רקע
בנימין זאב הרצל
נכסי החיים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית

(1898)


ארבעה אנשים צעירים שסיימו זה עתה חוק לימודם באוניברסיטה, נפגשו יחד ערב אחד לפני עשרים שנה, כדי להיפרד איש מרעהו. הם ידעו, שמעתה, לאחר שהדוקטוראט בידם, יפרשו איש איש לדרכו. בעוד הם סטודנטים נהגו לעתים קרובות לבלות יחד בנעימים, ומשהגיעה שעת הפרידה ירדה עליהם תוגה.

“עתה הגיע תור החיים עצמם” – אמר האחד.

“כן, כן” – אמר השני באנחה; “איך יהיה לנו?”

“מה, – היא השאלה! מה נהיה אנחנו?” – חיווה דעתו השלישי.

ואולם הרביעי פתח ואמר: “סבורני, הדבר תלוי בעיקרו בנו בעצמנו.אם אותה הכשרה ממושכת, בה שוקעו נעורינו, יש לה בכלל ערך כלשהו, הרי אין הוא אלא בכך, שאנו יוצאים לרשות החיים אנשים מושלמים. לא עוד המקרה הוא המטיל אותנו לדרך זו או זו. אנו בעצמנו משיטים סירתנו. אני יודע מה תכלית אני מבקש. איני יודע, כמובן, אם אשיגנו. אף־על־פי־כן כבר נעלה אני מאיש־ההמון וזה בזכות הכרתי העצמית.”

“ומה יש בדעתך להפיק מתוך ההכרה הזאת?” –שאלו אותו.

“אפשר תשובתי לא תהא לפי טעמכם, אבל היא האמת לאמיתה: אני מבקש את העושר.”

“חלום נקלה” – אמר וילהלם, זה שפתח בשיחה.

“הנח. אתה מהלך בשמים, ואני – על פני האדמה. אני מבקש את העושר, משום שהוא שקול בחברה של זמננו כנגד הכל. אכן, רשאי אתה, אדוני ההופראט1, לעקם אפך ככל שתחפוץ. ומה, בעצם, מבקש אתה להפיק מן החיים.”

האדם הצעיר שכינוהו הופראט קפץ קמעה את שפתיו ואחר־כך אמר בקול יבש: כבוד!"

“ובעיני אני – כולכם אינכם אלא חמורים כהלכה” – אמר הלה שנאנח קודם לכן. “זה מבקש להיות מיליונר, וזה – אדון בעל־תואר, והאושר מה יהא עליו? אם אין אתם חושבים על האושר, הרי שהנכם – במחילה מכבודכם – גרועים מן הבהמה התמה. אין אדם צריך לבקש אלא מה שקניינו מביא קורת רוח: פרנסה בכבוד, כדי לכנוס לביתו את אהובת־נפשו.”

“שירה לי משירי־דודיך!” – לגלג המבקש להיות מיליונר.

“לא, הוא רוֹמאָוֹ, באהבתו ימוּת” – העיר ההופראט.

ואולם זה ששימש מטרה ללעג קרא בקול וברוח טובה:

“רוצה הייתי שניפגש שוב כעבור עשרים שנה. אז נראה מי מאתנו היה האוויל. הבה נקבע לנו ראיון. אבל לא כזה השכיח אצל בוגרי מכללות. מהיום בעוד עשרים שנה יחזרו נא לכאן רק אלה מתוכנו, שהשיגו באמת את אשר הועידו לעצמם. אפשר נזדמן כולנו, ארבעתנו, אפשר שלושה בלבד, שניים בלבד, אחד בלבד, ושמא – אף לא אחד?”

“לא רע!” – אמר המיליונר. “יבוא נא אך זה שהשיג את מבוקשו. אמרנו איפוא – עושר, כבוד, אושר־משפחה ו… אה, וילהלם עדיין לא הביע מה דרישתו הוא מן החיים.”

“כן, לכם כבר נתברר הכול” – השיב וילהלם. “מה שאין כן אני. שלושת המדורים של שופּאֶנהאוּאֶר עולים בדעתי שעה שאני שומע דבריכם: האדם לפי מה שהוא, האדם לפי מה שיש לו, והאדם לפי מה שהוא נראה. הפסימיסט לא מצא לנכסי החיים אלא שלושה גדרי־אב אלה. האין עוד אחרים? לא אוכל לומר לכם זאת עתה, שכן אני, עדיין לא הכרעתי ביני לבין עצמי, כמוכם. הדבר מרחף לפני ללא מבע. אולי אהיה קרוב ביותר לתפיסתו, אם אומר: האדם לפי מה שממלא את נפשו.”

"בכך דווקא לא אמרת שום דבר מיוחד – טען ההופראט.

“הנח לו” – אמר המיליונר. “אדם טוב הוא בתוך יצרו המעורפל.”

ואולם על המפגש נמנו וגמרו. רצונם לשוב בעוד עשרים שנה ולהיראות כאן, בחדר קטן זה עצמו של הפונדק הסמוך לאוניברסיטה הישנה, אם אך יוכתרו בהצלחה, איש איש לפי דרכו; אף התחייבו ליתן איש לרעהו ובגילוי־לב כמו היום, דין־וחשבון, על נכסי־החיים שרכשו…

וכדרך העולם, חלפו עשרים השנים. תחילה היו השנים בחייו של כל אחד מהם זוחלות לאט ובאריכות מדכדכת, יום אחר יום כלה בעמל מייגע, במאבק, בדאגה, בחסרונות ובהתרגשויות. אחר־כך התחיל הזמן מחיש והולך פעמיו. שכן ככל שאדם מזקין והולך, שנותיו אצות לחלוף. בתחילה היו הידידים רואים זה את זה לעתים קרובות, אחר כך לעתים נדירות יותר ויותר. ואולם את מפגש־ההצלחה חזרו ושיננו לעצמם, פעם בצחוק ופעם ברצינות, ובדרך־כך לא נשתכח מהם. זה שביקש את העושר, וכן זה ששאף לכבוד, – כבר היתה להם כעבור מחצית המועד ודאות שהם עתידים לבוא; הכול ראו ושמעו באיזו מהירות עשו דרכם. השניים האחרים שקעו בתוך המון הבינונים.

ואולם משהגיע היום המיועד, היה וילהלם הראשון שנזדמן באותה שעה באותו מקום עתיק, כבאותו יום. אחריו הגיע הלה שכינוהו רומאָאוֹ. השניים, לאחר שהושיטו יד איש לרעהו, נאלצו לעמוד ברחוב ולהמתין, כי מסעדת הסטודנטים נסגרה משכבר, לאחר שהאוניברסיטה עקרה הרחק מכאן להיכלה החדש. וילהלם נראה עלוב במקצת במעילו הבלוי ואילו רוֹמאָאוֹ היה בעל־כרס, וכאשר הניף מגבעתו – נתנוצצה קרחתו באור הפנס.

“דווקא אנו הננו הראשונים” – אמר בתמיהה – “ושמא היחידים?”

“אותי ודאי לא פיללת לראות כאן” – נתחייך וילהלם.

אותה שעה חלפה כרכרה נאה רתומה לסוסים אצילים. האדון הכחוש שיצא מתוכה והפליט בעצבנות מלים אחדות לעבר העגלון, לא היה אלא ה“מיליונר” מאז. בבת אחת הושיט את ימינו לווילהלם ואת שמאלו לרוֹמאָאוֹ, ואמר:

“עכשיו הרינו עומדים, כמובן, ברחוב, ביום ההוא חששנו להרס תקוותינו בלבד, להריסתו של הפונדק לא חששנו.”

“אכן, מוטב כך” – אמר רוֹמאָאוֹ בצחוק. “שלושה מאתנו באו, אחוז יפה מכל מקום. הייתכן שנקלענו במקרה לטובים שבעולמות? אך מדוע “הוד מעלתו” בושש לבוא – פליאה היא ממני. והרי הלה ודאי שיש לו יסוד למדי”.

“או יותר מדי” – אמר המיליונר; “אפשר חושש הוא, שיהא עליו לספר לנו כיצד הסתדר, כיצד הערים והשיג את ההמלצות, כיצד נשא את האשה המכוערת כדי שקרובי משפחתה יסייעו לעלייתו.”

"באותו רגע נטה ובא מקרן הרחוב אדון לבוש־הדר, הסתכל לאחוריו כחושש שמא עשוי מישהו לעקוב אחריו בסימטה מלוכלכת זו. היה זה “הוד מעלתו”.

“כולנו פה!” – קרא רוֹמאָאו. “לא ייאמן. אלא שכאן אין אנו יכולים לשׁהוֹת. היודע מי מכם היכן פוּנדק ‘הזֵר הירוק’?”

“הוד מעלתו” לחש: “ברור הוא, שאנו נראים כאן כחבר קושרים. אולם אני הייתי מבקש לפיטפוטינו מקום שקט, של השראה.”

וה“מיליונר” העיר כמהתל: “מקום שאין רואים אותך”.

“יש לי הצעה” – אמר וילהלם.“בסמוך לכאן יש לי מקום שאיש לא יפריע בו מנחתנו. אכן, מקום פשוט, פשוט ביותר.”

“דווקא משום כך טוב הוא!” – קרן העשיר. “זה ישיבנו אל הימים מקדם. הנני משלח מכאן את המרכבה.”

וכך עשה. הלכו אחר וילהלם דרך סימטאות אחדות. משהגיעו עד בית עלוב אחד עמד וילהלם.

“הגענו”.

תמהו מאד. רומאָאוֹ נאנח:

“היכן ‘הזֵר הירוק’?”

“לא תמות בצמא”– ענה וילהלם. “בואו־נא!”

עברו על פני החצר האפלולית. מתחת לפנס תלוי היה השלט ועליו הכתובת: “לשכת עבודה”. בסמוך לו הדלת. נכנסו לתוך פרוזדור, וממנו פתחים לחדרים רבים. על גבי פתקאות הקבועות עליהם היה רשום: “אולם־אוכל”, “אולם־קריאה”, “משרד”. מאחר שבכניסתם נשמע צילצול פעמון, מיהר לקראתם אדם צעיר, מתוך אולם־האוכל, ומבעד לדלת שהיתה פתוחה דקות מספר הבחינו בשולחן ארוך, שאנשים בלבושי־עוני הסבו אליו בצניעות וסעדו.

“רעיון נפלא!” – אמר המיליונר. "הוא הביא אותנו אל בית התמחוי. הנקבל, לפחות, ‘חדר מיוחד’ "

“מובן”, – חייך וילהלם. “אגב, אין אתם בבית־התמחוי, אלא בביתי.”

“הוד מעלתו” הבליג על הערה, אלא שבלבו הצטער על כך, שבנעוריו לא היה בררן יותר בקשרים עם אנשים. במשרד היה שולחן ערוך לארבעה אנשים, נקי ועני למדי. על הקירות תלויים היו מפות ותרשימים גראפיים. בארגז־זכוכית היו תבניות שונות להוראת טנולוגיה. כן נראה קיטון שני, בו עמדוּ מיטת־ברזל, שולחן־רחצה וארון.

“כאן אני גר”, – אמר וילהלם. “הנחתי מראש, שתסכימו ללכת אחרי, ודאגתי להכנת ארוחת־ערב בשבילנו. ודאי תהיה בעיניכם דלה במקצת, אבל בבית הזה היא נחשבת לסעודת־זלילה. ואין רצוני כלל שבני־חסותי ידעו על כך. הבירה אסורה כאן בשתייה בכלל, יין ניתן רק לבעלי־מיחוש או לאלה שנחלשו מרעב.”

קרא המיליונר: “נראה, שבנו אתה נוהג מנהג יוצא מן הכלל לעניין זה, שהרי אתה כאן ודאי שליט עליון!” ומיצמץ בהנאה לעבר “הוד מעלתו”, כמבקש לומר: “נשתבש האיש לחלוטין!” וילהלם נענע אט אט ראשו. אחר כך שלח את הנער להגיש את הארוחה. הלך־הרוח שהיה תחילה קר ככפור, נעשה לאט־לאט נעים ועירני יותר. רוֹמאָאוֹ חיווה דעתו שראויה הבירה לשתייה; ובעיני המיליונר היה בעצם משום קסם בכך, שהוגשו להם מאכלות־יום־ראשון של העניים. סוף־סוף יש בכך מן השוני. מהרה צפו ועלו זכרונות, ותוך כדי שיחה נתחדשו הנעורים. אפילו “הוד מעלתו” – נוקשותו הקודמת פסה, ולאחר שניטלו הצלחות מן השולחן, כמעט ששבו הידידים אל לשון הימים שחלפו. וילהלם הפטיר את המשרת ברמיזה ופתח:

“הנה כי כן, עמדנו בדיבורנו, איש לרעהו ואיש לעצמו. זוהי סעודת־ההצלחה. עכשיו מן הדין הוא שנשלים את הנדר. הבה ניתן איש איש דין־וחשבון על נכסי־החיים שרכשנו. עלי אך להעיר לפניכם, שלא יהיה שום ערך להתוודוּתנו אם לא תהיה כנה. כשרוֹמאָאוֹ הטוב שלנו העלה בשעתו את רעיון ההימור הפילוסופי, דומני בלשון עממית: מי מאתנו יהיה האוויל הגדול ביותר, – ודאי נתכוון לתוצאה הפנימית של ההצלחה. שכן מה דמותנו כלפי־חוץ, זאת יכולנו לברר לגבי כל אחד מאתנו בדרך אחרת, אף־על־פי שהחיים פיזרונו הרחק איש מרעהו. ואני משער, שגם לאחר השיחה נמשיך בדרכינו הנפרדות. דווקא משום כך חייבים ורשאים אנו לגלות בפגישה זו אהבת־אמת פילוסופית. אגב, ממילא נרגיש אם דיבר פלוני דברים היוצאים מעמקי הלב או לא. מי מבקש להיות הפותח?”

“אני”, – אמר המיליונר. “אני רוצה להוכיח לכם, שאין אני חושש להודות על האמת. אמנם אתה, וילהלם, היית היום בעיני מוזר בתחילה, מוזר מאד, בסביבה זו…”

“אמור בפשטות: משוגע”,– שיסעהו הלה.

“אולם יש בדבריך משהו המדהימני. בעצם ביקשתי אך לספר לכם, שהשׂגתי את מטרתי. המיליון! – כך קראתי זאת אז. ואם יש בידי אדם להשיג מטרה עשר פעמים, הרי אני הוא שהשגתי זאת.”

“עשרה מיליון?” – תמה רוֹמאָאוֹ.

“חזיז ורעם!” – מלמל “הוד מעלתו”.

“כן, בערך – שכן אין בידי לומר לכם זאת בדיוּק אלא לאחר המאזן הבא. אולם כאן אני הוא הבא לערוך מאזן. הן לזאת נתכוונת, וילהלם? זכות, חובה. בתחילה עבדתי עבודת־פרך. לא, אין לתאר כלל עד מה פירכתי איברי. את תעודת־הדוקטור שלי זרקתי אל מתחת לשולחן מיד לאחר שהשגתיה. הפרקליטות נראתה לי עניין אווילי עלוב.”

“תודה”, – אמר רוֹמאָאוֹ.

“סלח לי, שכחתי שאף אתה עורך־דין. נתכוונתי אך לומר, שאין לעשות עושר במשלח־יד זה. הטלתי עצמי לתחום מסילות־הברזל, שנראה לי כמבטיח ביותר. התחלתי בשלב תחתון כפקיד, פקיד־תנועה. חבריא, אין אתם יודעים בטיב החיים האלה ולא כלום. רביצה בחוץ, בתחנה נידחת, עתים בעבודת ארבע־עשרה–שש־עשרה שעות ליום. מיטמטם והולך מזה, וכלה בהתרגשויות מזה. האחריות הזאת לכל רכבת החולפת בסערה. אתה עומד רגלך האחת בכלא והאחת – בקבר. בא מקרה וטילטלני אל איזור של סחר־עצים. טיפלתי במשלוחים של אדני־רכבת, למדתי להכיר את הסוחרים ואת עסקיהם, שיש בהם משום תנופה לגדולות. ושוב שיניתי את משלח־ידי ועמדתי לשרותו של סוחר־עצים. אף זו עבודה קשה. כעבור ימים ושנים הגעתי לעמידה ברשות עצמי. התחלתי בקטנות, בפעוטי פעוטות. ראיתם מימיכם נמלה גוררת גבעול קש ומטפסת מעל לחלוק אבן? הנה היא מועדת־צונחת, מאבדת את גבעול־הקש, אוחזת בו שוב, וחוזרת ומעפילה. פעמים אחדות נהרסתי עד היסוד. ואף־על־פי־כן שבתי והתאוששתי. איזה מרץ אגדי שיקעתי בכך, ומנין בא לי – אינני יודע. רק זאת אדע: לחזור על פרשה זו שנית אין אני רוצה. לנישואין לא היה לי פנאי, גם לא חשק; תחילה, משום שמצבי היה דחוק, ואחר כך משום שמצבי היה טוב. את כל רווחי השקעתי תמיד במפעלים חדשים – הפרטים ישעממו אתכם. סוף דבר: הנני למעלה”.

“ומה מצב העניינים שם למעלה?”– שאל וילהלם.

“מילא, לא בדיוק כמו במעשה יוהן הסבונאי העליז. ודאי, אילו הייתי מפסיק, יש לשער שהייתי נופח נפשי מרוב שעמום. אולם אין אני מפסיק, אני מוסיף לאוץ. האשבור מפרקתי, Chi lo sá?2 האבוא אליך, וילהלם, באחד הימים לבקש כף מרק, כהללו שם בחוץ? אי־ודאות זו היא, בעצם, עדיין הדבר האחד בחיים הקוסם לי. אין אני מעורב עם הבריות, משום שמכיר אני אותם. כל אחד מבקש להפיק ממני משהו. ואף אתם, אילולא קבעתם לי את הראיון בעוד הייתי עני מדוכא, הייתי חומק מכם כמפני המגיפה… אל־נא תתרעמו עלי!”

“הוד מעלתו” כיעכע ואמר: – “אתה מתבטא בגסות־מה, אולם בפגישתנו זו הבלתי־רגילה מותר כל גילוי־לב. ואין אני רוצה לפגר אחריך באהבת־האמת. הן גם אני זכיתי שיתמלא מבוקשי, ואפילו יותר משביקשתי. יכול אני לספר זאת ביתר קיצור. תחילה חיפשתי פטרונים, עתה הנני בעצמי פטרון גומל־חסד לאחרים; עוד אני אנוס, כמובן, להרכין ראש ותמיד אהיה אנוס לעשות כן. כאשר סיפרת על הרפתקת עשרך קינאתי בך, אף־על־פי שהמאזן אינו מניח את הדעת ביותר. אתה, לפחות, יכול להילחם על מעמדך; ואילו אחד משלנו הוא כמו אסיר כבוד־עצמי. משל למה הדבר דומה? לאחד שנגזר עליו לשהות בחדר שקירותיו ספונים מראות כולם, ומקום אין לו למנוחה מעצמו. אך תתנועע קמעה דרך חירות ובתנופה – אפשר אחת המראות תנופץ לרסיסים. אף עלבון לא יחסר. הבריות מקדימים בברכה את תארי, את מעמדי – לא אותי. אין זה חשוב כלל מי נתון באותה איצטלא, אני או אחר. תחילה הייתי מיצר, שעה שגבוה ממני בדרגה לא נתן דעתו עלי. אך זה כמוהו כאפס. ברכתם הכנועה של הנמוכים ממני בדרגה – הוא החמור ביותר. הן יודע אני על שום מה נכנעתי אני לכל ממונה עלי; עתה הם נוהגים בי מאותם הטעמים… כל זה אינו שווה כקליפת השום. ילדים צריך היה להביא לעולם, ילדים בריאים אחדים, ולחיות במוצנע. רוֹמאָאוֹ בן־חיל, עמו היה אז הצדק.”

“הצדק היה עמי, הצדק היה עמי” – אמר הנזכר, שקוע בהרהורים, והעביר כף ידו השטוחה כמה פעמים על פני קרחתו. “האומנם היה הצדק עמי? אני מאמין בכך מאז שמעתי דברי שניכם. קודם לכן לא היתה בי ודאות גמורה. מטרתי היתה נשגבת פחות משלכם, ולפיכך גם השגתיה ביתר קלות. עבדתי באשתי כיעקב ברחל. שבע שנים שימשתי עוזר עורך־דין בלשכתו של חותני בעתיד ולבסוף הייתי לשותפו. הוא מת, הלשכה ברשותי, והיא מבטיחה קיומי. יש בידי להזמין לרעייתי הטובה שמלות־אביב, להבטיח אפשרויות־לימוד לילדי. כולנו בריאים. לעתים קרובות אומר אני לעצמי, שמכל הבחינות עלי להודות לאלהים על שמילא את כל מאוויי, ועל שבנוסף על כך עשני שמח בחלקי.”

הפסקה קלה. המשפט נשמע כמקוטע. ומשהתמהמה עורך־הדין, שאל אחד הידידים:

“אבל דומה, שמשהו עוד מעיק עליך?”

“כן,משהו. והדבר פוקד אותי לפרקים באורח מוזר, לעתים נדירות ביום, שאז טרוד אני בכל מיני עיסוקים. לרוב בא עלי הדבר בלילות. אני מקיץ בעצם דממת הליל. איני יודע איך אכנה זאת. פחד? הרגשת ריקנות. אפשר פחד המוות הוא, אם לא הפחד מפני החיים. יודע אני, כי אשתי וילדי מצויים בקרבתי, אני שומע נשימתם, נחירתם. ואף־על־פי־כן יש בי רגש של בדידות מרירה, ואין אני מבין לשם מה אני חי. הדבר יימשך עוד עשרים או שלושים שנה, אזכה או אפסיד כך וכך משפטים, אפרע את מסי וחשבונות־האטליז, אגבה את הוצאותי. כן, אבל לשם מה? היכול מי מכם לומר לי: לשם מה?”

“על שאלה זו אין, כמובן, תשובה” – אמר האיש העשיר בלחש.

אז פתח וילהלם ואמר: “הנה שמענו דברים על המחסור שבעושר, העלבון שבכבוד, העקרות שבחיי־המשפחה. הרשו־נא לי לספר את פרשת חיי, ומדוע העזתי לבוא גם אני אל המפגש, אף־על־פי שאין אני כלום, ואין לי כלום, ואין לאחרים בי כלום. משגמרתי לימודי באוניברסיטה, ניסיתי פרק־זמן לשלוח ידי בעבודה ספרוּתית. אחר־כך באה ירושה קטנה וסייעה בידי להפסיק מלאכה זו, הממלאה אותך עד צוואר גועל־נפש בשל קנאה שפלה, תככים, מזימות ואפוטרופסות. יצאתי למסעות. באנגליה ובצרפת למדתי להכיר את המגמות החדשות בשדה עבודת־הסעד, – וכאן לפניכם דוגמה צנועה שלהם. אני חי בין אנשים עניים ונבערים, ושהדלות מביאתם לכאן, והם חוזרים ויוצאים מכאן לאחר שנתאוששו ונתחזקו קמעה. חבר מורים, צעירים מועילים, נתכנס עד מהרה סביבי. אנו מפיצים השכלה מועילה בקרב העניים, לא מליצות פוליטיות. מן הראוּי, לדעתי, שהאמצאות והתגליות החדשות לא יהיו מנתה חלקם של אלה בלבד, שכבר יש להם די והותר. אני מורה את תלמידי לדעת, מה גדול, מה נרחב, מה נאה הוא עולמו של הקדוש ברוך הוא, וכי אל להם למהר ולהתייאש, אם אין המזל מאיר פניו במקום אחד. אני נוטע בהם תקווה על־ידי שאני מראה להם, לאיזו דרגת־הישגים כבר הגענו בתרבות. שהרי חיים אנו בזמן, המזכיר לנו את הדורות המפוארים של תקופת הראֶנאֶסאנס והראֶפורמציה.”

“הגד־נא” – נכנס לדבריו המיליונר בחיוך־של־זדון – “כלום לא היה נעלם אצלך לאחר נאום שכזה שעון־הכיס? האם אתה מנהל בכלל חשבונה של כפיות־הטובה?”

“אין כאן שום כפיות־טובה, הואיל ואין אני מצפה שיחזיקו לי טובה. עם כל נצרך חדש, הבא אלי, אני אומר בלבי: 'ברוך־בואך, כפוי־טובה!”

“הוד־מעלתו” העיר בחריפות: “אלטרוּאיסט הוא!”

וּוילהלם סיים מתונות: “הנה כי כן, יש גם לחיי נכס, והוא – העניין הממלא את נפשי. חזון העתיד הוא. אכן, רוח אביב בו. אפילו המחשבה על חליפות ימַי שוב ניטל צערה. וכבר אני אזרחו של אותו עתיד, מפני שאני פועל למענו. כלום אף הוא, הפסימיסט הגדול,3 לא פנה תדיר אל עדת־העתיד שלו? ללמדך שאף הוא, מעבר לשלילה, האמין בעתיד לבוא. הוא הדבר האחד והיחיד שאין עמו אכזבה.”

עורךְ־הדין השׁלים: “משׁום שׁאינו ניתן להישֵׂג.”


  1. ר‘ הערה בעמ’ 101 (בספר; בתחילת הסיפור “שרה הולצמאן – הערת פב”י).  ↩

  2. איטלקית: מי יודע?  ↩

  3. הכוונה לפילוסוף שופּנהאוּאֶר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות