רקע
דן אלמגור
אשת הסופר: מאה שנה להולדתה של רחל ברדיצ'בסקי בן-גריון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

מתוך: “תרבות ספרות אמנות” ידיעות אחרונות 27.4.1979


לא רבים הם הסופרים העברים, שנשותיהם סייעו להם בפועל בעבודתם הספרותית. עגנון נהג להזכיר בחיבה את “רעייתי שתח', אסתר’ל שלי”, שהיתה מעתיקה את סיפוריו מכתב-יד. אלמנתו של הזז, אביבה הזז, עוסקת בשנים האחרונות בגאולת כתביו המאוחרים של הסופר. פרופ' דב סדן יבל“א מציין מדי-פעם את התודה שהוא חייב לרעייתו, גוסטה, העוזרת לו בפעילותו העניפה. ישנם סופרים וחוקרים – כאצ”ג, ורסס, קרסל, א. מגד, ס. יזהר, יוסף בר-יוסף ואחרים – שנשותיהם עוסקות גם הן בכתיבה וביצירה אמנותית; אולם מעטים מאוד היו הסופרים העברים בדורות האחרונים, שהיו חייבים לנשותיהם חלק נכבד כל-כך מן הקריירה הספרותית שלהם, כפי שחב מ.י. ברדיצ’בסקי לרעייתו רחל, שבימים אלה מלאו מאה שנה להולדתה.

ברדיצ’בסקי הכיר את רחל רמברג בשנה האחרונה למאה הקודמת, בהיותו בן 34. היא היתה הבכורה בין שבעת ילדיו של הציוני הליטאי יעקב רמברג, שעקר לוורשה, ועסק שם, בין השאר, גם בהוצאת ספרים עבריים. חמש בנותיו ושני בניו של רמברג למדו עברית כבר בילדותם מפי מורים פרטיים. וכשהחליטה רחל בת העשרים לצאת לברלין, כדי ללמוד שם, נתן האב בידה מיכתב-המלצה אל ד“ר מ.י. ברדיצ’בסקי, שהיה כבר סופר מוכר. השניים התיידדו, ובקיץ 1900, נסע מי”ב עם רחל לבית אביו ברוסיה – ארץ שבה לא ביקר במשך עשר שנים תמימות. בדרכם חזרה לגרמניה התעכבו בוורשה, שם גרו הוריה של רחל. באביב 1902 באו בברית-הנישואין, ובמשך שמונה וחצי השנים הבאות גרו בברסלאו.

במבוא שכתבה לכרך כל סיפוריו של מי"ב, סיפרה רחל רמברג-ברדיצ’בסקי: “אני עבדתי כרופאת-שיניים, והוא שוב אמר לבסס את ביתו על עבודה בספרות, שהמשיך אותה בשלוש לשונות. ישבנו בפרוור-פועלים ונלחמנו ללא הצלחה על קיומנו. המצוקה בבית היתה כה גדולה, שהוא קיבל עליו לזמן-מה להעתיק, מטעם הקהילה היהודית, מצבות בית-הקברות הישן. מלבד הדלות שהיינו שרויים בה, הציקה גם התלישות מכל חיי חברה” (עמ' 10).


 

מתרגמת בעלת סיגנון

“הורי טעו מראש בבחירת הרובע שבו השתכנו, שלא התאים להם כל ועיקר”, מספר בנם היחיד, עמנואל בן-גריון, שנולד בברסלאו בשנת 1903. “אשר למשלח-ידה של אמי, לא הירבו לפקוד את הפרקטיקה של רופאת-השיניים… אבי צריך היה להתחנן ממש למתן שכרו הדל כסופר, ולעתים רחוקות העלה גם בכך חרס בידו. אמי עשתה נסיונות על גבי נסיונות להגדיל את חלקה בכלכלת הבית. היא המציאה אז מכשיר-עץ לגילגול צמר בשביל נשים סורגות, אך לא הצליחה למצוא את היצרן שינצל את המצאתה. זמנית עבדה כאסיסטנטית אצל אחרים במקצועה, אך לא היה לדבר המשך. נוסף על כך הייתי ילד חולני, זקוק לטיפולים מיוחדים ויקרים… אך מה אגיד? בכל ימי ילדותי ונעורי לא הרגשתי כי היינו מעניי העניים – בזכותה שלה, שלא נכנעה והחזיקה מעמד” (‘פרקי יומן’ למי"ב, עמ' 118).

לדברי רחל בן-גריון, היו “דווקא ימי המחסור והבדידות האלה בברסלאו ימים פוריים ביותר בשדה היצירה”. בברסלאו כתב מי“ב את כל יצירתו האידית, וכן את החטיבה התיכונית שבאוסף סיפוריו (“מהעבר הקרוב”, “סיפורי תוגה”, “סיפורי כפר”, “מעמק רפאים”). שם גם השלים את סידרת ספרי “הוצאת צעירים”, והחל בעריכת האנתולוגיות השונות והמחקרים באגדה ובתולדות ישראל. כשראו בני הזוג שלא יוכלו להתפרנס בכבוד בעיר ברסלאו, עברו בשנת 1911 לברלין, לפרוור “נווה שלום”. מי”ב, ש“ראה את עבודתו בספרות כנגמרת” באותה תקופה, החליט להקדיש את כל עתותיו לכינוס ולמחקר. רעייתו הצטרפה אליו והקדישה מאז את כל זמנה לעבודת הספרות.

יומניו הספרותיים של מי“ב, השמורים עד היום בחמש מחברות בארכיון “גנזי מיכה-יוסף” שבחולון, רשומים כולם בכתב-ידה שלה. היא סייעה לו במחקריו, וכשכינס את כרכי האגדה, היתה זו היא שתירגמה את כולם ללשון הגרמנית. הכרכים הראשונים יצאו לאור בגרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה. מאז הודפסו שוב ושוב בשפה זו בימים שלפני מלחמת-העולם השניה, וכן בשנים שלאחריה. בשנים האחרונות יצאו מהדורות חדשות והדורות של הכרכים הללו לא רק בגרמניה המערבית, אלא גם בעיר לייפציג שבגרמניה המזרחית (המהדורה האחרונה יצאה בלייפציג אשתקד, והיא כוללת גם “אחרית-דבר” מאת עמנואל בן-גריון, שאינה מתעלמת מפשעי הנאצים). לדברי בנם של מ”י ורחל ברדיצ’בסקי, “היה זה הודות לה שהאוצרות הגנוזים האלה הקדימו למצוא את הדרך לרבבות קוראים במערב וגילו לעולם חלק נישכח של יצירת ישראל. לתרגומיה יצאו מוניטין גם, ואם תמצא לומר אפילו במיוחד, הודות ללשון התרגום, שהיתה חופפת להפליא את המקור” (‘פרקי יומן’, עמ' 116).

רחל רמברג-ברדיצ’בסקי היתה בעלת-סיגנון גם בלשונות אחרות. היא תירגמה רבות מיצירות בעלה, שנכתבו בעברית וביידיש, לרוסית, וכרך תרגומיה יצא לאור בברלין בשנת 1922, זמן קצר אחרי מותו של מי"ב. כחמש-עשרה שנה לאחר-מכן עלתה ארצה, וכאן תירגמה מכתביו הלועזיים של בעלה לעברית. כן תירגמה לעברית מיצירות טולסטוי, ולגרמנית – את ספרו של ק. צטניק, “בית הבובות” (אך לא הצליחה למצוא לספר זה, האחרון, מו“ל ב”גרמניה האחרת").


 

אישיות בלתי-רגילה

“עתים אני חושב שחייו הארציים של אבי, אשר בעת מותו-ללא-עת היא היתה בת ארבעים ושתיים בלבד, וימי אלמנותה, שנשאה אותם בנזירות מסתגרת במשך שלושים וחמש שנה, נתמשכו עד למועד מותה היא”, כותב הבן ברשימה האישית “אמי רחל”, המופיעה בסוף הספר “פרקי יומן” – שהוא אוסף קטעים מתוך יומניו של מי“ב שנבחרו ותורגמו בידי אלמנתו. ביום פטירתו של מי”ב בן ה-56 סיפרה האם לבנה, שהיה אז כבן 18, על מחקריו הסודיים של האב בתחום המקרא וראשית הנצרות, ויחד החליטו לגאול את המחקרים הללו מכתבי-היד, שבהם היו נתונים, ולהוציאם לאור. עברו עשרות שנים עד שהצליחו האם והבן להגשים את החלטתם זו. תחילה דאגו להוצאת “כל כתבי מי”ב" (סיפורים, מאמרים, “צפונות ואגדות” וספרי-כינוס), כשהם מקדימים לכל הספרים הללו דברי-מבוא. אחר בא תורם של ספרי-המחקר, שנערכו ותורגמו מגרמנית: “ישו בן-חנן”, “יהודה וישראל”, “שאול ופאול”, וצר היה להם שספרי-מחקר אלה, שבהם ראה מי“ב בשנותיו האחרונות את גולת-הכותרת של מיפעלו, לא זכו עד היום לעורר את ההדים, שלהם ציפה מי”ב (הספר “ישו בן-חנן”, למשל, שבו פיתח מי“ב תיאוריה מקורית ונועזת לגבי זהותו של האיש מנצרת”, אינו נזכר אפילו בספרו של פרופ' ד. פלוסר על ראשית הנצרות, שיצא לאור בימים אלה. וזאת חרף העובדה שפרופ' פלוסר פירסם מאמר-ביקורת על הספר עוד לפני עשרים שנה, ב“הארץ” 24.4.49, ושכמות הספרים שנתפרסמו בעברית על ראשית-הנצרות אינה מגיעה אפילו לחצי-תריסר!).

עד לפטירתה בארץ, באמצע שנות החמישים, הקדישה רחל בן-גריון – היא אימצה לעצמה את השם הקדמון, שאותו בחר לעצמו מי“ב בשנות-חייו האחרונות – את עיקר פעילותה הספרותית לגאולת מורשתו הרוחנית של בעלה. בצד התרגומים והמסות על אודותיו, כתבה גם כמה חיבורים קצרים אחרים, וזכתה לשבחים מפיהם של כמה מביני-דבר, וביניהם המשורר האידי מלך ראוויטש, שנפטר לא מכבר. מן הדברים שכתבה ומן הדברים שנכתבו עליה, מצטיירת אישיות בלתי-רגילה: אשה אינטליגנטית, חריפה, צחת לשון, בעלת חוש-ביקורת ואהבה ליצירת-אמת. “היא היתה יכולה לסלוח למבקר נקי-כפיים, אם טעה בביקורתו”, כותב בנה. “אך לא סלחה לעולם למבקר שצדק, אם ביקורתו זו באה מתוך רגש של עליונות, ולא נבעה מתוך כאב ויסורים”. מרשימתו של עמנואל בן-גריון מסתבר פרט מאלף נוסף: למחרת מותו של מי”ב החלה אלמנתו לכתוב על גבי העמודים של יומנו הספרותי, שנותרו ריקים, מכתבים אל בעלה, “בהם מסרה על השארת נפשו בעבודת ההמשך”. אך באותה עת עצמה “לקחה את חילופי האיגרות בינה ובינו, ומאות מכתבים היו, והשמידה אותם”. מיום זה והלאה טרחה לאסוף כל מיכתב שכתב מי"ב, או שנכתב אליו; “ואולם על החיים המשותפים עם אלוף נעוריה שבא עליו הכורת, תשמור להלן בליבה פנימה” (עמ' 120).

כמעט ששים שנה חלפו מאז פטירתו של מי“ב, ולמעלה מ-23 שנים מאז נפטרה רחל, רעייתו. אלפי מיכתבים, מאות עמודי-יומן, וחיבורים שונים של הסופר נותרו בכתב-יד עד עצם היום הזה, וטרם ראו אור-בדפוס. את העובדה שכל אלה ניצלו מאובדן, והם מסודרים ב”גנזי מיכה-יוסף" וממתינים לחוקרים ולקוראים של דורנו ושל הדורות הבאים יש לזקוף, כמעט באופן בלעדי, לזכותם של אשת הסופר ושל בנו, שהקדישו את רוב חייהם לכינוס ולשימור יצירתו העניפה של סופר זה, שהיה אחד היוצרים הגדולים והמעניינים ביותר, שקמו לספרות העברית בכל תולדותיה.

המלצות קוראים
תגיות