ה“חדר”, לא התאפקתי וציינתי בשולי העמודים לאמור:

…“קודם כל”. קודם־כל – וסוף־הכל. נראה, שמאמר, ואפילו מאמר טוב, לעולם מאמר הוא. שהרי עד סופו, עד סופו של המאמר הזה, לא ימצאו נימוקים אחרים מוחשיים מזה “החן הרוחני” ומהחזרה אליו פעם ועוד פעם. ואם טעות גוררת, כרגיל, טעות, הנה המלה המוטעית “יהדות”, שהוציא המחבר מפיו, גוררת כבר אחריה בהכרח חזרה על כל אותן המליצות המעורפלות, הבלתי־נתפסות, שהוא בעצמו מתנגד להן בראשית מאמרו, בדרשו, שידונו על הענין באופן קונקרטי, בלי “שטימונגען” והרהורי־לבבות ידועים. כנראה, נקל לדרוש כזאת מאחרים וקשה לקיים בעצמו. הוא קורא תגר על הסכימאטיים, ולבסוף גם הצעת תיקוניו הוא אינה אלא סכימאטית.

לא ידון רוחי בזה, שהראָיה מכוח־המשיכה של ה“חדר” על “רוחו הטהור” של זה אפשר היה להעביר גם על… על, נוּ, יהא גם על בתי צדיקי־פולין ולהוכיח על הרוח הטהור השורר בהם, שהרי רוב יהודי פולין נמשכים אחריהם. ברם, לא זה העיקר. העיקר הוא, שאין תוצאה קונקרטית מדברי הקילוס ל“יהדות־ה’חדר'”. למה זו לה“יודישע וועלט”? האם צר לה המקום ב“השילוח”? ואם תתאמר ה“יודישע וועלט”, שהיהדות שלה היא יותר בעלת־שרשים ופחות תלמיד־חכמית – אל תתאמר! המלה “יהדות”, אם תתן לה אצבע, תבלע את כל היד! מכיון שנאמרה יהדות, ואפילו אצל נ. ג. מה“יודישע וועלט”, בידוע הוא שידבר גם – כמובן, יודישיסטית־גדולות! – על “שלמות־חיי־הגיטו וההרמוניה שבהם”, על “הירושה הרוחנית”, על “אוצרות־התרבות היקרים” ועל “שרשרת־הזהב ההיסטורית הנמשכת”.

הנה אני קורא:

“כל יהודי מרגיש את זה, וזהו הטעם מפני מה ה’חדר' חביב עדיין כל כך על העם. האב היהודי השולח את בנו ל’חדר' יודע היטב מה שיתן ה’חדר' לבנו. ה’חדר' יכניסו להיקף האידיאות של היהדות, יתן בלבו את הנקודה היהודית, ידליק בנשמתו את הניצוץ היהודי הנצחי, שלעולם לא יכבה בכל גלגולי החיים”.


והדברים – דברים, ודברים מוטעים, מתחילתם ועד סופם. מה הסודות הללו, שמגלים לנו מן ה“חדר”? (אגב: מה שמן ה“חדר” אסור היה לגלות סוד, זה גם כן כבר ירמז באיזו מידה על דבר־מה בלתי־כשר כל כך…) וכי אנו אין אנו יודעים את לימודי ה“חדר”? וכי אנו אין אנו יודעים את היחס השורר שם ללימודים, או, יותר נכון, ששרר, ששרר לפני שנות־עשר, ובשנותינו – לא כל שכן? וכי אנו אין אנו יודעים גם את יחס האב היהודי השולח את בנו ל“חדר” בכלל ול“חדר” ידוע בפרט, מפני שהמלמד פלוני בן פלוני סבב על פתחו, החניף לו ופיתה אותו? האב היהודי – שאת דרישותיו הקונקרטיות מן ה“חדר” אין נ. ג. מזכיר משום מה… – שולח את בנו ל“חדר” כל זמן שעל דעתו לא יעלה הרעיון, שאפשר גם בלי זה, כל זמן שחי בו או באשתו הצורך המיכני ללמד את הילד תפילה וברכות. בעומק־לבבו בז היהודי, גם היהודי הפשוט, לא רק בעל־הבית, ל“חדר” ולמלמד, אבל האדם ההמוני בכלל אינו מרבה לחשוב על כגון אלה, הוא עושה מה שהכל עושים. אילו באמת היה היהודי מוסר את בנו ל“חדר” מפני טעמיו של מר נ. ג. – “היקף האידיאות של הנקודה היהודית” וכו' – כי אז הן לא היה צריך לעשות כך בשום אופן. שהרי גם זה לא אמת, כי “ה’חדר' מדליק בנשמת הילד את הניצוץ היהודי הנצחי, שלעולם לא יכבה בכל גלגולי החיים”. רבבות צעירי היהודים שבכרכי אירופה ואמריקה – ברובם הגדול הן ביקרו את ה“חדר”, אם מעט ואם הרבה – והיכן הניצוץ היהודי ה“נצחי” שלהם? כמה מהם מתגעגעים כנ. ג. על “גירסא דינקותא” ועל המאור שבתורה ועל כל אותם הדברים הנזכרים בכל מאמריהם של מהללי ה“חדר”…

––––––

וחזר הוויכוח! בעד ה“חדר”, נגד ה“חדר”… אבל הלא גם מר נ. ג. לא הבליג על תאוות ההתווכחות, שכח את התוכן הקונקרטי והתחיל לנאום ולחזור על הנאומים של הזלאטוֹפּוֹלסקים ההבּראיסטים, אם כי בטוֹן אחר קצת, במוסיקה יודישיסטית… בעוד שבאמת כבר הגיעה השעה להבין, שעמודי היודישיזם אינם איתנים הרבה מעמודי ההבראיזם, שגם הבנין שלהם עודנו נמצא בקרבת ארונו של מוחמד. ואם לקונקרטיות – אז שלהם אינו גדול ביותר משלנו. ליהודי לא נחוץ לא לשון־קודש ולא ז’ארגון ספרותי – גם שני אלה לא יתנו לו את אפשרות הקיום… ואם אנו, יחידי־העם, באים לדון על מה שנחוץ לנו, ומתוך זה על ערך בית־הספר העברי, אין לנו לדון מצד “הרוח הטהור” ו“החן היהודי”. “רוח טהור” ו“חן” תלויים לא בטיפוס של בית־הספר, כי אם ביחידים העומדים בראשו ובסביבה שנותנת לאותם היחידים לעמוד בראש, ולחניכיהם – לחיות בעולם. כל ה“רוחות” וה“חנים” שׁל ה“חדר המתוקן” והבלתי־מתוקן לא יעמדו לו לאדם היהודי בצאתו מן הסביבה היהודית לגור בין הגויים. ולהיפך: כל בית־ספר חילוני מתוקן מן הצד הפדגוגי, אפילו אם לא יהיה בו אף רוח וריח כל שהם מן ה“חדר”, אפילו אם שֵׁם ה“יהדות” לא יזָכר שׁם ולא יִפָּקד ואפילו אם לא ילמדו שם אף פסוק אחד מ“ויקרא”, אם רק יבָּנה ע"י יהודים בסביבה יהודית ושׂפת־הלימודים שׁבו לא תהא נכרית,יהיה ממילא בית־ספר ברוח יהודי ויעמיד בוודאי אנשים בעלי רגש לאומי יהודי בריא, שבלי כל “ניצוצות נצחיים”, כל זמן שׁישָׁארו בסביבתם,יהיו מה שׁהם – יהודים…

ודבר זה אולי ראוי הוא להיסמן: האנשים מסוגו של נ. ג., בבואם להראות שׁרק ה“חדר” עם רוחו וחִנו הוא היסוד שׁעליו אפשר “לבנות”, כאילו מתחייבים הם מאליהם לשבח ביותר את המוסד הזה כשהוא לעצמו ולומר כלפי הטוענים על כל גופי קלקולי ה“חדר” הידועים, ש“לא בכל יצדקו” – וכמעט תמיד מבלי לפרש במה לא. מצד אחד יעשו לכם את הטובה ויודו לכם ש“בכלל פיגר החדר”, אבל מיד יתמלאו זעם עליכם ויצעקו: “וכי מזה יש להוציא, שעלינו לעזוב את ה’חדר' לנפשו? אדרבא, כל חסרונותיו קוראים לנו לעבודה, לגשת מיד להטבתו”. ובעוד שורות אחדות – “הרוח הטהור” של ה“חדר”! “החן היהודי” של ה“חדר”! חוש־החיים הבריא של העם החזיק ב“חדר”! וגומר, וגומר.

בית־ספרנו העממי – יתחילו אותם אנשים – מקולקל הוא. אווירו מעופש. תשעים ותשעה אחוזים מיוצאיו נשארים בורים גמורים. אבל ה“חדר” לא יפסיק את קיומו על־ידי זה שאנו לא נשים אליו לב. ניחלץ חוּשים ונתקנהו ויהיה לנו בית־ספר עממי מתוקן. דברים נכונים, לכאורה… אבל הלא דבר הוא, שעוד קודם שהם באים לתקן, כבר מוצאים הם לנכון משום מה לחזור תיכף ומיד מדיבורם אשר לא כן על “השד שאינו, כלומר, נורא כל כך”, שאדרבא וכו' וכו'… האם לא יש על כן מקום לחשוד, שהאנשים, סוף־סוף, עוד לא השיגו את כל אימת־ה“חדר”? האם לא יתּכן לנו לחשׁוב, עם החייט היהודי, שטוב טוב לתפור בגד חדש לגמרי מאשר להטליא ישנים ובלים? האם אין זה מרמז, שאנשים חדשים צריכים גם לבוא עם בית־ספר חדש ולא להתפשר עם מה שאי־אפשר להתפשר?

והלא ראה נראה, שכל זמן שמצדדי ה“חדר” ידברו גדולות – לא קשה, אפשר לשמוע. אבל בגשתם אל הצעות קונקרטיות, יסתמו ולא יפרשו מה לעשות לו ל“חדר”. להביע בפירוש, מה יכולים אנשים, החושבים שבית־הספר אינו צריך ללמד תפילה, שלבית־הספר נחוצים ספרי־לימוד מתאימים, חופש, יחס אנושי, מה יכולים אלה לעשות לבעלי־הבתים ולמלמדים, שתפילה ותרגום וכו' הם עיקרי העיקרים אצלם – זה לא כל כך נקל, כפי הנראה. נדבות־כסף להטבות היגייניות – עוד מובנות. חדרים מרווחים ורהיטים נאים – על זה אולי היו עוד מסכימים אלה שה“חדר” בידם. אבל מה יעשו המשכילים לרוח הפנימי של ה“חדר”, אם יבואו לתקן אותו על פי רוחם? מי יאבה לשמוע להם? מה יעשו ביום שיבינו ש“רוח טהור” וכו' הנם ביטויים מחוסרי כל תוכן, דברים שתכנית מוחשית אינה יכולה להתחשב עמהם, ועליהם להכניס רוח חדש בסדרי הלימוד, בארחות חיי ה“חדר” הממשיים? האם לא יהיו אז יותר קרובים אל המציאות ואל האפשרות, אם הם, החושבים אחרת ורוצים אחרת, יעמלו ביסוד בתי־ספר לפי רוחם ורצונם הם מן המסד?

בתיקון ה“חדר” יכולים לעסוק אנשים שלא גמרו את חשבונותיהם עם הלימודים הדתיים והחינוך הדתי. אנשים כאלה, אם יאמרו לעצמם: “ה’חדר' לא יבָּטל, אם לא יבּטל הצורך אצל המוני היהודים ללמד את בניהם להתפלל ולהעביר את הסדרה; בני עמנו מתחנכים ויתחנכו בחדרים, ועלינו לראות שהחדרים יתאווררו, שיוכנס בהם סדר; נלך, איפוא, ונחליף את המלמדים ההדיוטים בעצמנו, שאנו טובים ומלומדים מהם, נלך ונתקן את המלמדים, נלך ונוציא את רצועות והשוטים מידיהם, למען ייטב לנו ולבנינו ונאריך ימים” – אם כזה וכזה יאמרו לעצמם וילכו ויעשו את הדבר על אחריות עצמם, בסיוע ההורים האדוקים הרוצים בכך – תבוא עליהם ברכה. כי דבר עממי גדול יעשו. בירושלים, למשל, יודע אני אדם משכיל ובעל הכרה דתית כאחד, שהלך ואסף מניינים אחדים של בעלי־בתים, אבות לבנים, שאדיקותם אינה מונעת מהם לחפוץ בקצת היגיינה ובקצת תנ“ך ובגמרא מבוארת ללשון־קודש, ובעזרתם ובהשגחתם יסד בית־אולפנא, שהוא “חדר” ממש, “חדר” עם תפילות ועם גמרא, אלא בדירה נאה ובסדרים נאים וביחס נאור. האם אפשר לקפח שכר עבודה עממית שכזו? הן אלמלא הוא, היו אותם עשרות הנערים מתגוללים בתלמודי־תורה וב”חדרים" פראיים! ואולם אנו, חברת המשׂכילים העברים החפשׁים, שׁלא יחסֵנו אל לימוד־הגמרא יחסו ושבזכרנו, שעשרות נערים בעלי כשרונות יושבים ועוסקים במסכת פסחים, למשל, יתפלץ עלינו לבנו ולא נינחם כלל בזה, שהם מנגנים לא “במאי קא מפלגי – אין וואָס קריגען זיי?” כי אם “במאי קא מפלגי – במה הם מחולקים?”. מפני שברור לנו, שזה בכלל אינו אלא בילוי־עולם. מה לנו בבית הקברות? מה כוחנו לעשות בו? בשבילנו הרי זה, סוף־סוף, מוסד רע, ומקומנו לא יכירנו בו. מקומנו אנו, בלי ספק, הוא מחוץ ל“חדר”, להשתער עליו ולהפילו, להוציא את ילדי ישראל ממנו ולהעבירם לבתי־ספר עבריים.

––––––

מהו “החוש הבריא” של “העם”, שעליו ידבר מר נ. ג., ומה אומר לו החוש הזה, אין אנו יודעים. ואולם החוש הבריא שלנו אומר לנו, כי לא מיטב־השיר הוא בדברי יל“ג, שה”חדר" היה, הוה ויהיה, כל זמן שיהיה, “בור מלא רפש” – רפש חיצוני או פנימי.


– – – – בור מלא רפש

ומוטות ארוכים על פניו נטויים,

ושחוטים ברוב סימנים, שחוטים עד הנפש,

תוֹרים ובני יונה בּמוטות תלויים:


ראש המוט בערש, קצו בקבר,

והאפרוחים תלויים למטה ראשֵמוֹ,

ויעלעו דם ויפרפרו וינודו אבר

ויפרפרו מערשם עד פי קברֵמוֹ.


ורצוננו, איפוא, צריך להיות, שאת מקומו של זה יקח בית־ספר מטיפּוס אחר לגמרי (מובן, לא בית־ספר מן הטיפּוס, אשר שאף אליו יל"ג: הזמנים שלנו נשתנו!). לזה עלינו לשאוף, ולעמנו עלינו לאמור: מי בכם אשר יוכל לשמוע – ישמע. חִדלו לשׁלוח את בניכם ל“חדרים”, כי אם עִזרו בידי הטובים שבכם ליצור בית־ספר יהודי חילוני.

אנו, ציבור־המשכילים העברי־החפשי, בבואנו בתור שכאלה לדאוג לעתידות־חינוכנו, ברצוננו שבנינו יקבלו חינוך עממי־חפשי על פי מושגנו אנו – חינוך מעשי, אנושי, עם ידיעת־שפתנו וידיעות במלאכות הבית והשדה – אין לנו מה לעשות בין כתלי ה“חדר”, שעכשיו באבוֹד לנו גם מקצת האתמוספירה החיונית־הישראלית שהיתה לו עוד בימי גורדון וסמולנסקין, בהתגבר הניגוד שבינו ובין שוק־החיים, הרי הוא עוד יותר “בוֹר” ונושא עליו עוד יותר אופי דתי־בּלה מהמתואר ב“התועה בדרכי החיים”, למשל, ועלינו, איפוא, לחגור שארית כוחותינו ליצירת בית־ספר יהודי חדש, חילוני, שהנער שיצא ממנו יהיה מפותח בגופו, שלם בנפשו, אוהב עבודה ויודע עבודה עם כל מה שנחוץ לאדם לדעת. ואף לאומיותו תהא טבועה ברגשותיו בהכרתו, בשפתו ובמנהיגיו, ולא יונקת מדרשות פאתיטיות על הברית הכרותה בינינו ובין אל עליון, ולא קשורה ב“ארבע כנפות” וברצועות של תפילין. לריח המיוחד של פרחי־העבר אשר לרומאנטיקים ה“מתגעגעים” שלנו, בין מסטרא דימינא ובין מסטרא דשמאלא, ההבראיסטים והיודישיסטים גם יחד, המאמינים, שמהות־היהדות היא באופל בתי־המזיגה היהודיים והקלויזים וה“חדרים”, ושאלמלא חומש ורש“י ו”צאנה וראינה" לא היה משתייר, חס ושלום, מאויביהם של ישראל שריד ופליט, לא נחוש הרבה. אנו איננו מעריצים את ה“שיוּר” הזה ורוצים אנו בשיוּר אחר, אחר לגמרי…

ודאי! מי אשר לא יסתפק בסכימה, בסכימה זו או אחרת, מי אשר עוז בידו וגבורה בימינו וכוחו גדול, גדול מאד, לבוא ולהפוך את ה“חדר” של היום ל“חדר”, שאין מפטמים בו את הילדים ב“פיטום־הקטורת” ולא משתמשים בו בכל מה שאינו פדגוגי־אנושי, למקום שמלמדים בו לימודים כלליים ועבריים בשפתנו, למקום שהיהודים הקטנים מתעמלים בו, עובדים בו והשירה היהודית נשמעת בו, למקום שהכל שונה בו מאשר ב“חדר” מן המסד עד הטפחות, הרי הוא הוא הכוֹרה שוּחה ל“חדר” ומעמיד על מקומו בנין אחר לגמרי. ועל מה, איפוא, ישׁ לדון? על השׁם החביב שׁישָׁאר? על הנסיון ההיסטורי? האמינו, שׁלא כדאי, האמינו, שׁטוב שׁלא ישָׁאר… כי אלה היהודים שׁצריכים לַשׁם “חדר” ולתפילות “איזהו מקומן” שׁבו, לא ישמעו לכם ולא יאבו לתיקוניכם, ואלה שאִתם אַתם רוצים לבנות את בית־הספר העברי החדש, לא יקפידו על השם, ואין זה מן העיקר… ישָׁאר השׁם, ישָׁאר! העיקר, שׁלנסיון ההיסטורי הרב של ה“חדר” במקצוע החינוך – אין לנו לחוש הרבה. אחת צריכים אנו לדעת: אם נכונו לנו עתידות וימים חדשים, עלינו להתחיל הכל מבראשית. כי בעיקר העיקרים, אך “תמול נולדנו”. אין זו מליצה ואין זה נשק ביד מתנגדינו להפחידנו. תמול, תמול נולדנו, והכל צריך להתחיל מהיום. נסיונות־חדשים – החל מן הלחם אשר אנו אוכלים וכלה בבית־הספר שלנו. כי אם עוד צריך להביא ראיה על נחיצות ההתחלות החדשות בכל, אם עוד צריך להביא ראיה על רוע הדרכים אשר תעינו, הרי אין לנו מופת חותך מתולדותיו של ה“חדר” גופא. מאות בשנים של חינוך בזה ה“חדר” המלא “רוח טהור” ו“חן” מכל המינים, בו ו“בישיבה” שאחריו – ולבסוף?…

––––––

בכל הציוּנים הארוכים והישנים האלה נזכרתי בימים האלה להעתיקם אל פנקסי לא לרגל קריאת המאמרים הרבים על חגיגת החברה הפטרבורגית להפצת השכלה בין היהודים בקשר עם שאלת־ה“חדר” – החברה אינה שלנו, חגה לא חגנו וגם שאלת־ה“חדר” שלנו בארץ־ישראל קצת אחרת היא – כי אם לרגלי עובדה אחרונה אחת בחיי ירושלים ולרגלי קונטרס חינוכי־ספרותי אחד שיצא בירושלים בשבוע הבא.

העובדה היא: אותו ה“חדר” בנוסח חדתא־עתיקא, שהזכרתי בציוני מאז, אותו ה“חדר” שמלבד תורה במובן הצר מלמדים בו כלום, לצער כל הדואגים לחניכיו, הנערים החיים והמסוגלים לחינוך אחר, יותר מתוקן – אותו החדר הוחרם ע“י הבד”צ הירושלמי!

עובדה קוֹמית מכל הצדדים, ועובדה אופִיית. הבד“ץ הראה, שהוא בא־כוחם האמיתי של היהודים הרבים השולחים את בניהם ל”חדרים" הישנים ונזורים מבתי־הספר החדשים לא מתוך איזו הכרה, לא מתוך חשבון ודעת, כי אם מעיורון ומפניות פרטיות, של כל אותם היהודים שאינם מפלים בין אויבים ואוהבים, שגם כבוד־תורתם הם אינו אצלם כלום, שמעולם לא יעלה על דעתם לחשוב מה יועיל ומה יזיק לתורה ולמצוָה, אחרי שכל רוח וכל כוונות אין להם, ורק אל הפורמאליות שׁל “ואין לשַׁנות” עיניהם נשׂואות, עיניהם העיורות…

הוי, בית־דין־צדק, בית־דין־פרא, שבירושלים! כמה עיוור אתה! כמה רקוב אתה! כאבטומאט אתה מחרים יהודי שנסע ברכבת בשבת, כאבטומאט אתה מטיל “גודא רבא” על גנבים שניצלו את כסף־ה“כולל”, שהם עומדים בראשו, וכאבטומאט אתה מחרים גם “חדר”, שמזהירים שם על שמירת שבת. אך הכל אחת. ובלבד להדביק “חרמות” על הכתלים! כמה יאה אתה לעדרך ועדרך לך!

––––––

והקונטרס אשר אמרתי, הלא היא מחברתו של ח. ל. זוטא: “המלמד והמורה”, ירושלים, תרע“ד, דפוס “אחדות”, ל”א עמודים (נדפס לפני שנים אחדות ב“השילוח”).

מר זוטא, היושב בארץ־ישראל ונמצא בחוג בתי־הספר העברים החדשים, כבר השאיר את החדר וה“מלמד” מאחוריו. הוא פונה אל ה“מורה” הצעיר של בית־הספר החדש. בשבילו ה“חדר” אינו אלא דבר שבעבר, ולא שאלה אקטואלית, כּלמַר נ. ג., אלא שכמו לנ. ג. יש בלבו הרבה געגועים ל“רוח הטהור” ול“חן” של המלמד, והוא רוצה שה“יורש” – המורה הצעיר – “יקשור את פעולת חינוכו שלו באופן החינוך שבעבר”.

ולתכלית זו מתחיל ההלל הגדול. פנימיותו של ה“חדר”, הכוח המוסרי של ה“חדר”, היחוסים הציבוריים שב“חדר” – הכל היה נעלה ונשגב. לא יפה היה ה“חדר” בחיצוניותו, אך בפנימיותו זרח אור גדול. קראו את “על קצה גבול הילדות” של ש. בן־ציון ותדעו.

“על קצה גבול הילדות”, אבל מדוע לא את “נפש רצוצה”? מדוע לא את התיאור הריאלי הזה מפנימיותו של ה“חדר”, התיאור המראה לנו את כל היבושת הגדולה שבלימודי ה“חדר”, את כל היד הקשה וקוצר־הרוח שבסביבת ה“חדר”, התיאור המעיד לנו על כל שטחיות־ההבדל שבין חיצוניות ופנימיות, האומר לנו, שבמקום שאין אוויר ומרחב, במקום שאין התחשבות עם נטיות האדם־הילד, במקום הכיעור “המלמדי, החיצוני”, שם אין מקום לשום יופי פנימי, ושוא כל מליצה!…

ומתוך שמר זוטא, כנ. ג. וככל בעלי האידיאולוגיה הלאומית המקובלת בספרותנו, טועה ומטעה, שה“חדר” עם ה“תורה” שבו “ניצח את כל האויבים” ו“העמידנו כיום הזה” (ע' 8; כן, הוא עם כל חיי הגיטו, אמנם, העמידנו כיום הזה, אלא שצריך לראות כראוי, איך אנו עומדים כיום הזה!); מתוך שהוא מעלה ומפריז על ערך הדברים של “הימים הנוראים בחודש אלול” (ע' 10) וכיוצא בהם, מבלי לשים לב, שהפואיזיה של זה כבר אינה שייכת ל“חדר” אלא לפטריארכליות של רחוב־היהודים בכלל בימים מקדם, מה שאין בידינו להחזיר ולחדש – מתוך כך הוא עמל לספר לנו על צדקות המלמד הישן, שהיו “פעוטות ועלובות במהותן” ו“גדולות וחשובות באיכותן” (ע' 13, ושם בפאתוס: "מי יודע, אם האגודות הרבות של החובבים והלאומיים והציוניים אינן אלא המשך מן החברות הפעוטות במהותן וחשובות באיכותן!) ובא, סוף־סוף, אל המסקנה, ש“בלעדי האמונה־הדת לא תצוּייר היהדות הלאומית בשום אופן” ושהחינוך בבית־הספר החדש אף הוא צריך להיות דתי דוקא, כי רק אז תיאחז פעולת המורה בפעולת המלמד, ובית־הספר החדש יעשה פרי־הילולים כ“חדר” הישן וינצח את כל האויבים ויעמידנו כיום הזה!

בע' 17 של מחברתו מדבר מר זוטא נגד הלימוד מאחרים בנוגע לחינוך המוסרי. “העשיר לא ילך לחזור על הפתחים! בכוחה של התרבות העברית העתיקה” וכו' וכו', ואולם בעמוד 29 הוא כבר רוצה, שנלמד מ“התאחדות־הסלאווים”, המבוססת על הדת, מהצרפתים במזרח הקרוב ומגרמניה המחזיקה בדת לתכלית פאטריוטית. “האנגלים הליבראלים” הנם לו סמל לנאמנות ולחוסר־צביעות (23) והדתיות של הממשלות האדירות היא לו אחות נאמנה למוסר האמיתי של המלמד, שהיה מדבר באנחה שוברת חצי גופו על החמס והעושק (ע' 9), ולמוסר האמונה הנותנת בטחון בכוח הרוחני הגדול ובנצחון הצדק בעולם (שם, ע' 17).

נתארכו דברי, ולא אלך לנתח את כל דברי המחברת על הכפירה המאטריאליסטית ועל החינוך המשתמש באמונה בתור אמצעי לבלום את התאוות הגסות והמגונות ביותר (ע' 18). ורק אחת חפצתי לומר, בסיומא, למורים הצעירים שאליהם פונה מר זוטא: חופש־הדעות האמיתי, לרבות הכפירה האמיתית, הנובעת מתוך יחס עמוק אל חיי האדם, מתוך אמונת האדם בעצמו ובזכות־ההערכה שלו, טוב הנהו במובן המוסרי מדתיות מעוּשה לשם איזו מטרות פאטריוטיות, תהיינה המטרות מה שתהיינה.

בית־הספר העברי החדש שלנו אינו צריך להיבנות על יסוד החן הדתי של ה“חדר”. יסודותיו צריכים להיות: אוויר, חופש ועבודה.


[“הפועל הצעיר”, שבט תרע"ד; החתימה: בר־יוחאי]

המלצות קוראים
תגיות