(1890)
אור־אחר־הצהרים דועך פרוּש באולם־השיש של בית־הדין של מושבעים. ראשיהם של הצופים בשורות האחוריות שוקעים אט־אט בדימדומים הפזיזים של יום־החורף. הנאשם שוב אינו יכול להבחין ממקום מושבו אלא ביושבי הספסלים הקדמיים. הנה הם יושבים, בטלים וסקרנים, כשהיד תומכת מאחורי האוזן, בָּאֵי־הקבע שׁל האולם הזה: פושׁטי־רגל עתידים, עורכי־דין מובטלים. וביניהם אחד, שתווי־פניו החיוורים ידועים לנאשם היטב היטב: בנו… והלאה מכאן – העתונאים, אדישים ונחפזים; רכונים עמוק על ניירותיהם מצרפים הם רשימותיהם לעתון־הבוקר. בשני ימי המשפט, בהם נחשפו כל החלאה והתלאות הסמויות שבחייו הפרטיים, נעשה הנאשם אטום עד כדי כך, שהוא אך נאבק ביצר אווילי – לקום ולבקש את אב־בית־הדין שיעלה אור למען הסופרים המסכנים, המשחיתים שם את עיניהם. מדוע, בעצם, לא הועלו עד כה להבות־הגאז? כן, שלא להפסיק את הנואם. רשות־הדיבור לתובע הכללי.
מזה שעה ומחצית השעה נתונה לו רשות־הדיבור. מלוא הגביע של המוסר המקובל שופך הוא על ראשו של הנאשם. אסור לו לאדם לחיות מעבר לתחום יכולתו! אסור לו להפליג בהוצאות, שעה שהוא עומד לפני פשיטת־רגל! אין נוסעים בכרכרות־פאר, שעה שהמלווים, שאינם יודעים את הצפוי להם, מהלכים נדכאים ברגל! אין מועלים בכספי פקדונות של אלמנות ויתומים! ושנים רבות היה נמשך משחק מחוצף זה! שנים רבות לבש הנאשם אצטלה של אדם מהוגן, נשא בכהונות־כבוד חשובות, בגניבת־דעת זכה ליחס־כבוד של האזרחים, ונעץ עמוק בלבם של העניים את קוץ־הקנאה. כרכרת־התעתועים שלו נעה באמצע הכביש, מקום שרשות־הנסיעה נתונה – אם נתונה היא בכלל – רק למרכבות שאינן עמוסות־חובות… ומן המקרה הבודד מפליג הנואם להשקפות הכלליות הנודעות, שעה שהסניגור השש־לקרב מתקין לו בינתיים את בתי־שרווּליו. אף זה לשונו חדה כחרב. נותן עיניו בנקוּדות־התורף שנתפס להן יריבו המכובד, הנואם המצויין שלפניו, ואותן ינצל כהלכה במלחמת־הדברים האבירית הזאת. אף הוא יפליג באורח בלתי־צפוי מן המקרה הבודד אל ההשקפות הכלליות, כמובן, מנקודת־מבט אחרת. כי אל ההשקפות הכלליות אתה יכול להגיע מצדדים שונים ביותר.
התובע מסכם. לנוכח הודאתו של הנאשם, המפורשת והמביעה חרטה – שהיא, כפי שיוסבר להלן, הנימוק היחיד להמתקת עונשו – אין עוד ספק שיינתן גזר־דין צודק. הנואם מקווה שפסק־דינם של המושבעים יינתן פה אחד, שיהא בו משום פיצוי נהדר למוסר הציבורי שנפגע באורח כה מחוצף. מחיאות־כפיים באולם־הצופים. אב־בית־הדין מגנה פריצת־גדר זו ומכריז על הפסקה קלה. קריצה מעיני השוטר, היושב לידו של הנאשם, הודיעה לו שעליו לקום. ביציאתו הוא מחייך לעבר האולם, ובעיני המחמירים שבקרב הצופים היה זה סימן גסות וקשיחות. ואולם הוא לא חייך אלא לעבר בנו, כדי לנחמו ברמיזה, שאין כל זה גורם לו צער.
תמה ההפסקה. מנורות־הגאז קורנות עתה. הכול חוזרים, מרועננים כמו לאחר הפסקה בין המערכות בהצגת־תיאטרון. גם הנאשם הרגשתו טובה יותר. כאב־הראש, שהעיק עליו קודם לכן ככיפה של עופרת, נתנדף קמעה.
“אדוני הסניגור, רשות הדבור לך!”
אולם לפני שהוא נענה להזמנת אב־בית־הדין, הוא משתהה קמעה בכוונה תחילה. צריך שיהא שקט גמור באולם, למען לא יפול דבר מדבריו היקרים. לפתיחה שמורות עמו במיוחד חידודים דקים אחדים, אמרות שובות־לב לאניני־טעם – ואילו הדברים הגסים יותר, שמובטחת להם משום־כך השפעה יתרה, חוסך הוא ברוב חכמה לסיכום: כל מיני ריגוּשים, ליריקה של בית־המשפט, זו הפריטה על בלוטת־הדמעות. לא בקרוב עתידה להזדמן לו שנית פרסומת מסוגו של משפט זה.
– “רבותי, השופטים המושבעים.”
בתחילה מאזין הנאשם למשפטים המהוקצעים, שמתחם גובר והולך בהקפדה. אולם כל העובדות הללו כבר שמע ביומיים האחרונים לעתים כל כך קרובות, ככל שסופרו וחזרו וסופרו לשופטים־המושבעים, עד שלאט־לאט נעשו לו אדישות־וזרות. אליבא דאמת, אין הוא גם מכיר את גורל חייו בתיאור זה, אף על פי שהוא מלאכת־מחשבת, חסרים בו תווים יסודיים, שוודאי אינם מצויים גם בתיק המשפט. והימום חרישי משתלט עליו, עייפות נעימה. רוחו עליו כשל אדם נתעה במעמקי שלג, כשמגיע הרגע המסוכן של תשוקת־השינה. חולמנית הוא צופה נכחו. אילולא מנע אותו רגש הבושה, היה פותח ואומר:
– רבותי, השופטים המושבעים!
היודעים אתם את בני? הנה הוא יושב שם, נער חביב – הוא נמנע, כמובן, מלהעיד. ומה בעצם היה בידו להעיד? הן הוא לא ידע דבר, אם כי הוא, הוא בלבד האשֵׁם, שׁאני יושׁב עתה לפניכם, ליד האדונים שׁוטרי בית־המשׁפט.
הה, אין אתם מבינים אותי כהלכה, רבותי המושבעים. בחור ללא דופי הוא, מוצלח והגון, הגון! אם יש בכם אחד שופט לפי צו לבו, שוחר צדק בדרכי־נועם ובמידת הרחמים, הריני מאחל לו, שיהיה לו בן כזה.
למן יומו הראשון היה אך משמח את לבי, ורק פעם אחת בלבד גרם לי צער. מיד אספר לכם זאת, שכן זוהי הסיבה שבגללה אני יושב כאן.
שעה שנולד היה לי העולם פתאום כה מלא… ידוע לכם, מוצאי ממשפחה טובה, זכיתי בחינוך טוב וקפדני, ונעורי עברו עלי בנעימים. גם לחיי־הנישואין נכנסתי דרך שעשוע. פרנסה מובטחת, הפירמה הוותיקה שנמסרה לי – אי מזה תבוא כאן הדאגה? משק־הבית התנהל ביד רחבה. אלו הן אותן הוצאות מופלגות אשר התובע מונה אותי בהן. ואולם הוצאות אלה היתה להן זמן רב הצדקה, ומשניטלה, שוב לא יכולתי לוותר עליהן בלי לוותר על עצמי. לא המעיל הוא שהיה רחב יתר על המידה, אלא גופי הוא שכחש בפתע.
ואף־על־פי־כן ירדה עלי הדאגה – ומידי בני היא באה עלי. עוד בהיותו שוכב בערישה היה הוא, שריפא אותי מהשקפות נלעגות וקלות־דעת למיניהן, שהיו נחלתי קודם לכן. ילדינו הם מורינו הגדולים ביותר. הוא לימדני לאהוב את החיים אהבה־של־טעם. כי הוא היה חיי, חיי־תמיד שלי, הערובה שלעולם אהיה מהלך תחת השמש, בדמות בני, בדמות נכדי, צעיר תמיד, ויפה וחזק תמיד ומתעדן והולך… הן זו מנת חלקו של כל אב. אף אין אני מעלה דברים אלה, שהם מן המפורסמות והמובנות־מעצמם, אלא משום שאהבתי אני לבני היה בה קו של עצבנות. למן היום הראשון הייתי מאוהב בו, בחולניות אווילית. היתה לי מעין מונומאניה של הבן.
המופלא שבדבר הוא, שעם כל אלה לא פינקתי אותו. אכן, כה מחונן הוא, לב כה נאמן ומסור לו, חוש לכל נשגב, ורגש של רחמים. כמה וכמה פרקים בתורת האנושיות מפי־עוללים מגמגם שלו באו לי. ובעיניו הטהורות התרגלתי להתבונן בעולם המתחדש חמודות. וכך שבתי אף אני ונולדתי, מבחינה אחרת, עם הופעתו של בני… עד היום מרחף לעיני רוחי על פני השנים הראשונות ברק הזהב של תלתליו. לא יישכחו לעולם מסעי־הרכיבה ההם על פני החדר סביב: אני הסוס והוא רוכבו המאיץ בו בקריאות “ויאו, ויאו” ובמחיאות־כף. ואחר־כך גדלנו ולמדנו. אני והוא יחדיו. יצר־הכבוד נתעורר בי, לבל יעלה עלי בידיעתו. וכך נתרעננו בקרבי ידיעותי הישנות, אלא שאת אשפת בית־הספר מנעתי מעצמנו. האנס שלי לא נתענה ללא־תועלת, לא ישב לעולם במכלאה עם שאר ילדים עשוקים. יחד השתתפנו במלחמותיו של הומרוס, יחד קראנו את אנאבאסיס,1 ומשראינו שנית עם החוזרים את הים, את הים, פקד את שנינו אותו זעזוע עצמו של התרגשות. והכרת כוחות־הטבע! מה רבו הדברים שנוספו בתורה זו מאז נתרחקתי ממנה! עד מה נתרחב העולם מאז סגרתי את ספרי־הלימוד של ימות נעורי!.. סלחו־נא לי, בעצם אין דברים אלה שייכים לעניין. אין רצוני אלא לומר, שהייתי חבר למשחקיו ולתלמודו של בני. ומשנתבגר הייתי לידידו. לעולם לא העלים מפני סוד, ולא אני מפניו – והיוצא מן הכלל האחד אירע בזמן האחרון. מכל תרמיותי לא ידע ולא כלום, הוא אך ידע, שאני שרוי בדאגות ובמאבקים… כמה היתה נפשו, ועדיין היא כיום, קשורה בנפשי! עיניכם הרואות: למן התחלת המשפט יושב הוא שם ללא־נוע. לכל המרובה הוא מתחייך אלי לעתים, למען ארגיש בידיד אשר לימיני, אף על פי שלבו שותת דם יותר מלבבי…
ובכן, כיצד הגעתי לידי כך לפשוע מתוך תאוות־בצע? קודם כל: העובדות, שהעלה לפניכם האדון פרקליט־המדינה, כולן אמת הן. זה למעלה משלוש שנים שקוע הייתי בחובות, וידעתי זאת. רימיתי את הבריות ומעלתי בסכומים גדולים שהופקדו בידי. רבותי השופטים המושבעים! במקרים כגון זה שלי הכול תלוי בשקר הראשון. כל השאר בא מעצמו, כי שוב ניטל חופש הרצון. אתה משוקע בבוץ. וככל שאתה מתאמץ להיחלץ, כן אתה שוקע והולך… וכיצד נדחפתי אל המשגה הראשון? מכרה־הפחם, שאתם יודעים עליו כל הדרוש, בלע סכומים גדולים ולא הכניס דבר. ולא עוד אלא שהאשראי שלי נתמתח ביותר. אף־על־פי־כן לא עורר מצבי חשש כלל וכלל. והנה אירע, שזקוק הייתי, לפרק זמן קצר מאד – יומיים בלבד – לסכום של חמישים אלף גוּלדן. כסכום הזה עמדתי לקבל משטרות שמועד פרעונם עמד לחול כעבור יומיים. וכדי שלא איזקק ללווֹת סכום זה, נטלתי את הכסף מתוך אחד הפקדונות שהיו בידי. היה זה מעשה לא מהוגן, אולם הוא התרחש שלא בכוונת־זדון. הן רשאי הייתי לסמוך בוודאות על פרעון השטרות… הם לא נפרעו. בעל־החוב שלי, אדם מהימן לכאורה, מעמדו נתמוטט בפתע. והחמוּר מכל, שמייד פשטו שמוּעות, שגם אני נפגעתי קשה. זה הרס את כושר האשראי שלי. וכך ניטלה ממני אותה שעה כל אפשרות להחזיר את הפקדון למקומו. אילו היה הדבר בידי לעשות, הייתי מכריז ללא־היסוס על פשיטת־רגל.
שמונה ימים חיפשתי ללא־הצלחה אמצעים ודרכים לסתום את הפירצה. דרישות חדשות אכפו עלי. נוכחתי לדעת, שאין לפני אלא כדור־האקדח, אם אין רצוני להוריש לבני שם רע. לאחר מותי אפשר יגלו יתר הבנה למעשה שעשיתי. בהכרזה על פשיטת־הרגל מן ההכרח שיתגלה דבר המעילה, ואילו האפוטרופוס על עזבוני ימצא על נקלה להשלים את הפקדון.
כל זאת שקלתי, סידרתי ורשמתי במידה ראויה של שלווה. הגיע הערב האחרון, שבו אמרתי לבצע את מחשבתי. הסבנו לבדנו ליד השולחן, – בני, רעייתי, בתי. כל אותה שעה הייתי זעוף ונרגש – לבני־משפחתי הסברתי, שדאגות עסקים בדבר – והנה הגיעה שעת מנוחת־הערב. צריך להיפרד! רשאי אני לומר, שעשיתי זאת באומץ־לב. התלוצצתי עם הרעייה ועם הבת, עם בתי, שעמדה חמודה בעצם פריחתה. דווקא עתה ראיתיה זקוקה לי יותר מתמיד. אף נראה היה לי, שעד עכשיו הזנחתיה תמיד. עכשיו, הנה אני מניח לה מגן חזק: את בני האנס! אך בן עשרים הוא, אולם כבר גבר כהלכה… התלוצצתי, כאמור, עם הרעייה ועם הבת – ואולם בו לא עצרתי כוח להסתכל. משהבטתי לעברו, נתערפל מבטי.
אחר־כך אמרתי להם בשלווה ליל מנוחה! נשקתי, כרגיל, לרעייתי ולבתי על מצחן. ואולם ליד בני אחזה בי רגע קט חולשה. טבעתי בו נשיקה ממושכת, ממושכת. הוא נתן בי עין בוחנת. עתה יודע אני, שנשיקה זו היא שהסגירה אותי… פניתי לחדרי. רציתי רק לחכות עד שיעלו כולם על משכבם. האקדח כבר היה מונח מוכן לדבר… והנה פתאום נפתחה בכוח דלת חדרי – היה זה הוא: האנס! במבט אחד תפס את הכל. רציתי לזנוק חיש אל האקדח – אולם הוא היה זריז ממני. דחפני לאחור עד שהתנודדתי. וכבר הוא עמד שם, מאחורי השולחן, והאקדח בידו.
– “תן מיד!” – צעקתי.
“לא! אתה רוצה להרוג את עצמך!”
– “תן מיד!.. כן, אם רצונך לדעת. אני אנוס לעשות זאת. איני יכול אחרת.” בקשתי להתקרב אליו.
“אף לא צעד אחד, אבא!” – אמר והצמיד את קנה האקדח אל רקתו. "אם תצעד צעד אחד קדימה, הריני לוחץ על ההדק.
ובתוך מצב איום זה פתחנו במשא־ומתן. הוא תבע הן צדק שלי, כי לא אשלח יד בנפשי. שאם לא כן יהרוג עצמו מיד. לא רצה באבדן אביו… ועתה, רבותי השופטים המושבעים, האם צריך הייתי לתת את בני, בן שכזה, למוות? ואפילוּ הייתי הולך מיד אחריו… הבטחתי לו בהן צדק, כי אחיה. ואני חי. אני יושב עתה כאן. קומו והרשיעוני!
-
סיפורו של כסאֵנופון על מסע־המלחמה שלו עם 10.000 חיילים יווניים, שעברו מאסיה הקטנה לבבל וחזרה לביזנטיון, כחיל־עזר לקירוס במלחמתו נגד אחיו המלך ארטכּסאֶכּסס מפרס. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.