רקע
דן אלמגור
"מה נאה אילן זה": על היחס לטבע ביצירתו המוקדמת של ברדיצ'בסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

מתוך: “תרבות ספרות אמנות” ידיעות אחרונות 9.2.1979


רבי יעקב אומר: “המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר ‘מה נאה אילן זה! ומה נאה ניר זה!’ – מעלה עליו הכתוב כאילו התחייב בנפשו” (פרקי-אבות, ג‘, ט’).

אימרה מוכרת זו מפרקי-אבות נזכרת בצורות שונות ביצירותיהם של סופרים ומשוררים עבריים לאורך כל תקופת ההשכלה, ובעיקר מיד לאחריה – בסוף המאה הקודמת ובתחילת המאה הזאת. דוברי ההשכלה ראו בדברי רבי יעקב מעין סמל לגישתה המחמירה של מסורת “ישראל סבא” כנגד ההנאה מן הטבע, מן היופי ומן האמנות. אל“רגשי המרירות והיתום של עם שנושל מעל אדמתו והורחק מנחלת שדה וניר” נתוסף גם הרצון למרוד באותה “הינזרות מהדר-הטבע”, שנכפתה על העם על-ידי היהדות הרבנית, ושבעטייה “ניטלה ממנו היכולת ליהנות מזיו-השדה”1. גיבוריהם הצעירים של רבים מן הסיפורים והשירים, שנכתבו באותה תקופה, נמשכים אל יפי הטבע ואל האמנות, אך עליהם למרוד תחילה בסמכותו של האב. וכשהם עושים זאת, לאחר לבטים לא-מעטים, הם ממשיכים לשאת בנפשם הקרועה רגשי-אשם, שאינם מרפים מהם עד סוף ימיהם.

הדוגמאות המוכרות ביותר לקונפליקט הזה שבין נטיית לבם של הגיבורים היהודים הצעירים לבין גישתו המחמירה של רבי יעקב, מצויות בשיריו המוקדמים של ביאליק, המוכרים לרבים. בשיר “בשדה” (תרנ"ד) מתוארת היציאה אל השדה כ“בריחה… ככלב, ידידי, ככלב ממעניו, בזוה נפש ומעונה”. ובשירו הארוך “המתמיד”, שנוסחו הראשון ראה אור באותה שנה עצמה, מופיע “הרוח הפוחז משפעת-התכלת” לעיני נער-הישיבה “כשטן… ושת לו בחלקות… יפתנו בסתר יפיח הוללות”. כמה וכמה חוקרים כבר הצביעו, כידוע, על האופי הארוטי המודחק והגלוי שבתיאורי-הטבע ביצירת ביאליק2. הדי האימרה מפרקי-אבות מופיעים אצל ביאליק גם בחרוז היתולי-למחצה, שאותו כתב בשנת תרס"ח לאחד-העם, עם צאתו של זה, האחרון, מאודסה:

למי שמהלך יחיד בדרך ושונה –

ממי שמפנה לבו לניר ולאילן

ביראה ובאהבה

(‘כל כתבי ביאליק’, עמ' שפ"ד)

אחד-העם מופיע בהקדשה זו כממשיך הגישה היהודית-המסורתית, גישתו של רבי יעקב, בשעה שביאליק מזהה את עצמו עם התלמיד המפסיק ממישנתו ונפנה ליהנות מיפי הניר והאילן – גם אם הוא מתחייב על-ידי כך בנפשו.

גם בסיפורו של מ.ז. פייארברג, “ליל אביב”, שהופיע באותה תקופה, נזכרת אימרתו של רבי יעקב, כשמדובר בתלמיד צעיר, היושב ולומד, כנדרש, אך יודע “כי מעבר לרחוב יפרח הטבע, יפרחו העלומים”:

הנה שם מרחוק שדרות אלונים ירוקים. כמה נאים אילנות אלה! כמה יפים עליהם הירוקים! רחוב היהודים מת… החיים, הטבע, השדרות המה מחוצה לו, מעבר להרחוב (מהד' א. שטיינמן, עמ' 124).

רחוב היהודים “מת”. החיים, הטבע, היופי מצויים “שם, מרחוק”.


 

“האילנות והנירות הנאות”

המעיין ביצירותו המוקדמת של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שלא זכתה עדיין לכינוס, ייתקל שוב ושוב באימרתו של רבי יעקב, המופיעה בפראפראזות שונות. כבר בפלייטון “ל”ג בעומר“, שהופיע מעל עמודי “המליץ” עוד בשנת תרמ”ז, לפני שהופיע שם הסיפור “הציץ ונפגע”, הנחשב לסיפורו הראשון – מופיע הקונפליקט שבין נהייתם של הצעירים היהודים ליפי-הטבע לבין גישתה חמורת הסבר של המסורת3. בפלייטון זה, שעליו חתם מי"ב בשם-העט “בר-בי-רב”, מספר תלמיד “חדר”בגוף ראשון על שמחתו ועל שמחת חבריו ללימודים עם בוא החג, שבו נהגו המורים והרבנים לצאת עם תלמידיהם אל היער:

יום אור יקרות ואויר צח ומצוחצח… אחד מראשית ימי האביב, שבו תלמידי חכמים היושבים לפני ה' רשאים לפסוק מדברי תורה ולהלך בדרך ולפנות לבם לבטלה ולאמור ‘מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה’.

בקינאה מציין הנער-המספר, כי אחיו הגדולים “עושים כל ימיהם כחגים ומטיילים בגנות ובפרדסים ונהנים מן האור הבלתי-גנוז בערפלי החדר”; והוא נרגש בעיקר מן העובדה, שגם הרב עצמו מצטרף אל תלמידיו בצאתם לשדה ביום חג: “הננו עתידים לצאת חוצץ כולנו ורבנו בראשנו לטייל בשדה לפנות ערב”.

כשנה לאחר-מכן פירסם מי“ב מעל עמודי המאסף ‘הכרם’ (תרמ"ח) את מאמרו “עולם האצילות”, בו סיפר על לימודיו בישיבת וולוז’ין (ישיבה בה למדו, כידוע, גם ביאליק והרב קוק). בחלק הסיפורי ברשימה זו מתאר המספר – תלמיד ישיבתו של “המתמיד” – את יציאת בני העיר ביום חג “להתענג על הדר הטבע, להריח באילנות דמלבלבי ולהקר מחום היום”. רוב תלמידי הישיבה “הלכו לטייל בגנות העיר” – עירם של “מתנגדים”. רק צעיר אחד, בן-הישיבה, נשאר בחדרו ואינו שם לב ל”הדר הטבע ביפעתו", הנשקף מן החלון. מיהו צעיר זה?

אולי תורני גם, אשר ידמה באמת כי לא איברא אינש אלא לגרסא, ושאסור לו להאדם להתענג? וכל הפוסק ממשנתו והולך לטייל ע"י האילנות והנירות הנאות (כך!), הרי זה מתחייב בנפשו? (‘הכרם’, תרמ"ח, עמ' 71).

מול אותו “מתמיד” נזירי מעמיד מי"ב – שעזב את הישיבה זמן קצר קודם-לכן – את דמותו של בן-ישיבה אחר, הגר “בחדר אחד יפה, העומד בטבור העיר… אשר חלונו האחד פתוח אל גן ירק נחמד ומריח” (עמ' 74).

על ההשפעה האפשרית של “בר-בי-רב” – הוא מי“ב המוקדם – על מחבר “בשדה” ו”המתמיד" כבר עמדו כמה חוקרים4. חשוב לציין, שבאותן שנים, השנים הראשונות להופעתו על בימת-הספרות, מופיע מי"ב כמשכיל צעיר, אולם כמשכיל שומר-מסורת, המתריע גם מפני הסכנות שבהשכלה, העלולה לגרום לניתוק הנוער היהודי מן המסורת. עם זאת, הוא קורא גם לרבנים “לקרוע חלונות” ולהגמיש את גישתם, המרחיקה רבים מבני-הנוער מן היהדות.


 

“הרגשתי את היופי בעל-כרחי”

בשנת תרנ“ד, בה פירסם ביאליק את “בשדה” ואת הנוסח המוקדם של “המתמיד”, הופיע בכתב-העת,ממזרח ומערב' (כרך א') מאמרו של מי”ב “להיות או לחדול”. מאמר זה נפתח בקטע סיפורי, שבו מתוארים זקן וצעיר, המטיילים בין עצי היער בשעת שקיעה יפה, "עת רוח צח יפוח בין האילנות המלבלבים ויניע את “עליהם”:

והאור הזרוע על פני הטבע, הקסם השפוך נוגע בלבו של הבחור, והוא קורא: “מה נאה!”. והזקן מושך בכתפיו ומזכירהו, כי נעלמה ממנו משנה מפורשת של “המהלך בדרך ופוסק ממשנתו…” והוא חוזר להענין של נותן טעם לפגם…

“אלי, אלי! על כל מאכל פחות מכזית, שטעמו פגום, דעת הפוסקים לברך; ועל כל הטבע, על אור-החיים הזרוע, על היופי הנשגב, הרם והנעלה, כל המברך הרי זה מתחייב בנפשו…” וארא את התהום הרובץ בין עולמו של ישראל סבא, הקפול בספריו ובמצוותיו ובין העולם הגדול והרחב, וארא – ויצא לבי (כרך כל מאמרי מי“ב, עמ' כ”ז).

על החשיבות הרבה שייחס מי"ב למאמר מוקדם זה תעיד העובדה, שמכל 120 חיבוריו הראשונים (שראו אור בשנים תרמ“ז-תרנ”ז), בחר לכלול בכל כתביו רק שני קטעים קצרים, ואחד מהם הוא קטע הפתיחה של “להיות או לחדול”.

שלוש שנים לאחר כתיבת מאמר זה סיים מי"ב את חוק לימודיו באוניברסיטת ברן, והגיע לברלין, כשהוא “מדוקטר”, כדי לסייע לאחד-העם בעריכת ‘השילוח’. רבים מן הסיפורים והמאמרים שפירסם אחר שובו לברלין מתארים ביתר הדגשה את הצורך שחש הגיבור הכמו־אוטוביוגראפי הצעיר למרוד בחינוכו המחמיר של האב; חינוך, הרואה בכל הנאה חושית משום כניעה ליצר הרע (ראה, למשל, ב“חורבנו של עולם”, “אוכמתא וחיוורתא”, “התגלות”, “נשמת חסידים”, “בין השמשות”, “בין הפטיש והסדן” ועוד). במרבית המקומות הללו מהדהדים זיכרי אימרתו של רבי יעקב:

אבי היה מלמד אותי שכל העולם כולו הוא רק מעשה שטן… השמים הם השטן והארץ היא השטן, וכל אשר ייראה בעיני חולין הוא רק מעשה שטן, אילנות נאים, נירות (כך!) נאים, מגרשים נאים ויערות נחמדים – המה מין אחיזת-עיניים ידועה של השטן וסיעתו. ועל כן… עלינו לעצום את עינינו, שלא להשתמש במראותיו ("התגלות", בקובץ ‘מעירי הקטנה’, עמ' 95).

חינוך מחמיר זה אינו מצליח לדכא את ההתעוררות הטבעית שבלב הגיבור־הנער: “ובאחד הימים הרגשתי את היופי בעל כרחי” (שם, עמ' 96). בסופו של אותו סיפור מחבק הנער בהתרגשות את האילן, ומעשהו זה מסמל במפורש את החלטתו למרוד באב ובסמכותו, לצאת מביתו של האב ולדבוק ב“אילן נאה זה”, ובכל מה שהוא מסמל בעיניו. אומנם, בעיני יהודי מסורתי נראה יחס כזה ל“עץ רענן” כמעשה אלילי כמעט; אך הנער, שהחליט “לעבור את הגשר”, אינו נרתע עוד:

ולפתע אני קורא באזני לאמור: לא! השמים אינם השטן! השמש אינו, אינו השטן! האילנות אינם בני השטן!

– – ואני עומד נדהם ונרעש למראה ההתגלות בכל האדם שבי. וכל אשר בי מתעלה, מבהיק, כל אשר בי חי ומרגיש את עצמו כעין שיתוף למראות הטבע.

הנני מחבק את האילן, עומד אנכי בצלו. הנני מחבקו בכל רחשי נפשי, נופל לרגליו וכורע (שם, עמ' 96).


 

“אשה נאה, ניר נאה”

הסיפור “בין השמשות”, המופיע בקובץ הסיפורים מיד אחרי הסיפור “התגלות”, פותח במישפט, המציין כי המרד באב כבר הפך לעובדה גלויה וקיימת: “ומני אז לבדד אני הולך לטייל… הרי אני כבר למעלה מתריסר” (‘מבית ומחוץ’, עמ' 32; ובנוסח המאוחר: “למעלה משלש־עשרה”). תחושת החטא והאשם קיימות עדיין, אולם המספר הצעיר מוכן לשאת גם באחריות. לעתים הוא מזדהה עם דמות הבעש"ט, שבעיר מולדתו, מז’יבוז', גר זמן־מה: “האילנות הבודדים, הכרים הנרחבים, ראשי הגבעות שם למרחוק, והכל-הכל מתאחד עם כל אשר בי, ולבי ילך שבי למקום שלא נודע לי עד עתה” (שם, עמ' 33–32). ושוב מופיע העימות בין האימרה מפרקי אבות ותחושת החטא והטומאה שהיא מעניקה, לבין “האויר הטהור והשלו”:

לחזור על משנתי יצאתי – משנת ארבעים חסר אחת – ואני מסיח דעתי להסתכל בהוד אשר מסביבי. מסיח אנכי דעתי לראות מה נאה ניר זה! מה נאים שפיים הללו! ולפתע נודע לי כי מתחייב אנכי בנפשי.

בעל-כרחי אני שב למשנתי… אבל היצר הרע שבתוך מעי לא ינום ולא יישן (שם, עמ' 33).

ההזדהות עם הבעש“ט – המתוארת שוב ושוב במחציתו השניה של הסיפור – עומדת גם במרכז הרשימה “נשמת חסידים”, שגם היא נדפסה באותה שנה (תרנ"ח). גם כאן מתוארים נסיונותיו של האב למנוע מן הנער הלומד את היציאה החוצה, אל יפי הטבע. מול ה”חסידים" שבבית האב, השקועים בשיחת-זקנים על “החטאים שבחיים”, ניצבת דמותו של “איש־ישראל”, הבעש“ט, ברגעי התבודדותו ביער צעיר וביחסו הבלתי-אמצעי אל האילנות ואל הטבע (‘ספר חסידים’, עמ' 18. קטע ארוך זה הוצא מן המאמר בעת כינוס כל כתבי מי"ב). הבעש”ט מתואר כשהוא “מהלך בדד ומלקט ענפים ועלים, שומע קול חיתויער, קול החי שאינו יודע לחשוב קודם למעשה… שומע שירת אילנות עתיקי-יומין, הד העולם”. מנעימת הדברים ניכר, שבעיניו של המחבר חסידותו של אבי-החסידות חובב-הטבע היא-היא החסידות האמיתית.

במאמרו “ביטול היש”, שהופיע גם הוא ב’ספר חסידים' (תר"ס), מצטט מי"ב מתוך דברי-חסידים קטע, שגם בו חוזרת ומהדהדת האימרה מפרקי-אבות:

כשתבוא לאדם פתאם הסתכלות באשה נאה, בניר נאה, באילנות נאים או בשאר דברים יפים בעלמא הדין, שמושכים את הלב בהודם… מיד יחשוב וישים אל לבו: מנין זה היופי וההוד שבחיים, אם לא מהוד אלהותו? (עמ' 87).

מי“ב אינו מביא את מקורה של אימרה זו, וקלוזנר – ברשימת הביקורת שלו על הספר, שנתפרסמה ב’ספר השנה' ב', תרס”א – מעלה את החשד, שהמישפטים הללו הם מפרי-עטו של מי"ב עצמו, שרצה להוכיח כי “החסידות השיגה את פילוסופיית שופנהאור בכל עמקותה” (עמ' 251).

באותה שנה שבה נתפרסם,ספר חסידים' (תר"ס) נתפרסמו גם כרכי סיפוריו הראשונים של מי"ב. גם בכמה מן הסיפורים הללו מתוארת נהייתו של הגיבור הצעיר לחיים, לטבע וליופי, תוך איזכור דבריו של רבי יעקב מפרקי אבות. כך, למשל, נאמר בסיפור “לבדד”, שראה אור בקובץ ‘מבית ומחוץ’: “כל החיים הרמים אשר מסביב לי מושכים אותי אחריהם; אילן נאה, ניר נאה, אשה נאה עושים רושם בנשמתי. לכולם רוחי פונה ומכל זיו השכינה שבחיים אני נהנה” (עמ' 73).

גם כאן – כמו ב“ביטול היש” – מופיעה בצד האילן והניר גם “אשה נאה”. אין זה רק חד לאימרה על “שלושה דברים המרחיבים דעתו של אדם”, אלא גם אחד הרמזים הראשונים לזיקה שבין האילן והיער לבין הארוס, הראויה לעיון מיוחד5.


 

היער, הפרדס וגן-העדן

מי"ב חוזר על האימרה מפרקי אבות גם בכמה ממאמריו המאוחרים יותר, בהדגישו את התנגדותו לתפישת העולם שהיא מסמלת:

העם שחי חיי נזירות זה מאות בשנה, עם שמתחייב בנפשו אם הוא מסתכל ואומר מה נאה אילן זה או ניר זה, עם כזה אינו יכול לגדל משוררים מתוכו, כי אם מברו… למשוררים עברים צריכה חירות מראש ("שירה עברית", כרך כל מאמריו, עמ' קע"ד).

מאמרו “דו-פרצופים” מוקדש כמעט כולו לדבריו של רבי יעקב:

זוכר אני במשנת חכמים: המהלך בדרך ופוסק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה – מתחייב בנפשו!

ומחשבה אחת תעלה על לבבי, שרק אז יוושע יהודה וישראל, כשמשנה אחרת תינתן לנו, לאמור: המהלך בדרך ורואה אילן נאה, ניר נאה, שמים נאים ופוסק מהם לדברי מחשבה אחרת – הרי זה כאילו מתחייב בנפשו.

השיבו לנו את האילנות הנאים והנירים הנאים! השיבו לנו את העולם! (כרך כל מאמריו, עמ' מ"ה).

זה עוד מי“ב המוקדם הנוטה עדיין ברבים ממאמריו ומחקריו לצד היהדות הרבנית, ומאשים את ההשכלה בצרות-אופק ובגרימת בילבול ומבוכה בקרב הדור הצעיר בישראל – מבוכה, שהביאה כמה צעירים עד לידי טירוף או התאבדות. מי”ב המאוחד מופיע כאן כדמות המוכרת לנו יותר – דמותו של המורד בגישתו הקנאית של המחנה האחר, הרבני. מורד, הקורא ליתר-פתיחות אל “העולם” – החיים, הטבע והיופי, בהפכו את דבריו של רבי יעקב הוא מגנה דווקא את האדם, האוטם את עיניו וליבו ליפי העולם, ומעדיף את הדת והספר על “החיים”. גיבור סיפורו “הזר” (תרס"ח) מבלה את כל ימיו בין הספרים, כשהוא קרוע ותלוש מן העולם ומן החיים. בסופו של הסיפור הוא מחבק את גזע האילן – אילן, המסמל את החיים, שאותם לא הצליח לחיות – ומתייפח בבכי (כרך כל סיפורי מי“ב, עמ' ס”ז).

בעולם הסמלים של מי“ב מתקשרים האילנות והיער כבר בתקופה מוקדמת אל ה”פרדס“, שאל תוכו הציץ הגיבור הצעיר – ונפגע – ואל גן-העדן, שבו בילה אותו גיבור את ימי ילדותו התמימים, עד שטעם מן הפרי האסור. לא במיקרה הכתיר מי”ב את סיפורו הראשון. במלים “הציץ ונפגע” – הלקוחות, כידוע, מן המידרש על ה“ארבעה שנכנסו לפרדס” (חגיגה יד, ועוד), ואשר שימשו ברבע האחרון של המאה הקודמת לתיאור מצבם של המתמשכלים הצעירים. לא פעם חש מי"ב גם קירבה מיוחדת דווקא לדמותו של “אחר”, הוא אלישע בן-אבויה6.

הופעת מוטיב גן-העדן ב“מיתולוגיה הפרטית” של מי“ב ראוייה גם היא לעיון נפרד, רחב יותר. נזכיר רק כי כבר בחיבוריו המוקדמים מתוארים ימי הילדות והתום לא פעם במונחים, המזכירים את סיפור גן-העדן. במרבית סיפורי הנעורים וההתבגרות של מי”ב מופיעה גם דמות מיסתורית, מופלאה, מוחרמת יוצאת-דופן, הגרה “מעבר לנהר” ומושכת את הצעיר לטעום מן ה“חטא”, מפרי עץ-הדעת. דמות זו מופיעה בלבושים שונים – כאיש צעיר או זקן, כמורה, כמשכיל, כמקובל, כסנדלר, כצייר או כנערה. פעם היא מזכירה את דמותו של הבעש“ט; פעם את בן-אבויה, ופעם אולי גם את ישו הנוצרי. דמות זו קוסמת ללב הגיבור הצעיר, ובזכותה הוא מחליט לעזוב את בית אביו, או את בית חותנו, להתחיל לקרוא ב”ספרים האסורים" או לצייר (מי"ב עסק בנעוריו גם בציור); ובגללה בא תמיד הקץ לאווירה הנוחה והנעימה של גן-העדן, שבה חי הגיבור-הנער קודם-לכן. לעתים מופיעה הדמות ה“מדיחה” גם בדמות של שטן, נחש, או יצר-הרע, הדוחפים את הנער למרוד בגישה החמורה, האוסרת עליו הנאה מאילן נאה ומאשה נאה. “אילן נאה” זה מופיע, איפוא, גם בבחינת עץ-הדעת, שאדם הצעיר נצטווה באיסור חמור שלא לטעום מפריו: אך אין הוא יכול לעמוד בפני הפיתוי, ובכך הוא ממיט על עצמו, במו ידיו, את הגירוש מגן-העדן, ו“מעלה עליו הכתוב כאילו התחייב בנפשו”.



  1. שלום שפיגל, “מה נאה אילן זה!”. באנתולוגיה ‘שירת ביאליק’ (בעריכת ח. אורלן), ת“א, תשל”א, עמ' 25.  ↩

  2. ראה בעיק ספרו של עדי צמח, ‘הלביא המסתתר’, ירושלים תשכ"ז, עמ' 68–98 ומאמרי דב סדן ודן מירון הנזכרים שם.  ↩

  3. ‘המליץ’ כרך כ“ז (תרמ"ז), גליון צ”ו – 30.4.1887. הפלייטון הודפס שוב ב‘על המשמר’ 26.5.1978, בצד רשימתי “הפלייטון הראשון של מי”ב“. אין הוכחות בדוקות לכך שהפלייטון נכתב בידי מי”ב; אולם כיוון שהוא עצמו פירסם מעל עמודי ‘המליץ’ באות השנה עצמה כמה מאמרים, שגם הם נשאו את שם–העט “בר–בי–רב”, קרוב מאוד לוודאי שגם חיבור זה הוא מפרי–עטו.  ↩

  4. ראה בעיקר מאמרו של א. פרנס “ ‘המתמיד’ של ביאליק וברדיצ‘בסקי לפני ’שנוי ערכין' ”, במאסף ‘כנסת’ (כרך ב', תרצ"ו), עמ‘ 121–147. נדפס שוב בספרו של פרנס, ’מבין למערכות‘, ת“א תשי”א, עמ’ 9–34.  ↩

  5. ראה מאמריי “לחבק אשה בדמות אילן”, (האילן והיער כסמלים ארוטיים ביצירת מי"ב), ‘על המשמר’ 9.2.1979, ו“האם הכיר ברדיצ'בסקי את פרויד?”, ‘על המשמר’ 24.11.1978.  ↩

  6. ראה, למשל, “מעין מכתב (לבן–אבויה"), ‘העתיד’ (כרך ד', תרע"ב), עמ' 88–89; וכן ”אחר (איזה ליקוטים)", ‘הגודן’ (כרך ח', תרע"ב), עמ' 76–83.  ↩

המלצות קוראים
תגיות