רקע
בנימין זאב הרצל
אֶפּאפרוֹדיטוּס
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית

(1900)


הדיקטטור סוּלַה1 פרש. הוא הפתיע את ידידיו, שמעטים היו, ואת אויביו הרבים לאין־ספור, בהשמיטו את השלטון מידיו השטופות־דם, לאחר שאף קינה ואפילו מאריוּס לא עצרו כוח להפקיעו ממנו. כאילו לא קסם עוד שיא השלטון ללבו הזקן והמיוגע־עד־תום, מאחר שלא צריך היה להגן עליו עוד, זרה הלאה את הכהונות שכבש בחוזק־יד וברום־לבב. הוא הרשה בחירתם של קונסולים, ואכן לשנה הבאה בחרו את מארקוס אֶמיליוס לאָפידוּס ואת קווינטוּס לוּטאטיוּס קאטוּלוּס. אשר למארקוס לאָפּידוּס הוּא הזהיר אמנם מפניו את פּוֹמפּאיוּס, שעה שהשתדל בלהיטות כזאת לטובתו של רודף־כבוד זה, אוּלם ביסודו של דבר נראה היה שאין לדיקטאטור לשעבר עניין בכך, מי ישלוט אחריו ברומי המסוערת. לאחר כל הנצחונות, לא ביקש עוד אלא מנוחה לעצמו. זאת אמר לכל מי שהיה ברצונו לשמוע. בדומה לאזרח פשוט, בלא ליקטורים,2 בלא ליווּי, הופיע בשוק מנצחו של מיתראדאטאֶס,3 שאך עתה מקרוב היה שליטה של רומי. אפשר היה להתקרב אליו, לשוחח עמו. וברומי לא היו עוד פגיונות. שאם לא כן אי־אפשר היה להסביר, שהרומאי השנוא ביותר לא זו בלבד שהיה בידו להיכנס לשוק אלא אף לצאת ממנו בלי פגע. קאֶנטוּריוֹ4 זקן אחד, ואלגוּס שמו, שהיה עמו ביוון ואחר־כך נלחם תחת פיקוּדו של מארקוּס לוּקוּלוּס בגאליה שמעבר לאַלפים מזה, ניגש אליו בימים הראשונים שלאחר מעשה־הוויתרון.

“אימפּאָאטוֹר!” אמר – “ראיתיך בקרבות רבים, אולם אף ליד אוֹרקוֹמינוֹס5 לא היה אומץ־לבך כה גדול בעיני כמו היום, שאתה מהלך חסר־מגן. כאן מצויים אנשים שנידית, או הרגת את אבותיהם, את אחיהם, או את בניהם. מי יעמוד לימינך, אם יתנפלו עליך נוקמים?”

חייך סוּלַה: – “מי? המזל שלי! אני קרוא אֶפּאַפרוֹדיטוּס6 ובאמת, כל עוד מרגיש אני בחסדה של ואֶנוס עלי, אין לפחד שליטה עלי.”

“האלים וביחוד האלות אוהבים אך את החזקים” – ענה הקאֶנטוֹריוֹ. “ואל־נא תתרעם עלי, החייל שלך לשעבר, אם אומר, ששוב אינך חזק.”

על פניו האדומות של סוּלה עמד עתה חיוך הנצחונות: – “זו מנין לך? אפשר מתחיל אני רק עתה להיות חזק… אך אפילוּ היה כפי שאתה סבור – האם זוכר אתה עדיין את יום־פידאֶטיה וכוחכם לא היה אלא שש־עשרה קוֹהוֹרטות,7 ומוּלכם האויב שברשוּתו חמישים קוֹהוֹרטוֹת. והנה, לא שׂשׂ מפקדך לפתוח בהתקפה. עדיין שקל בלבו מה מצוּוה הוּא לעשות – נסיגה או קרב – והנה נתרחש אות של חסד. הרוח, רוח מלטפת, הביאה מן האחו הקרוב פרחים שפשטו על קסדותיכם ומגיניכם. ותהי סופת־הפרחים גדולה, עד כי נראו כלי־הנשק שלכם כעטורי זרים.”

“כך היה הדבר!” – קרא הקאנטוּריוֹ אחוז התלהבות מחודשת: “ואז פקד לוּקוּלוּס לצאת להתקפה, והנצחון היה עמנו.”

“רואה אתה, ידידי, מה פרחים ללוחם. גם אני נכסף לשלג בּשׂוּם שכזה. גם אני רוצה אני שיכסוני פרחים.”

“אלא ששוב אין לך כלי־נשק, ואתה גבר בן־ששים, סוּלה!”

צחק המצביא צחוק־משובה, –אשר לגילי שאל־נא חביבי, את לאַלאָגאֶ, שאל את אמאריליס, שאל את פלוֹרנטינה… אגב, יכול אתה לשאול גם את המוּמוּס מאֶטרובּיוּס."

“כבר נתקפת פעם” – קרא ואלקוּס העקשן. “היית אז חסר־ישע, רגליך לא צייתו לך.”

