רקע
בנימין זאב הרצל
רוחו של בּארנוּם
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית

(1900)


“היוודע־נא משהו על בארנוּם”1 – אמר לי הממונה, האדון העורך של המדור הלוֹקאלי.

“בארנוּם?” – העזתי להתנגד, משום שראיתי והנה משחק־הטארוֹק2 שלאחר הצהרים הולך שוב לאיבוד. “הלא בארנוּם מת”.

“אולם רוחו חי”, – העיר הממונה בנעימה, שלא הניחה מקום לערעור לפני בית־המשפט למינהל.

אלא שׁלא ידעתי לפרשׁ כוונתו בעניין הרוח. שׁמא מִכְתָּם? אצל ממונה הכל ייתכן. לפיכך שאלתי בזהירות:

“כוונתך לבארנוּם בפוליטיקה, לבּארנוּם באמנות, או לבּארנוּם בספרות? ההכרזה היא העיקר. יש להטריד את הקהל בשבחו של דבר הוסף והטרד, עד שיהא מאמין בו. האנשים, הנוהגים להטריח עצמם על הציבור, בידיהם מפקידים את כהונות הציבור. הזרמים באמנות, שעליהם מריעים בחצוצרות וקול שופר, אותם מכתירים כאמנות אמת, ובלבד שיתנו סוף־סוף מנוחה לאדם. המשוררים המצליחים בסופו של דבר, על־אף־הכל, לגלגל לעצמם תשומת־לבו של כלל הציבור בעזרת חברים, על־ידי שבחים פרי־תחנונים, לקט קטעי־עתונים והילוך בדרכי־עקיפין מזוהמות ביותר – להם ניתן כבוד משוררים, מתוך תקווה חבויה, שמעתה שוב לא יהא הכרח לקרוא את כתביהם. הלא לכך נתכוונת במלים רוחו של בארנוּם?”

“ידידי היקר” – אמר הממונה כשהוא מושך דיבורו, עד שבפתע ראיתי עצמי קצר־דעת, במלים הללו: “ידידי היקר” כרוכים היו תארים זוֹאוֹלוֹגיים רבים מן החמוֹר ולמטה. אבל הוא כה אדיב:

“לא,שעה שאני אומר בארנוּם, כוונתי בארנוּם בלבד. חוששני, שלעולם לא תהיה רפורטר טוב. סגולותיך הרוחניות היו, לדעתי מספיקות לכל היותר בשביל פרופיסור באוניברסיטה, דרכך לחפש את מה שצפון מאחורי הדברים. וטעות היא, ראשית, מפני שאין שום דבר צפון כלל מאחורי הדברים, ושנית, אין לנו שום עניין במה שצפון מאחורי הדברים. הבינות לדברי?”

“ודאי” – שיקרתי כדי לשוות לעצמי מידה של חשיבות, אף קרצתי בעיני הימנית, כדי לרמז, בנוסף על כך, גם על מידת פקחות שבי.

“טוב ובכן היוודע־נא משהו על בארנום!”

“הנני הולך!” – קראתי, והלכתי. אחרים נוהגים לחקור עניינים בישיבה, ואילו אני – בהליכה. אלא שאני לא הגיתי תקווה להיוודע משהו חדש על בארנום, משהו שאדם רב־מודיעין זה עדיין לא הודיע עליו באוזני העולם בלאו הכי ומבלי שישאל. אילו אמר לי הממונה, שעלי למצוא את ליווינגסטון,3 היתה זו משימה פשוטה הרבה יותר. שכן אתה נוטל כרטיס־נסיעה לאפריקה ונוסע והולך עד שאתה מוצאו. אולם לגלות את בארנום! מלמלתי לעצמי משהו חסר־נימוס, משום שבטוח הייתי שאין איש יכול לשמוע אותי.הלא בארנום מגלה לכל הבריות. הוא אוזר את כל כוחותיו שלא להתעלם מעיני הבריות. הוא מגלף זאת בקליפת כל עץ, חורט בכל אבן־חלמיש. הוא יציף אותנו בידיעות גם אם לא נבקש לדעת עליו דבר. חטא הוא, באמת, להשבית על עניין זה משחק־טארוֹק.

עד כאן הגעתי במונולוג המר שלי, שעה שהבחנתי בקבוצת אנשים ליד בניין חדש המדביקים מודעה בעלת ממדים מטורפים על גבי קיר של קרשים. האנשים חבשו מגבעות אפורות רכות, רחבות־שולים, מן הסוג שהוא אצלנו סימן־היכר מובהק להשקפה סוציאל־דמוקרטית. על המודעה כבר נראו מחציתו של הסוס הלבן בעל הגב השטוח כמערוך ורגל אחת של האמנית המקפצת עליו; ולמעלה מזה – חישוק־הנייר הפרוץ שדרכו קפצה, כפי הנראה. כאן ודאי יוודע לי, אם אפשר בכלל, משהו על בארנוּם. תקעתי עצמי בין סקרנים אחרים והסתכלתי בהמשך התהוותה של התמונה. היא נשלמה מהר יותר מכפי שיש בידי לתאר זאת. היא כיסתה שטח נרחב והיתה כה כעורה, עד שכל העוברים ושבים היו מלאי התפעלות. מוקיונים, פרשים, סוסים, חיות־פרא, רצים, להטוטרים, קפצנים, טאם־טאם, בּוּם־בּוּם, צ’ינדארא, בצבעים צורמים, לא־נעימים. כל שעבר על פני התמונה היה מזדעזע. אז חשתי לראשונה משב מרוחו של בארנום. הוא היודע כיצד מדברים אל ההמון. יכול שיהא מאוס, יכול שיהא פרוע, ובלבד שתהא מהומה לחזות בה.

האנשים חבושי המגבעות רחבות־השוליים, גררו הלאה את הסולמות, סירי הדבק והמודעות שלהם, ואני אחריהם. מהם נודע לי, היכן מצוי המטה הראשׁי של דַבָּקֵי־המודעות והעומד בראשׁו, אקרא לו: הגנרל דיבּוק.4 ניגשֹתי אל האדם הזה בהסתמך על משלח־ידי הקשה, והוא הראה לי את כל תערוכת תמונות־הנייר, אשר יופיעו בחדשים הקרובים על חומותיה למודות־הסבל של וינה. ממנו נודע לי גם משהו על בארנוּם, ששמו עתה ביילי. אף נראה, אם מותר לי לסמוך על דבריו של הגנרל דיבוק, שביילי היה מאז ומתמיד בארנוּם. בארנום היה בעל השם, אולם ביילי היה בעל המעשה. בארנום הקציף את הקצף, שממנו הקפיץ ביילי את הכסף.5 בארנום היה אחיזת־העינים וביילי הייצוּר – או אף להיפך. בקיצור, עתה הרי זה מפעל ענק, בנוי על מודעות־נייר, טאם־טאם, בום־בום וצ’ינדאַראַ. והפרסומת היא כה עצומה, עד שעל כרחך אין אתה יכול לעבור על פניה בלא להשגיח בה. ההצגה הופכת להצגת־כפייה. ההצטופפות לפני התמונות־המבחילות הופכת למאורע, אשר רפורטר בעל־מצפון חייב לציינו, אם כי יש בו אותה שעה הרגשה עמומה שהוא עובד למען בארנום. הנה בכך מתגלית העצמה שברוחו של בארנום: גם המחאה, גם הבקורת המגנה, גם הגידוף של כל הנטרדים על ידי המולה זו, נעשים לו פרסומת. בּוּם־בּארנום! הפרסומת מושכת את הבריות. כל מקום בו מצויים אנשים מתקבצים עליהם אחרים, ומיד הרי לך דוחק, בּוּם־בּומבּארנוּם!

אשׁר־על־הַדַּבָּקִים נתן לי את תכנית “בארנום וביילי, ראשׁ הצגות עולם”. זהו ספר. שלושים ושניים עמודי קווארטו גדולים מכוסים תמונות ודברי־התפארות. “היכנסו־נא!” – עשוי בצורת קונטרס בעל צביון מדעי כמעט. פתיחה נפלאה לו משמש הפסוק: “דברו האחרון של בארנום אל הקהל”, ומתחתיו ההסבר לכותרת: “משא נבואי נדיר, שנתגשם מלה במלה. נכתב באמריקה,עם שובו מלונדון, בשנת 1890.”

כן, זהו רוחו של בארנום. זה שנים רבות שהוא מת, ועדיין הוא מוסיף להטריד את הקהל. זה מזמן הלך לעולמו, ועדיין רוחו רומזת: “היכנסו־נא!” ועתה ישאל השואל, מה בעצם היה אותו דיבור “נבואי נדיר”, המתגשם מלה מלה לתמהונם של הדור הזה ושל הדורות הבאים. פשוט מאד, האדון בארנום אמר עם פרידתו מאנגליה, שרצונו הוא לחזור לימים שנית לאירופה. מאמירה זו עושים את “הדברים האחרונים” של נביא־המודעה. הוא כותב צוואתו על התוף הגדול. וזו לשונה: “גאוות ימי שיבתי היא, כי הוסכם במפורש ביני לבין מר ג'. א. ביילי, שותפי כערכי, בכתב־האמנה שלנו, שאם אחד מאתנו או שנינו יחד ניתבע לעולם האמת, המכון הזה… יוסיף להתקיים, והדאגה הנבונה לקיומה המתמיד של ראש הצגות עולם זו הוטלה כחובה גם על יורשינו וממשיכינו החוקיים, והיא תנאי מוחלט ומחייב.”

דבר זה אין אתה יכול להמציאו ואין להעלות עליו. פינאאַס טיילור בארנום התגלה כעושה־חסד עם האנושות, וג', א. ביילי, המניח לו לקרוא אף מבור קברו “היכנסו־נא!” – הוא באמת שותפו “כערכו”. תארו לכם איזו קדושה אופפת את המבקר ב“בארנום וביילי, ראש הצגות עולם”, שעה שהוא קורא אותם דברים אחרונים של האדם הגדול, אותה צוואת טאם־טאם. ומה נפלא סגנונה: אם אחד מאתנו, או שנינו יחד, ניתבע לעולם האמת. בזה עוד נתונה האפשרות, שאחד מהם, או אף שניהם, יישארו תמיד בחיים, והרי לך מיד פלא נוסף בקרקס הזה המשופע כל כך בחזיונות משונים.

אחר כך הוא פונה בצוואת־הצ’ינדאֵראַ אל הילדים, וגם זה דבר נהדר הוא בעיני. הרי זו התעמולה הכוללת ביותר שבעולם. שכן כולנו הננו או היינו ילדים, ורבים מאתנו שוב עתידים להיות ילדים. פינאֶאַס טיילור בארנום מבטיח לילדים, שהוא יחזור ויראה להם שנית אנשים וחיות מוזרים או איומים. הוא מבטיח זאת בנעימה טובת־לב, עד כי אפשר לחשוב, שהדוד בארנום החביב לא לקח מן הילדים דמי כניסה.

ואני מתחיל להבין את רוחו של בארנום. יש בו משהו תמים, תמימותו של גאון. הוא יודע לעורר ציפייה. אם המודעות בלבד הן כה ססגוניות ופרועות, טיבה של ראש הצגות עולם על אחת כמה וכמה. הרי זה הפתיון הישן והמקצועי בנוסח הווּרסטלפראטר6 שעוצב הפעם בדפוסי תעשייה גדולה. אותו פזמון־הרחוב, שאותם ברנשים עלובים מגלגלים בתיבת־זמר, משמיע פינאַאֶס טיילור בּארנוּם בידי תזמורת ואגנרית.

כל המגיע לאזניך זולת זאת, אף הוא עשוי להביא את הבריות לידי התרגשות. האנשים, החיות והחפצים של בארנום המנוח ושל ביילי, אנוש כערכו, הועברו מאמריקה לאירופה בצי משלהם. גם 67 הקרונות הנוסעים מארץ לארץ, שייכים לבארנום וביילי. בהגיע הרכבות המיוחדות הללו אפשר להסתכל בהן חינם אין כסף, בדומה למודעות ברחובות. שזהו החלק המתמיה והמעניין ביותר אין ההמון תופס, כשם שאין הקהל בווּרסטלפראטר מבין שהכּרוֹז והפתיון הם הרבה יותר מעניינים ומתמיהים מן הנעשה בפנים הסוכה. טילטול המונים זה של אמנים, חיות וחפצים מעבר לים, מארץ לארץ, ב־67 קרונות, הקמתם ופירוקם של אהלי־הענק שבהם מקום ל־15 אלף צופים – זוהי הראווה הגדולה ביותר שידע העולם עד כה. המוצרים שבאוהל אינם אלא מוצרי קרקס. את העידית נותן בארנום במתנה, בעד הזיבורית הוא מבקשׁ תשׁלום. שׁכֵּן מגרים את יצר הבריות לראות גם את הצפון מאחורי פרגוד הפרסומת.

עכשיו הבנתי, מדוע דיבר הממונה שלי בצער על רמת האינטליגנציה שלי, כאשר סחתי לפניו על הבארנומיזם בחיי־האמנות שלנו. אצל מקציפי־הקצף שלנו אין האמנות אלא פרסומת. ואילו אצל בארנום הפרסומת היא האמנות.



  1. פינאָאס טאילור בארנוּם (1810–1891), איש עסקים אמריקני, בעיקר בשטח האמנות והאימפרסארות, בעל הקירקסים שהיו המפורסמים בעולם.  ↩

  2. משחק⁻בקלפים.  ↩

  3. דוד ליווינגסטון (1813–1873), מיסיונר אנגלי, מחלוצי החוקרים של יבשת אפריקה. באחד ממסעותיו עבר זמן רב ללא כל ידיעה ממנו. ב⁻1871 שלח משום כך ה. ג. בָאנאֶט, בעל העתון ניו⁻יורק האָראלד, את החוקר ה. מ. סטֶנלי לאפריקה, לחפש אותו. הוא גילה אותו ופרסם על הרפתקה זו ב⁻1872 ספר בשם “כיצד מצאתי את ליווינגסטון”. הספר עשה רושם רב על הרצל.  ↩

  4. במקור: General Kleber, – משחק מלים: קלאֶבאֶר (Kléber) (1753–1800), גנרל מפורסם בצבא הצרפתי, מעוזריו של נפוליאון; המלה Kleber בגרמנית משמעותה מדביק.  ↩

  5. במקור משחק מלים: Barnum schiug den Schaum, aus dem Bailey das .Geld herausschlug.  ↩

  6. Wurstlprater – כינוי למרכז⁻השעשועים העממיים בווינה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות