(1887)
עוד לפני שנתוודעתי אליו בראגאץ כבר נפגשתי עמו פעמיים. תחילה על גשר מסילת־הברזל במעלה מפל הריין, ליד שאפהאוּזן, שעליו ניצבים היינו שנינו ערב אחד ומסתכלים במים המקציפים. כל אחד מאתנו חשב אותה שעה, שהאחר הוא מועמד להתאבדות, שאינו ממתין אלא לאפלה גמורה, כדי שיפּיל עצמו מעבר למעקה־הגשר. אלא שכדרך אנשים בעלי נימוס, סבורים היינו, שעלינו להימנע לחלוטין מהתערב בדרך המיתה שברר לעצמו אדם פלוני. לאחר ימים מעטים הגעתי לקונסטאנץ בדיוק ברגע שהוא יצא אותה. משמע שנינו עודנו בחיים. לבסוף הסבנו, זה מוּל זה במלון קוואֶלאֶנהוֹף שבראגאץ, אצל ה־Table d’hôte.1
כבר עם פגישה ראשונה הבחנתי בו את הצרפתי, על אף חיבתו הגלויה להתבודדות. שהרי אך לעתים נדירות עורכים בני ארצו מסעי־עינוג שלא בלוויית ידיד או ידידה. הוא היה אדם אֶלֶגנטי מאד, בלי כל גינוני־תיירים; לא לבש מעיל־אבק, לא חבש כיפה של יושבי־תא ברכבת ולא נשׂא עמו מדריך של בּאֶדאֶקאֶר, או Guide Conty.2 בעיניים עצוּמות למחצה ובחיוך אדיש סבב נסע על פני שווייץ, ממש כשם שהיה נוסע, כנראה, בחורשת בּוּלוֹן או ביאפאן. הוא לא נתכוון לאחז עיני אדם, ובכך נבדל היה לטובה מן האנשים שבצאתם למסע של שלוש שעות, לא הרחק ממקום מושבם, כבר הם מבקשים לעורר על עצמם התפעלותם של עובדי הרכבת. כל אימת שלא עורר הדבר תשומת־לב ליד השולחן הייתי מסתכל בו. פנים עדינות, מחודדות קמעה, שגוון חיוור להן; לחיים וסנטר מגולחים. השיער החום־בהיר גזוז קצרות, וליד רקותיו חוטי־כסף אחדים שהופיעו, דומה, לפני זמנם; שכן היה ודאי אך בתחילת שנות השלושים. אף לא היו אלה פנים של בעל־הנאה שכילה כוחו; מרץ היה בהן, וכאשר התרוממו לעתים העפעפיים השקועים־למחצה, היית מופתע מן העצמה המבריקה של עיניו החוּמות. בלב השוויתי הברקת־פתע זאת אל ניצנוּצו של תער חד הנשלף מנדנו… מיוחדת לו היתה גם אותה העווייה מעוצבנת, שבה סילסל כלפּי מעלה את קצהו השמאלי של שׂפמוֹ, שעה שהקצה הימני נשאר מוזנח.
לאחר הסעודה נערך בפרוזדור של מלון קוואֶלאֶנהוֹף קונצרט של להקת צוענים נודדת. ישב שם ההמון הבינלאומי המגוּון של אורחי המלון, מבקש לעכל בנעימים את הסעודה לקול הצלילים הזרים של שירי־הפּוּשטה,3 שנוגנו בחשקה עלי כינור. הצעירות בנשים, בשמלות קלות־שקופות, משׂחקות במניפות ובתנוּעוֹת־חן; נְעִימוּת מכוּוֶנת, חיננוּת להוּטה אחר רוֹשׁם. בכךְ ודאי הרהר הצרפתי, שעה שעמד שם מאחורי המנגנים, נסמך בגבו אל מעקה־המדרגות ובוחן בארשת של עליונות את הקהל. היה משהו מן ההתגרות בדרך שבה שמט ראשו לאחור והסתכל בכל האנשים מלמעלה למטה, כשהסיגריה הדולקת לאיטה תקועה בין שפתיו הלחוצות. הוא נשא חן בעיני הנשים, זה היה ברור לעין. פוזלות היו לעברו בשקידה מרובה; ופלונית ואלמונית אף הרכינה עצמה לפניה או לצידה, כל שעה שאפשר היה לעשות כן בלא לפגוע בנימוס, כדי לראותו. הוא הקביל גילויי חיבה אלה, שהשגיח בהם היטב היטב, באדישות גמורה, אך בלא אותה יהירות נודעת של הגברים היפים. וכשלאחר הקטע הראשון של להקת־הצוענים עלה אחד, שביקש להוכיח כשרו ב“ידיעת־מחשבות”, נתרחק הצרפתי בהבעה גלויה של שיעמום.
היודע־מחשבות היה טיפוס נחות למדי ממשפחת הפרופסורים־לביליארד, מאחזי־העינים ורופאי הקסמים.4 הוא הירבה להשתמש בשפות שונות בבת אחת, ובשום אחת מהן לא שלט אף למחצה. הלהטים השגורים: גילוייה של סיכה שהוצפּנה, ניחושו של מספר והבלוּתות כיוצא באלה. עד מהרה שבעתי כל אלה ויצאתי אל הגן. היה ליל קיץ פושר ואור־ירח חיוור. על שביל־החצץ לפנַי נע עוד מישהו, שהכרתי אותו לפי דמותו הגבוהה, הרכונה קמעה לפנים: אותו אדם מעניין. לאחר שעברתי על פניו, פנה אלי בצרפתית ואמר: “טוב כאן מאשר בפנים, הלא כן?”
לא היה כמעט שום דמיון בינו ובין הפטפטנים הרגילים, הטורדים עצמם על זולתם, עד כי נעצרתי ונעניתי לדברו: “אין כל דמיון! המוסיקה טובה היתה, ואולם דברי־הילדות היומרניים של היודע־מחשבות אין בכוחי לעמוד בהם.”
הפסענו לאטנו זה בצד זה.
הוא צחק חרש: “הצדק עמך. אין שטוּת גדוֹלה מזו. וכשאתה נותן דעתך, שביסודו של דבר הרי מה שמסתלף כאן לעינינו, הוא העניין המופלא והחשוב ביותר, אין אתה יכול לעצור בעד רוגזך.”
הסתכלתי בו מן הצד. הוא סלסל קצהו השמאלי של שפמו.
“אתה מאמין בכך?” – שאלתי.
“זהו הדבר היחיד שאני מאמין בו. אולם אין אני ספּיריטיסט. אף אין אני יודע, מה בעצם מבקשים האנשים הללו. אפשר שלא אל הכסף בלבד עיניהם. מעולם לא נתתי דעתי על עניינים שבדוקטרינה. אך זאת אדע, יש אנשים שיש להם, לאסונם, היכולת לנחש מחשבות אדם. שכן אני עצמי הנני אחד מהם.”
“כלום אסון הוא?”
“הגדול באסונות שבעולם. אפשר טעות היא בידי. הן כל אחד חושב, שאסונו הוא הגדול ביותר… ראה, הנה אתה חושב עכשיו: ‘האדם הזה הוא אֶכסצאֶנטרי, וייתכן שאני לומד כאן להכיר מקרה חדש של טירוף־דעת!’ אין אתה צריך לאשר דברי או להכחיש – אני יודע תמיד, מה חושב האדם העומד לידי.”
שתקתי נדהם.
ושוב צחק חרש לעצמו: “והצדק עמך; אפשר מקרה חדש של אווילות הוא, אך אפשר גם של תבונה. הן זה מן הדברים, שאין יודעים בהם לעולם… אציע לך הצעה: הבה נלך יחד לפּפאֵפאֵרס! 5 הלילה נאה. נוכל אין אני בעיניך. אתה ודאי עכשיו סקרן לדעת, ואני נוטה היום לספר. נלך?”
וכבר הפסענו דרך הכפר המבריק באור הירח, מעבר לגשר שעל הטאמינה.6
“אני בעל נטיות חברתיות” – אמר. “אני משוחח ברצון; אבל לא כדי לשמוע עצמי מדבר. אני משפיע עליך לאהדה – בכך כבר הבחנתי לאחרונה ליד מפל הריין. אתה רוחש אלי מעין ידידות עמומה. ולא הייתי אפילו תמה, אילו היית מביא למעני קרבן מועט; שהרי אין אנו מכירים איש את רעהו. לא אמרתי בזה שום דבר שנון. הרי רק ידידינו, כלומר: ידידינו הטובים, הם העוזבים אותנו בשעת צרה. רק אהובתנו היא הבוגדת בנו… ואולם אל־נא תיחפז במסקנתך: אין אני שונא־אדם! דעתי על טיבם של רעי היא טובה ביותר, אלא שמבין אני בהזדייפות.”
“הזדייפות?”
“כן. או, אם תמצא לומר – במעברים. זה משהו מיוחד במינו. ההתבוננת מימיך בדמדומים? ההשגחת מימיך איך צבעי השחר או הערב משתלהבים או מחווירים בשׁמַיִם כל אלפית הדקה? עין חריפה לי. אני רואה מעברים אלה, כל אחת מהן בנבדל. וחליפוֹת כיוצא בהן מתרחשות גם באדם. גם את אלה אני רואה ברורות. החלוקה לאנשים טובים ורעים מיושנת היא כמאֶלוֹדראמה רגשנית, המוצגת באחד התיאטראות שבבולווארים שלנו הרחוקים ממרכז העיר. אין אנשים טובים ואין אנשים רעים. דעתי היא, שמעיקרו – כל אדם הוא טוב או, כפי שאני מכנה זאת: אמיתי.7 האשה אוהבת, והיא משקעת מלוא אהבתה בעדנת מבטה. הידיד מסור, והוא לוחץ ידך בחום. לימים מתרחש משהו – אולי רק זרם הזמן – והם נעשים לא־אמיתים.8 מן האהבה לא נשאר אלא עדנת־המבט, מן הידידות – לחיצת־היד החמה. ואולם אני עומד מיד על כך, גם אם עדיין דומה הדבר לקודמו עד להטעות. להטעות עד כד כך, שאתה נכון להישבע בכל קדשי־קדשים, שהדבר אמיתי הוא. אני יודע את המחשבות. אני מריח את ריח ההזדייפות. כיצד, זאת לא אדע בעצמי. האם מבחין אני בכך, משום שביטוי הרגש דרכו להשתמר בצורה שנטבעה לו פעם? אין בזה כדי הסבר לדבר. יודע אני, שהרגשות הגדולים עניים מביטוי הם. לעומת זאת יש וירטוּאוֹזים המזהירים בהבעת הלך־נפש. אני מבין לכל גוון של משחקם, שאיננו כובש אותי. אין אני מתכוון לצביעות – זו מלה גסה לעניין מגושם – אני מדבר אך על ההזדייפות בלבד. ואני רואה אותה בשירה אצל המשורר, החורז רגשות שכבר זה מזמן נגמל מהם; בפוליטיקה אצל הנואם האוֹפּוֹרטוּניסטי, שקולו עדיין רועם בהתרגשות ממש כמו בימי־הנעורים הנלהבים, בעוד שבפנימו – כבר נצטנן ונתפכח מאד מאד. רואה אני את ההזדייפות בכל מקום שהיא מצויה. בכשרון זה לראות ללבב אדם אפשר שיכולתי להיות דיפלומאט גדול, או איש־עסקים מצליח. אין אני משתמש בכך כהלכה ואין אני אלא הולך־בטל ואיש־הבולוואַרים. איזו שליטה יכולתי לרכוש על בני־האדם, אני המכיר את כל המכוער והמזוהם השוטף ורוטט בנפשם. דמה עצמך במצבו של אותו אומלל, שראייתו חריפה להפליא, עד כדי שהוא מבחין בעין בלתי־מזויינת בחיידקים אשר במי־השתיה. בין הצמא לבין הבחילה סופו לרדת שאולה. כך אירע לי… עמך הסליחה! אני מונע ממך בדיבורי אלה את ההנאה מליל־ירח קיצי זה!..”
עתה טיילנו שעה קלה בלי שיח בדרך התלולה בין חומות־הסלעים. לשמאלנו אשדות־המים של הטאמינה, שסאנו ושטפוּ מעל לגושי האבן. נעצרנו והסתכלנו אל תוך הנחל הפראי.
“טוב הדבר!” – מלמל כאילו לעצמו.
“כן!”.
אחר כך פנינו וחזרנו בדרך לראגאץ. עד כה לא דיברתי דבר.
“אתה חושב, שמחובתך לעבור בשתיקה על שאלה אחת!” – אמר; “זו השאלה על החוויות, שעשאוני למה שהנני. יש בידי לספר לך זאת. אין אני יודע, מי אתה. גם את שמי לא תדע, שכן אין אני רושמו בספר־האורחים. לאמיתו של דבר לא היה איכפת לי, אילוּ ידעת את מעמדי האזרחי. יכול אני לספר זאת בצמצום. נעורי חלפו בבּראֶטאַן,לחוף הים. זה מרחיב ומחריף את אופק הראות. בגיל שמונה־עשרה באתי לפאריס, כדי ללמוד תורת המשפטים. עשר שנים חייתי אז חיים קלים־רופפים, כפי שהם ודאי ידועים לך. את פירותיהן של השנים הללו יכולתי לסכם כך: אדם לומד להחשיד בבת־צחוק. נעשה ערום, וממולח, מיומן בכל התרמיות והנכלים והעקמונות. זכיתי להצלחת־מה אצל הנשים, ואולם שום אחת לא החזיקה מעמד עמי זמן רב; הן לא יכלו לשאת את מבטי, טענו אחדות מהן. אמת הדבר, שחשפתי במבטי את מעשי־המרמה הקטנים והגדולים שלהן. ביום בהיר אחד נמאסה עלי הווייתי זו, ביקשתי לשים קץ ונשאתי אשה. בריה תמימה, פשוטה, מחונכת כהלכה, שאהבה אותי באמונה וביושר. לבחירה טובה מזו לא יכולתי לצפּות. ידידי ארמאנד, בחור טוב, חבר־נעורי ובן־לווייתי בשנות הסערה, שיבח את החלטתי. – לאחר נישואי אירע בי הדבר המפתיע: נתאהבתי באשתי. גם לא יכול היה להיות אחרת. יצור קטן, בהיר־שער, ורוד, נלבב וחייכני עשאני בכוח תמימותו למאוהב במידה שלא עלה הדבר בידי שום גנדרנית גדולה. בשנה השניה לנישואינו, בקיץ, יצאתי עמה לכפר. ילדים לא היו לנו וחיינו יחדיו חיים נעימים. זה היה עונג! עד אז לא הכרתי אלא את הנשים הערמומיות, ואילו נפש זכה זו השפיעה עלי רעננות ואושר. רוויתי נחת מן החלום החסוד של חיי־הבית. נתפסתי לזעיר־בורגנות קרתנית… והנה הזמנתי פעם את ידידי ארמאנד לביתנו, לימים אחדים. הוא בא ועמו הבדיחות הפאריסיות האחרונות, שטרם ידעתי אותן, והעליצות הוותיקה של בעלי־ההנאה. אשתי השתעשעה להפליא. הוא נשא חן בעיניה, והיא בעיניו. והם הפגינו ואמרו זאת. לעיני חיזר אחריה דרך שׂחוֹק. צחקתי; צחקתי עד ליום, שבו הוברר לי, שליצנות זו שהם ממשיכים בה, הוא והיא, איננה אלא עשויה למראית־עין. פתאום החליט לעזוב אותנו. נתברר לי, שכבר מאוחר היה וכי ממילא סופם שימצאו זה את זו שנית. עצרתי בו באכזריות, אכזריות כלפי כולנו. אני עצמי נשאתי ביסורים שלא יתוארו, אולם מה ערך היה לאלה נוכח הסבלות האיומים, אשר עוללתי לשניהם. במקומותינו יכול הבעל המרומה להרוג את האשמים; תדיר מצויים שופטים־מושבעים נשואים, המזכים אותו. בעיני נראה הדבר פשטני וקל מדי, לגזור על שניהם עונש־מוות. חשבתי ומצאתי יסורים קשים מזה: אעניש אותם בפחד־מוות ממושך. תחילה הנחתי לעניינים שיתפתחו מעצמם. העמדתי פנים כבעל עיוור; אני, אשר זמן רב לפניהם ניחשתי את הבלתי־נמנע, וכחוקר התבוננתי, בדם קר, בהזדייפותם. הם צחקו לי בלבם, לי, שידע את מחשבותיהם המזוהמות ביותר והנסתרות ביותר. אחר כך התחלתי באורח בלתי־צפוי מתקרב אליהם, אולם עשיתי זאת, כאילו לא הבחנתי בחרדתם. מזמן לזמן הייתי מעמיד פני חשדנות, שהקפיאה הדם בעורקיהם. ובינתיים הייתי שוב חומד לצון על הבעלים קצרי־הראות, והם היו מעלים על פניהם בכאב חיוך של פחד. מרושע וערום הייתי. החיים היו להם למעמסה, זאת ראיתי בעינַי. האשה לא העיזה עוד להירדם לפני, משום שפחדה, שמא תדבר מתוך השינה. כשעשיתי בלילה את התנועה הקלה ביותר היתה נבהלת עד מוות. ההתרגזות הבלתי־פוסקת הרסה עצביה. והוא, אדם זקוף־קומה לפנים, נעשה כפוף ורצוץ, ומבטו מבועת, קודר. הוא הפחדן הגדול שבשניהם. לא אחת כבר ניסה שלא לבוא. אך אני מביאו תמיד חזרה. אני כובלם עתה יחד, את שני האסירים, השונאים זה את זה. שכן גם הבחנתי עד דקה ממש בהזדייף אהבה נפשעת זו… זה כמה זמן יוצא אני למסעות. בשעת פרידה אני מסתכל בה במט חודר. מעולם אין אני אומר, לאן אני נוסע, או כמה זמן אשהה מחוץ לבית. הם מפחדים כל רגע, שמא אני חוזר…”
שוב היינו בכפר. יתרת הדרך הלכנו בשתיקה. ליד שער המלון הוא נעמד ואמר: “עכשיו מאמין אתה, שאסון הוא לאדם שהוא יודע מחשבות?”
למחרת הבוקר מסר לי השוער אגרת קטנה, ובה נאמר: “היודע־מחשבות אומר לך שלום!”… לא ראיתיו עוד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.