“אימתי, ואלגוּס?.. הה,כן, אז באחרונה! איזה זכרון לך! דבר של מה בכך היה זה, שיתוק חולף. המרחצאות באֵדאֶפסוּס עשאוני שוב בריא ומוצק לחלוטין. הנה, הסתכל כאן: האם זו זרועו של אדם זקן?.. מחר עוזב אני את רומי, חֵי ואֶנוּס! בלוויית חבורה עליזה נוסע אני לקאמפאניה המבורכת. בקוּמאֶ אניח לשלג־הפרחים שירד עלי. זכרני ואלגוּס! וכאשר תזכרני, אל־נא תכנה אותי אלא: המאושר, זה שאינו בוש כאווילים או מפחד להיות מאושר, אלא זה שהוא גאה על אושרו. שלום לך, ואלגוּס!”

בלוויית השחקנים קווינטוס רוֹסקיוּס8 וסוֹריקס נסע סוּלה המאושר לדרום, אל מפרץ־הים של קומאָ, שם שׂגשׂגוּ אותה שעה חיי־מרחצאות עליזים. הרחק מן הקרב ומן העסקים התענגו אישיה המכובדים של רומי ונגידיה בחווילותיהם, ששכנו פאר לחוף הים. קימאֶ, באיאֶ, מיסאֶנוּם, פּוּטאַאוֹלי, עד בואך סטאבּיאָ וסוּראֶנטוּם – כולם כאחד שמות בשומים של מקומות, שמעולם לא פסוּ בהם סעוּדות, זמירות, נגינות־חשק־וחלילים וריקודי־חשק. וכאשר חתרה, עם שקיעה, סירתו של סוּלה מקומאָ ופנתה לעבר צוקי ההרים של מיסאֶנוּם וכאן, מימין, שטו על פני הגלים האדמדמים־כחולים האיים המתוקים פרוכיטא ואֵנאריה; וכאשר שם, בעבר השני, התנשא הואֶזוּב המסתורי על כל הנוף כדיקטאטור שפרש, ולרגליו פּוֹמפּאֶי הנאה, העליזה, החוטאת; וכאשר שם בחוץ התנוצץ על המים האי קאפּרי בזוהר הארגמן של הערב כעננה, או כחלום – משך אליו חנוּנה הזקן של ואֶנוּס ביתר חום את ליקינא או את אמאריליס, או יהא שמה אשר יהיה, שנסמכה על כסת־האניה שלידו, הידק את שפתיו העבות אל שערה, ריחרח אותה בחיבה, ואמר למאַטרובּיוּס ולסוֹריקס:

“כה יפים לא היו החיים מעולם!”

ועל כולם הצליל המענג של קתרוסים וחלילים, והשאון הקל והעליז שעלה מן הגביעים שלקחו עמהם. היו אלו שעות, ימים, שאינם חוזרים.

מאֶטרוֹבִּיוּס הוא שדאג לשטף המגוּון של השעשועים. את הנשים הביא בעיקר סוֹריקס. ואולם רוֹסקיוּס, השחקן העשיר והמפורסם, כבר היה בעיני עצמו איש־מדינה חשוב, ואילו הראו לזר את הידידים האלה במשתה־סעודתם, אפשר היה חושב שרוֹסקיוּס המתיימר הוּא המדינאי והמצביא, ואילוּ סוּלה – שחקן קל־דעת בא־בימים.

בפּוּטאֶוֹלי היו האֶדילים9 אותה שעה מציגים לפני העם קרבות־גלדיאטורים. סוּלה בא לתיאטרון עם בני־לוויתו ולהפתעתוֹ הנעימה פגש שם, בקהל־הצופים, את גנאֶוּס פּוֹמפּאֶיוֹס. נעים פחות היה לו לראות שם גם את מארקוס לאפּידוּס, הקונסול. מה זה מבקש כאן? אבל לא רצה סוּלה לעכור את רוּחו הטובה עליו, לא נתן דעתו הרבה על הקונסול הארסי, השחוף, ובילה בשיחה עם פּוֹמפּאֶיוּס לבדו, בעל בתו החורגת, שחברתו היתה נעימה עליו למדי, אם כי האדון הצעיר הזה, שגבה לבו מהצלחות שבאו קודם זמנן, העמיד במידת־מה פנים של גאווה וקרירות. בחיבה יתרה נעו מבטיו עליזי־העונג של סולה על פני קשת הקהל הזוהרת בלובן ובארגמן, ובו מספר רב למדי של נשים נאות בלבוש משי דק ומושך־לב. רבות מהן הכיר וקרץ אליהן בעיניו מעשה־מבין, שעה שפּוֹמפּאֶיוּס צפה חגיגית נכחו בעינים קופאות כשהוא זוכר תדיר את גדלותו. לפתע נתמלטה מפיו של הדיקטאטור הזקן קריאה זועמת, מקוטעת. פּוֹמפּאֶיוּס הסתכל בו בתמיהה, וסוּלה אמר:

“נראה שטעיתי. כיצד יכול היה זה להגיע הנה? אני חושב, שהוא נמצא עתה אי־שם באסיה. מכל מקום, הוא היה נזהר שעיני לא תראינה אותו.”

“מי?” – שאל פּוֹמפּאֶיוּס במתינות.

“נדמה היה לי, שראיתי שם, מאחור, בתוך העם, פנים חיוורות, כחושות, שעינים כהות בהן, המוכרות לי. עיניו של אחד־בן־אח של מאריוּס. אתה מכיר אותו. גאיוּס יוּליוּס קיסר. הבחור שנוא עלי. הוא בעיני המסוכן מכולם. ראיתי שם אדם צעיר בלבוש עבד שדמה לו.”

נתחייך פּוֹמפּאיוּס תוך הרגשת עליונות. “לא ייתכן! גאיוּס קיסר נמצא עתה ברוֹדוֹס ולומד תורת־הנאום בבית־הספר של אפּוֹלוֹניוּס. וכן מן הנמנע הוא, שייראה במקום כלשהו בלבוש ירוד. גאה הוא, האדם הצעיר הזה, מכדי שיעשה כך. ואין הוא מסוכן, לדעתי. טרזן הוא. האם פוקדים אותך סיוטים כאלה לעתים קרובות?”

מיד נרגע סולה וצחק: “אני – אני וסיוטים? היודע אתה בי שמוג־לב אני? אף אין אני עומד עוד למכשול לשום אדם. ויתרתי על הכל.”

“חוץ מנשים!” – העיר פּוֹמפּאֶיוּס בלעג של תוכחה קלה.

“אתה האומר זאת. רק הבוקר חזיתי חלום. שער בנפשך: לפני שנתעוררתי – או אולי היה זה אחרי־כן? – ראיתי תרנגולת לבנה. היא דיברה אלי בקול של אשה מחניפה וקראה אותי: בני. ביקשתי להתקרב אליה, והנה נתמוגגה לקצף בהיר, שחזר ונתעבה, ומתוכו עלתה האלה, שלי עצמה, ואֶנוּס. מה משמעוּתו של האות הזה, לדעתך?”

“לעתים רחוקות שמעתי סימן טוב מזה. על סמך זה יכול אתה, יקירי. להעז בבטחה כל מעשה!”

בזירה כבר התחיל בינתיים המשחק. הגלדיאטורים נכנסו ברוב חגיגיות, ההתגוששות למראית־עין נסתיימה. עתה ניתן האות להתגוששות־דמים חמורה יותר. כבר הזוג הראשון עורר התרגשות עזה בקהל הצופים. ההתגוששות היתה בין תראקי לבין מירמילוֹ.10 אי־אפשר היה להבחין בהעוויוֹת פניהם של עבדי־קרב אלה, שׁמכוסות היו קסדות־אֶשׁקָף; ואולם פחדו של התראקי, החלש יותר, ניכר מיד כשדחק עליו יריבו המצוייד ציוד גאלי במגן ובחרב. ואילו בקֶרֶב הצופים המסוערים עוררו סילוּדי־הפחד שׁל הבחור בתחפּוֹשׂת־הבּרזל אךְ לעג וחימה. הם ביקשֹו לראות את דמו. במיוחד הנשים היפות, הבּשׂוּמוֹת והמפורכסות למשוך לב, היו להוטות אחר הדם, וחוטמיהן העדינים התנשפו וריטטו. מעל לאמפיתיאטרון רחשה מעין רוח מלהטת ומעיקה של אש יוקדת ותאוות־רצח. הם ביקשו את דמו של התראקי – ומטעם אחד בלבד, משום שהוא היה חלש יותר. הם היו אוהבים אותו אהבה לוהטת כמידת שנאתם אותו עתה, ואילוּ היה דרך מקרה החזק יותר. דמו!.. הנה – הוא זורם! המירמילו פגע במקום חשוף שבגופו. עדיין לא נראה הפצע, כי המגן כיסה עליו. ואולם הדם החופז כבר נראה יורד על מגן־הרגליים של התאקי ועל כף רגלו השמאלית. חרחור של קורת־רוח חלף בשוּרות המצטופפות של הצופים.

ברגע זה חש סוּלה, שאף הוא צפה למטה בהתרגות נעימה, נגיעה קלה בכתפו, ועמה כאחד פשט סביבו ריח נעים ביותר. מנוסה הרפתקאות כמוהו שמר על שלוות רוח גמורה ולא פנה לאחור. הוא אף עצם את עיניו והירהר מעט בפרחים של פידאֶנטיה. הנה כך עפו באו, כך ירדו־שקעו, רכים, ריחניים. ואף־על־פי־כן נאלץ היה להביט לאחור. יש לדעת סוף־סוף, הכעורה היא וזקנה?.. לא! כי יפה היתה, מתוקה וצעירה. מתחת לכלאמיס11 הרקום בזהב אפשר היה לשער דמות אלהית־למחצה. מן החגורה הבריקו אבני־חן יקרות. משנפנה אליה החזירה במבוכה את כפה הזעירה, הלבנה. שכן, אך מתוך התלהבות של צפייה במחזה, תמכה ידה על היושב לפניה. אבל היא נשארה עומדת מאחוריו, משמע משום שהיה זה המקום הטוב ביותר. דומה, לא שמה לבה אל מבטיו מלאי־ההערצה, משל לא סולה היה, שהוא עדיין האיש הראשון במדינה. האם לא ידעה אותו? אפשר זרה היתה. היא הסבה עיניה ממנו אל הזירה.

ושם, למטה, גרר רגליו התראקי ביגיעה גוברת והולכת, דמו נזל מפצעים נוספים, ונטול־כוח הניע נשקו העקום כנגד המירמילו שהדפו לאחור במגינו עד כי התנודד אנה ואנה. והנה נשר גם מגינו העגול של התראקי, נטול־מגן ניצב שם, והפצעים הפתוחים שפצעו בו נראו לעין כל. המנצח נעצר. עדיין לא היה רשאי להנחית את המהלומה האחרונה, כי המנוצח הרים, באנחות, את בוהן שמאלו, כדי לבקש חסד, לבקש על נפשו. קסדת־האֶשקף שלו שצנחה היתה מופנית אל סולה, אל פּוֹמפּאֶיוּס, מרקוּס לאֶפּידוס והאֶדילים, שישבו במקומות המכוּבדים ביותר. סוּלה פנה בחיוך על פניו אל האשה האלמונית. היא הבינה אותו. מוכן הוא להגיש לה את השי המלכותי – חיי אדם, אם רצונה בכך. ודומה היה עליו, על סולה, שלא ראה מימיו אשה שמבטה כה שופע תשוקה ואכזריות כאחת. הסתכלה בו מן הצד, כשהיא עוצמת למחצה את עפעפיה הצבועים כלשהו צבע שחור, וחייכה רכות. הכול הפנו מבטיהם לעבר סולה, וסולה – לעברה. היא חייכה, היא נשכה בשיניים זעירות מרהיבות את שפתה התחתונה, שהיתה דומה לעלה־שושן צבוע אדום. אחר כך הרימה זרועה, ששרשרות־זהב ואבזמים צלצלו עליה חרש, והושיטה אותה לאט־לאט דרך גבירה; ואז נעצה בסולה טרוּף־השיכרון מבט, עד שלבו עמד בן־רגע מלדפוק – ובתנופה אחת הפכה את בוהן ידה כלפי מטה.12

“בת רומי היא” – אמר לעצמו סולה, גם הוא נתחייך והפך את בוהן ידו כלפי מטה. כך עשה פּוֹמפּאֶיוּס, וכך עשו האחרים, שכן אף אחד מהם לא רצה להופיע בעיני הבריות רכרוכי, שלא כבן־רומי. העם הריע תרועה מחרידה והמירמילו זינק שלוף־חרב על המסכן החלש ממנו. צליפות־ברזל על רוך־בשר, דקירה. אנקה, חרחור – וחסל. גווייתו המעוטפת של המתגושש נסחבה החוצה.

רגע קל התבונן סולה במיתה משעשעת זו. עתה שב והפנה ראשו. אולם האלמונית שלו כבר נעלמה. הוא חש במורת־רוח עזה ומצחו העלה קמטים. אך לרוץ אחריה לא יכול, היה זה הרבה למטה מכבודו, אילו עשה זאת לעיני כל העם. כמדומה היה, שמימיו לא אהב אשה כמו את האלמונית הזאת, אשר לא ידע על אודותיה אלא שנודפים ממנה ריחות של פרחים מארצות־הקדם, ששׁערה הכהה גולש שובבנית מעל לשביסה, שידה רכה וזעירה ולבנה שלא כמצוי, וכי בחיוך נחמד גזרה דינו של מתגושש למוות. פרוֹבינציה היה נותן תמורת אשה זו. והיא נעלמה.

והנה הופיע מאטרובּיוּס הערמומי בפסיעות חרש מאחוריו, ונענה בלחש למשאלות לבו:

“יגל לבך, האימפּראטוֹר, היא לא תימלט מידינו. סוֹריקס מהלך בעקבותיה. עוד היום בוא תבוא לסעודתך.”

“המכיר אתה אותה?” לחש לו סולה בהפניית ראש, למען לא ישמע פּוֹמפּיאוּס.

“לא”, ענה המוּמוֹס; “זרה היא, שום אדם כאן אינו מכיר אותה. אך תנוח דעתך, סוֹריקס מנוסה בעניינים כאלה.”

רוחו הטובה של סולה חזרה אליו. הוא הניח גם להערותיו הפילוסופיות הנוקשות של פּוֹמפּאֶיוּס – על דרך המוות הטובה ביותר – שידלפו להן כגשם משעמם. מותו העלוב של המתגושש שימש לפּומפּאֶיוּס נקודת־מוצא להגיגיו. הוא דיבר על מותם של עבדים ועל מותם הגאה יותר של אדוֹנים, על ההתאבדות האצילה בהגיעה קץ השלטון. על המוות במלחמה ובשלום, על מותו של מאריוּס על ערש־דווי, על מותו של טיבּאֶריוּס גראקכוּס וכך הלאה.

סולה התלוצץ" “פּוֹמפאֶיוּס הגדול מעמיק אתה מדי בשבילי. מכל הדרכים הללוּ עניין לי באחד בלבד: מותו של המאושר”.

“איך הוא?” – שאל פּוֹמפּאֶיוּס בכובד־ראש.

“הוא הדבר שאין אני יודע עדיין”, – צחק סוּלה. “אפשר עוד ייוודע לי הדבר. מה אמרתי: אפשר? ודאי! תמיד שיחק לי המזל. אין האלים יכולים להשמיד את יצירתם ברגע האחרון.”

“סוּלה, סוּלה, זהוּ אֶתגר בגורל.”

“כל חיי לא היו אלא אֶתגר, והוא ערֵב לי מאד, פּוֹמפּאֶיוּס יקירי… הרוצה אתה לסעוד עמי הערב? לא תתחרט על כך, הטבח שלי עתה עולה לי תשעים אלף סאָסטאֶרצוֹת. סעוּדה טובה מזו אינה עולה גם על שולחן האלים. ועינוגי אמנות…”

פּוֹמפּאֶיוּס דחה: “תודתי לך, כבר הוזמנתי אצל לאָפידוּס.”

סוּלה משך כתפיו: “אין אתה יודע טוב מהו. שוב תרבצו סביב לשולחן המשעמם ביותר של קאמפּאניה, תגמעו יין חמוץ ותצילו את הריפובליקה. מילא, לא איכפת לי…”

שעה שאמר דבריו האחרונים, התחילו עיניו להתנוצץ בפתע; הוא הבחין בסוֹריקס החוזר.

“מה בּשׂוֹרה טובה מביא אתה?”

השחקן האדיב השיב חרש, ששוּם אדם לא יוכל לשמוע: “פאניה שמה, וזה מקרוב שכרה כאן חווילה, בסמוך למפרץ. קודם לכן התגוררה באלכסנדריה, אולם בת־רומי היא. היא יודעת מי אתה, ומחכה לך הלילה.”

פניו של הדיקטאטור הזקן נשתלהבו. הוא כבש יצרו ואמר: “מלאכה מצויינת עשית, בני!”

מיד נפרד מפּוֹמפּאֶיוּס, ועוד יעץ אותו עצת־אב נאמנה ובדוחה: “היזהר לך מפני לאֶפּידוּס. הוא מתייחס ברצינות יתר לעצמו ולרפובליקה.”

פּוֹמפּאֶיוּס עיקם אפּוֹ. סוּלה זה, אשר כל צלם אשה עשוי לגנוב לבו, מדמה בנפשו, שהוא מכיר את הבריות. מה אֶווילית היא אזהרה זו מפני לאֶפּידוּס, אשר בזכוּתו, בזכוּת פּוֹמפּאֶיוּס, הוא משמש בכהונתו!

משירד הערב הלך לביתו של הקונסול. לאֶפּידוּס קידם פניו במלים של נאמנות. יבואוּ עוד כמה ידידים, אמר.

“מרומי?” שאל פּוֹמפּאֶיוּס.

רוֹמאים, אבל לא מרומי", היתה תשובתו המוזרה של הקונסול.

חשד עמד להתעורר בו, בפּוֹמפּאֶיוּס, משהבחין מיד אחרי־כן בכניסתו של האורח הראשון. שכן היה זה גאיוס יוליוס קיסר, הטרזן הצעיר שסולה חשבו למסוכן. ואוּלם הלה כה נהג בתמימות והיה כה מצוחצח והדור, עד כי פּוֹמפּאֶיוּס העולה עליו צחק לו בלבו.

“מה מביא אותך לכאן?” שאל בפנים מסבירות. “אמרו לי, ברוֹדוֹס אתה, בבית־הספר של אפּוֹלוֹניוּס”

“קאפּריסה של נשים, פּוֹמפּאֶיוּס הגדול!” השיב האדם הצעיר, כשהוא מגרד לחיו החיוורת באצבע אחת דרך גינדור. “במסעותי הכרתי ידידה אחת, המנעימה לי את זמני. היא רצתה במפגיע לעשות חודשים אחדים בקרב החברה הטובה. אנוס הייתי למלא חפצה ושכרתי בשבילה בית ליד החוף. וכך הננו כאן.”

פּוֹמפּאֶיּוס השפיל עוד גבהותו, לאמור: “נראה שידידה יוצאת מגדר הרגיל היא זאת, השולטת בך כדי כך, יקירי.”

בעיניו של קיסר הבריק משהו מיוחד והוא אמר: “בַת רומי מן השכבות הנמוכות ביותר, ועם זאת גם מלכה. לידה אני נאלץ לא אחת להרהר בממשלת־עולם שלנו. גם היא נולדה עלובה בין שבע הגבעות, ולה פני־האדמה כולה, אם אך תחשק להציג עליה כף רגלה. אין אדם מעלה בדעתו,עד מה שפלה עשוייה היא להיות, וגם עד מה אצילה. אמנית היא באהבה ו…” הוא הבליע בעוד זמן את המלה שלאחריה – “ובשנאה.”

מארקוס לאָפידוּס נכנס מהר לתוך הדברים: מי, אם כן, היתה אותה אשה היום ביאטרון, זו שעמדה מאחורי סוּלה? האם לא אמר לך שמה?"

פּוֹמפּאֶיוּס הגאה השתומם: “לא הבחנתי באשה שעמדה מאחורי סוּלה. אין אני נוהג לפנות לאחור. הוּא גם לא אמר לי שוּם דבר.”

השיחה הזאת לא נמשכה, שכן באו עוד אורחים אחרים, אנשים אשר פּוֹמפּאֶיוּס לא הכירם. אולם לפתע נתעורר שוב החשד הקודם שלו, משהבחין בלוּקיוּס קינה, והחשד היה לוודאות עם הופעתו של מרקוּס פּאָרפַאָנה, שאותו גירש לפני שנים אחדות מסיציליה. פּוֹמפּאֶיוּס ניחש, שהוא נפל בפח שטמנה לו סיעת מאריוּס. אך הוא נהג בשקט ובגאוֹן. בנסיבות אלה לא היה מקום למחשבה על בריחה, כשם שלא היה מקום לחשוב על מלחמה. ולא זו בלבד, אלא שבעל הבית לא חסך תשומת־לב ואפילו התרפסות לאורחו רם־המעלה, עד כי לאט־לאט הסיק פּוֹמפּאֶיוּס, שלא נתכוונו לגרום לו רעה. ובכל זאת, מה רצו ממנו?

ישבו מסובים אל מצעי־הסעודה, והארוחה נדמתה לפּוֹמפּאֶיוּס מתמשכת באיטיות רבה, אבל לא רצה שיבחינו במצב־רוחו העכור. הוא הרהר בדבריו של סולה על הטריקליניום13 המשעמם ביותר שבארץ. גם נדמה היה לו, שהיין חמוץ למדי.רק על הצלת הרפובליקה עוד לא דובר. ואולם גם זה סופו לבוא. לפי שעה פיטפטו על עניינים של מה בכך. גאיוּס קיסר סיפר מעשה בשודדי־ים שלקחו אותו בשבי ליד האי פארמאקוּזה ודרשו ממנו עשרים טאלאֶנטים דמי־כופר. הוא אמר להם, לדבריו, שסכום זה הוא פחות מדי ביחס לערכו, ואף נתן להם באמת חמישים טאלאֶנטים. מששוחרר מיהר למילאֶטוס, העלה צוותים של מלחים על אניות אחדות, פתח ברדיפה אחר השודדים, לקחם בשבי, תלה אותם ולקח מהם חזרה את כל דמי־הכופר… ואל בחור זה, שהינה את המסובים בסיפורי־שודדים כאלה, שמוחו היה מלא נשים, מתייחס סולה ברצינות. אכן, לעלות כה גבוה בידיעת־אדם כה מועטת אפשר רק במזלו של סולה. פּוֹמפּאֶיוּס צחק בקרבו, וצחק בקול רם אחר כך, מששמע את הודעתו של אחד העבדים שפרץ פנימה נטול־נשימה ופנה אל קיסר:

“הוא נמצא אצל פאניה.”

קיסר נתן בו מבט מוזר מלמטה למעלה ושאל:

“מדוע אתה צוחק, איפמאֶראטוֹר?”

“משום ששמח אני, שרק דאגות כאלה לך, ידידי… משמע מאד לא נעים לך הדבר, שהוא נמצא אצל פאניה? היית רוצה להיות שם אתה, מה? הודה בכך!”

אולם בפתע נעלמו העבדים מן האולם. הגשת האוכל נפסקה, אם כי הסעודה עדיין לא הגיעה לסופה.

בעל־הבית עזב את מצע־סעודתו, נתייצב ליד השולחן, ופתח:

“גנאָוּס פומפאיוּס, הגדול, האזינה לדברי!”

"הנה מגיעה ‘הצלת הרפובליקה’, הירהר בלבו זה, שאליו הופנו הדברים, ורוחו נעכרה עליו.

“האזינה לי!” אמר מארקוס לאָפידוס; "שעה זו שעה חשובה היא לרומי, חשובה לך, חשובה לכולנו.

“אמת הדבר!” עלה מלמולם של אחדים בתוך דבריו.

“האזינה לי! אתה סייעת לכך, שאהיה קונסול. כהונתי מחייבת להציל את הרפובליקה, שעה שהיא נתונה בסכנה. היא נתונה עתה בסכנה.”

“על־ידי מה, על־ידי מי?” שאל פּוֹמפּאֶיוּס.

בתוך הרעש הכללי נשמעה התשובה.

“על־ידי סולה! סולה הוא הסכנה!” צעקו כולם בערבוביה, ורק קיסר שכב בשקט והסתכל בפּוֹמפּאֶיוּס.

הואיל והמדובר היה בסולה בלבד, יכול היה פּוֹמפּאֶיוּס להבליג בקור־רוח:

אין אני מבין, כיצד עשוי סולה להוות סכנה, או כיצד מהווה הוא היום סכנה יותר מקודם. לי נדמה, שאדם זה יצא מכלל המשחק. הוא יצא בדימוס. אילו היה רוצה לחבל ברפּובליקה, היה מיטיב לעשות זאת קודם מאשר עתה, לאחר שוויתר על כל סמכויותיו ושילח לחפשי את חייליו הנאמנים."

“אל־נא תתרעם, ידיד נעלה”, השיב לאָפּידוּס; “הערכתך אותו מסולפת היא. אתה היודע מה אמר עליו קארבּוֹ; שבנפשו של סולה שוכן אריה עם שועל, והשועל הוא הרע שבהם. כשועל רע אנו חייבים לראותו דווקא בשעת מפנה בלתי־צפוי וחסר־פשר זה בחייו. כיצד? לאחר שביצע את מעשי־האלימות הנתעבים ביותר, כדי לקיים עצמו בשלטון, לאחר שנידה מאות רבות מטובי האזרחים ואת משפחותיהם ואלפים רבים רצח במלחמת־האזרחים, הנה הוא קם לפתע ופורש. מבין אלה כאן, שאתה רואה לפניך, אין אחד שלא היתה בו יד סולה לרעה גדולה. ואין כוונתי למפלגה העממית בלבד, המוּמֶמֶת, המעונה והמושׁפלת; גם האופטימאטים, גם אתה עצמךָ, כולכם על כרחכם פחדתם מפני סולה.”

“ביחס אלי נהג סולה תמיד ברוב התחשבות”, העז פּוֹמפֶּאּיוס להשיב.

“השועל! זקוק היה לך!” צעק מארקוּס פּאָרפּאֶנה.

ולוקיוס קינה הוסיף בזעף:

“חשוב־נא על לוּקראֶטיוס אוֹפאַלה, שהיה מנאמני נאמניו. הוא ציווה לרצחו בשוק של רומי, משום שאוֹפאֶלה השתדל להשיג את כהונת הקונסול.”

פּוֹמפּאֶיוּס הוסיף עוד להתנגד:

“כל זה היה קודם לכן. עתה הוא שבע־שלטון. עתה אין הוא מבקש אלא ליהנות. הוא עצמו אמר לי זאת.”

“הרי עוד נימוק שלא להאמין לו”, העיר קיסר ברכוּת.

“אולם מה יכול הוא לרצות?” נאנח פומפאֶיוּס.

“מה?” הרים מארקוס לאָפידוּס קולו ואמר: “את הכתר! מלך מבקש הוא להיות, מלך במדינת רומי! ובנו הקטן פאוּסטוּס יירש כסאו. האם הגינונו ימים רבים על הרפובליקה שלנו מפני האויב הפנימי והחיצוני, כדי שתיפול, כזונה, לידיו של המושחת? כוונתו ברורה. הוא פרש ונסוג למען יקראו לו שוב בהתגלע הקושי הראשון. הוא רוצה שיבקשוהו. הוא רוצה להופיע בתפקיד של מציל. ואז יכנס שוב את ותיקיו וישים את העטרה לראשו. ואז כבר יהיה מאוחר בשבילנו. הכרח הוא לנו, שנמצא את התשובה היום, וקיימת אך תשובה אחת.”

“אחד דינו למות”, אמר פּאָרפאֶנה בתוקף.

“אחד דינו למות”, חזרו האחרים בקול אטום.

“ומה לי ולזה?” קרא פּוֹמפּאֶיוּס מזועזע.

“אתה חייב להיות נוכח!” הצהיר מארקוס לאָפידוס. אין חפצנו ברצח אלא בהצלת הרפובליקה. אין אנו מבצעים מעשה־נקם, אלא מפעל פאטריוטי.אם אתה, פּוֹמפּאֶיוּס הגדול, תהיה עמנו, לא יטיל איש ספק במניעינו, מי שימית את סולה ראוי יהיה למצבת־זכרון, שכן הוא הציל את הרפובליקה."

ופּאָרפאֶנה אמר קשות: – “בחר, פּוֹמפּאיוּס, הלנו אתה או לו. בחר! אנחנו הכרענו – עמך, או אף נגדך.”

“אל־נא תאיים, פּאָרפאֶנה!” נזדרז והעיר לאָפידוּס. “לא הפחד יקבע בדרכו של פּוֹמפּאֶיוּס הגדול, אלא טובת המולדת בלבד.”

פּוֹמפּאֶיוּס הגדול הבין את אשר הם ביקשו להבינו. וכי כיצד היה נוהג סולה אילו היו הדברים הפוכים? קרוב לוודאי, שגם הוא היה נוהג כך.

“אני מודה”, אמר פּוֹמפּאֶיוּס בהיסוס, “שהרפובליקה נתונה בסכנה. ואני – עמכם.”

“זהו שציפיתי לשמוע ממך”, קרא קיסר הצעיר. אולם מאחר שהפנה פניו מיד, אי־אפשר היה להבחין, אם העלה העווייה של רצינות, או של לעג.

ומיד נתן מארקוס לאָפידוּס את האות ליציאה. פּוֹמפּאֶיוּס עוד ניסה לדחות את העניין. אפשר מוטב ביום אחר. ושוב הסבירו לו, כי אסור הוא שהחלטות כאלה יאריכו ימים הרבה מן המעשה. והוא הבין שוב. הכניסוהו ברוב ידידות לאמצעה של החבורה, ביציאתם מביתו של לאפּידוּס ובהליכתם בלילה הרך להפליא לאורך החוף.

“היודעים אתם היכן הוא עתה?” שאל פּוֹמפּאֶיוּס.

“ודאי שיודעים אנו. אצל פאניה הוא.”

היה זה קולו של קיסר, וקולו של קינה השלימו בלעג.

“הכל מחושב ומוכן מראש. שום אחד לא יכול היה להזהירו. גם לפאניה לא גילו דבר. אף היא אינה יודעת עדיין כלום. אין הוא יכול להימלט מידינו, האֶפאַפרוֹדיטוּס!”

החישו צעדיהם לרוח הלילה. החישו צעדיהם, כדי ליטול ממנו את הרפובליקה, וגם במידת־מה, כדי להינקם במאושר שבבני־תמותה, ואחדים מהם אף האמינו במצבת־הזכרון הצפויה להם בעד מעשה זה. ואולם ככל שנזדרזו, איחרו את המועד. אֶפאפרוֹדיטוּס חמק מידיהם.

בדחיפה פתח קיסר את דלת הבית הידוע לו יפה. שאר הקושרים דחקו אחריו פנימה. והנה בתוך האיטריוּם14 יצאה לקראתם, לאור אבוקה, האשה הצעירה, שערה סתור, גלימת־הלילה שלה קרועה ומבט של טירוף בעיניה. אף יפה לא היתה עתה, פאניה זו, אשת־המדוחים הרומית, שקנתה השתלמותה באלכסנדריה. מוכת־זוועה ומעוררת־זוועה נצמדה לזרועו של קיסר, אדונה, וגנחה:

“מת!.. עתה! זה עתה – מת בזרועותי. כאילו – כאילו פגע בו הברק.”

הגברים נכנסו לחדרה של פאניה. ריחם של פרחים רעננים עוד נדף בו. על ערש־המנוחות מוטל היה בהרחבה, בזרועות נטויות – הדיקטאטור, ובפניו עמד עוד חיוך־הנצחונות שלו, המסתוֹרי.

פּוֹמפּאֶיוּס סגר עיניו של המנוח. האחרים שוחחו בשקט ביניהם לבין עצמם, בני רומי היו. היתל האחד: “למי מגיעה איפוא מצבת־הזכרון על הצלת הרפובליקה?” על כך השיב האחר, אף הוא בהיתול: “דומני, לפאניה!”

ואולם פומפּאֶיוּס סר מעל המשכב. הם שמעו אותו ממלמל משהו, אך לא הבינו למה נתכוון כשאמר:

“עתה הוא יודע.”


  1. לוּקיוֹס קוֹרנליוּס סוּלה, מצביא ומדינאי רומי (138–78 לפני הספ') היה דיקטאטור בשנים 82 עד 79.  ↩

  2. שוטרי⁻שומרי הקונסולים.  ↩

  3. מלך פּוֹנטוּס, אחד האויבים המסוכנים ביותר לאימפריה הרומית.  ↩

  4. שר⁻מאה.  ↩

  5. ליד אורקומינוס ניצח סוּלה בשנת 86 את מיתראדאטאֶס הגדול.  ↩

  6. צירוף של “אֶפּ” (אצל) ו“אפרוֹדיטה” – היא אלת האהבה (ברומא: ואֶנוס) כלומר, בן⁻טיפוחה של ואֶנוס.  ↩

  7. גדודים.  ↩

  8. קווינטוּס רוֹסקיוּס גאלוּס היה שחקן רומי ידוע, שהולל מאד על ידי קיקרו ושמו הפך שם דבר לשחקן מצטיין.  ↩

  9. הפקידים הבכירים, הממונים, בין היתר, על משחקי הגלאדיאטורים.  ↩

  10. סוגי גלדיאטורים שנבדלו זה מזה בנשק ובמגן שעליהם.  ↩

  11. במקור: Chlamys – מעיל יווני.  ↩

  12. סימן במשחקי הגלאדיאטורים, שהקהל מבקש לחזות במאבק עד סופו ואינו מוכן לחונן את הגלדיאטור המוכרע.  ↩

  13. רומית: חדר האוכל, שסידורו היה שלוש ספות שהיוו מעין משולש.  ↩

  14. החדר הקדמי והגדול של בית רומי ששימש חדר⁻משכב וחדר⁻אורחים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות