רקע
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ברסלוי : צעירים; תר"ע

1.

 

I.

וינחם. – ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעיך. עובד אדמתו ישבע לחם, ואֹרח לחיים שומר מוסר. הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה. לעולם ישב כונן למשפט כסאו, והוא ישפוט תבל בצדק ידין במישרים.

דרכי תורה רבים היו לבן־אדם לנחלה; וכולם הם באים לַיֵשר הדורים בחייו וללמדו דעה, כי יש שומר ומשגיח עליו, פודה ומציל.

נתנו לנו תורה נביאים וכתובים, חזיונות והתגליות ממרום, אחד אחד באו לנו, – יעודים והבטחות, הררי אל נפתחים, בהם ימצא דל מעוז ומחסה אביון, הצדק העולמי ידבר אלינו באלפי לשונות –, ועם כל זה מנוחת האדם עוד רחוקה ממנו, ועוד לא מצא האדם מנוח לנפשו…

ועוד ראיתי תחת השמש, כי במקום המשפט שם הרשע, ובמקום הצדק שם העול; אחרי ישעיה וירמיה יבוא ספר הקהלת בפשטות לשונו ושאלותיו… חצים שנונים בלב האדם, חצים, שלעתים פלחו גם אל לב אלה, הקוראים לצדק בשם אלהי הצדק.

ברוּך הגבר, אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. ומפי האומר את זה שמענו את הקינה: מי יתנני במדבר! ארור היום אשר ילדתני בו, יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך!

המחוקק הגדול, אשר אמר לתת לאנוש תורת־חיים, הוא ישים בפי גבורו המסורי איוב: למה יתן לעמל חיים? ואיש האלהים הלז, אשר הביא בנפשו את הודאי הגמור, על דבר נוצר חסד לטובים ואת הרשעים נקה לא ינקה, לו היתה שעה, שעמד לפני תהום השאלה העולמית: למה רע לצדיק וטוב לרשע?

האל בעצמו, יוצר האדם, אשר אמר ויהי ורצונו הנמרץ חרות בברזל הנצח, גם עליו נאמר: וינחם כי עשה את האדם, ויתעצב על לבו –. נגד אלהים מתנחם ומתעצב אל לבו כל כלי יוצר של הנביאים לא יצלח ואפם מאנוש כל חזון.


 

II.

אותי עזבו. – הלואי אותי עזבו ואת תורי שמרו! אלהים נדחה מפני תורתו, המעשה והמצוה הם המניעים של האדם, החֹק הברזל, המושל עליו ומדריכהו. הטוב והישר, הצדק והמשפט, כל יחוסי האדם לחברו ולמקום הם פעולות ומעשים. כמו בטוי מתנגד לעצמו יראה הדבר: המעשים הם הרוח והנשמה היא הגוף… יוצר בראשית דורש מנמצאיו את המעשה, את שמירת התורה השלמה, את הודאי שבידים, את הודאי הגמור בהליכות עולם ובחיים…

שמענו אומרים: וצדיק באמונתו יחיה! מה היא האמונה? מהו אותו הרגש החנוכי, שנושאים אנחנו בלבנו פנימה ובחיים לא יראה? בהחיים בני יומם והמעשים הנגלים. הניחו את אשר לה' לה' – והיו טובים, היו בני אדם טובים; הניחו את הרוח ובחרו לכם את הגוף, את החברה ואת הצבור את היחיד ומעשיו, בחרו זה או זה.

והדת? הדת היא המעשה, הדברות הם לרוב, לא תעשה לך. לא תעשה! אלהים מונח בשמירת המצות והפקודות. אלהים מרחף ממעל וגוו בידינו! – תורתו וחקיו שמורים לעד.

אל תביטו ראשונות ואחרונות, אל תביטו אל מה לפנים ומה לאחור, אל תביטו ממעל רק מתחת. ראו מה ביניכם ומה נתן לכם. אפילו כל התורה כולה אינה שקולה כנגד מצוה אחת מן התורה! הרוח אינו שקול כנגד המעשה; מכם ידרש רק המעשה.

ועשיתם את הטוב והישר לשם המעשה, ועשיתם את כל אשר ידרש מכם, את כל אשר נפקד עליכם; גם חותמו של העולם הוא המעשה, גם אלהים הוא עושה.

הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו! יאוש ויגון־אלהי נושב מן הדברים האלה. המעשים יכריעו את אלהים הברואים את הבורא, החזיונות המתחלפים – את היש המוחלט. היש המוחלט.

ועבדת את אלהים, והכריעה העבודה כביכול גם את האלהים. –


 

III.

לקיחה ונתינה. – טובים השנים מן האחד. האדם מדיני הוא בטבעו. על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו. או חברותא או מיתותא! האדם רודף אחרי חברים, אחרי רעים, אחרי אשה, האדם רוצה לפתוח את לבבו ולא לסגור את לבבו, האדם רוצה להביע את אשר בו, את אשר הוא חושב, את אשר הוא מרגיש ואת אשר הוא נושא בחבו ואינו רוצה לסגור את לבו. לא לקחת האדם רוצה מחברו דבר־מה, לא להושע ממנו, או גם לשמוע ממנו, כי אם להגיד לו, לתת לו ולהושיע לו. האדם הוא יותר בורא מנברא, הוא יותר יוצר מיצור, הוא יותר מושל ממשול, נשמת האדם גברת היא, נשמת האדם לא תאהב להסגר ולהשאר בחומותיו; ואם ישימו אסורים עליה, הדמיון הוא לה למפלט והחלום הוא מושיעה: הדמיון הוא הרע הנאמן, במקום שאין רעים, והשתיה לשכרה במקום שאין הכד פתוח…

ואם אלף פעמים תשימו את האדם החי והמרגיש אל מחוץ למחנה, אם אלף פעמים תקחו את רעיו ממנו וכל אשר לו, אם על פיו תתנו מסגר, הדמיון יפתח לו את אשר סגרתם ויתן לו את אשר החסרתם ממנו… איש רעים להתרועע הוא בעל נפש, גם באין בן אדם בגבולו נפשו מולכת. לא לקחת הוא חפץ, כי אם לתת, לא לקבל מגמתו, כי אם לפתוח את ידו ולהעניק לכל נפש.

ואם פעם אחרי פעם תשימו אותו בסוגר הבדידות, סביב לו שומעים. שבט אלוה בפיו, והוא מברך ומקלל! ואפו עז למראה עול, נפשו מרה, רוחו הומה ויגונה ושאונה עולה על כל גדותיה. –

טובים השנים מן האחד והשלשה מן השנים והארבעה משלשה ומספר רב ממתי מספר. והוא אינו אחד אלא שנים ועשרה, מאה. – לבו של אדם לא ידע רחם לעצמו ולאחרים; והוא מיסר את עצמו ואחרים, הוא לוקח מעצמו ונותן לאחרים. –


 

IV.

השעה האחת. – תנא דבי אליהו: מעיד אני עלי שמים וארץ בין ישראל בין עכו"ם בין איש ואשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי המעשה שעושה, כך רוח־הקודש שורה עליו. – – לכל אדם נברא בצלם, לכל חי מדבר וגם לכל נמצא יש שעת השראת־השכינה, יש רגע רם ונשא, שבו הוא קרוב אל קונו, שבו הוא עושה דבר או משיג דבר, שנתן רק לו ולשורש נשמתו ולתעודת חיתו.

ענין זמנים הוא אמנם דבר כמותי, אבל כחו לא יחדל; עלינו בני אדם אך להעתיק לנו את החיים מהכמות להאיכות, – ולדעת, שהכל יומד לא רק לרוחב, כי אם לעומק. נניח, שאין העולם נברא, סדר זמנים לא יפסק; נניח, שהבריאה לא נכתבה בחרט אלוה על טבלאות האפס, עוד ישאר לנו מושג הזמן והערכת הזמן, גם השארת־הנפש באה לנו על ידי המושג הלז ונצחו וחותמו בנו ובנפשנו, אבל לא הרב בו וכמותו לנו הוא לעיקר, כי אם ישותו והויתו בכלל. הן נוקיר את הזמן ותלוים אנו במחשבותינו בהזמן, ועם כל זה, לא משפט והפוכו הוא, כי אם גם יסודו, שישנה לפעמים נצחיות לרגע, שהאור הדולק ביפיו, בעת שיאיר, נצחי הוא וימלא את מלאכותו בזה, שהן יאיר עתה. אמנם יש חיים ארוכים לרגע, יש מעשה אחד ואמירה אחת כבירה, שקולים המה כנגד מעשים רבים ואמירות הרבה: ישנה שעה אחת רמה בחיים, שקולה היא כנגד כל ימי האדם.

יפה הוא אותו החזיון, שתארו חכמים; שכשחטא האדם ופנה היום, חשב, כי העולם יחשך בעדו וישב ונמק באפל הליל. כיון שעלה עמוד השחר וראה את הבקר זורח, הקריב פר ואמר מזמור! מה רם ונשגב הוא, לחיות בשעת הבקר הראשון ולראות את הבקר הראשון. בקום על האדם שכינת־אל. והנה אחרי השכמת הבקר יבואו צהרים, יבואו ערב וליל, הבקר השני יגיע ומתחיל האדם לומר: מנהגו של עולם כך הוא! התגלות היחידי באדם ובעולם תתהפך למנהג קבוּע. השעה הנשאה הראשונה לא היתה דיה לאדם הראשון ויחיה עוד תשע מאות שנה ושלשים שנה… יאמרו מה שיאמרו, אלף שנה אינם שוים כיום אתמול, כהבקר של אתמול, כהבקר הראשון.

וגדולה היא גם אותה האגדה, המספרת על דבר המלאכים הנבראים בכל יום לומר שירה ואחרי זה נשרפים הם בנהר דינור… מה להם ליצורי שדי אלה עוד לשהות בעולם, אחרי שאמרו שירת הבקר שלהם ומלאו את מלאכותם, אשר בשבילה הם באו? אבל הרבה נבראים יש בעולם, שעוד ישארו קיימים וחייהם נמשכים, גם אחרי אשר עשו את מעשיהם ויקיימו את תעודתם. מה שעליהם היה מוּטל, כבר בא לידי תפקידו ונתמלא, והם תועים עוד עלי ארץ, באפס מעשה… את שלהם עשו, עשו באותה השעה הגדולה, שהיתה להם בחייהם ונכונה בעד חייהם, והנה הם בבחינת אוכלים בטלים…

נאמר לבני אדם פעם: ושניתם ושלשתם, אבל רק זה הראשון, הדבר הראשון, אשר נעשה ושבעדו נוצרנו, לו יסוד, רק זהו נאמן ונכון לנו, וכל אשר בא אחריו, מותר הוא לנו. כל חזרה על דבר היא כבר העתקה מאותו דבר ואינו המקור. לא היתה התורה צריכה להתחיל בבית רק באלף, בראשון שאין שני לו. – –


  1. נדפסו ב“הבקר”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות