רקע
בנימין זאב הרצל
הפעמון השמאלי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית

(1902)


שובו של מר ואֶנדאֶלין לעיר־הולדתו לא היה בו שום דבר חגיגי. פשוט חזר לכאן לאחר שנעדר עשרים שנה ומעלה. הוא הזקין, העיר הצעירה, אף־על־פי־כן עוד שרדו פינות שונות מן הימים ההם, ומבין אבני־הריצוף ביצבצו העשבים השוטים של הזכרונות. הרבה חלם מר ואָנדאָלין מאז שובו לכאן. הוא לא השתחרר כלל מזכרונות ימים מקדם. מכל פינת־רחוב נטו־עליו הימים שעברו. הנה מתנודדת ובאה גברת כבדת־בשר ביותר – לבו של מר ואָנדאָלין ניתר בקרבו, כאז, שכן כבר מרחוק הבחין שהיתה זו אמה של אֶווכן1 המתוקה.אהה, הרי זו אֶווה עצמה! והנה קרב ובא בעל זקן־שיבה צמוק, האדוֹן הראָכנוּנגסראט,2 זה שבנו פריץ ספג ממנו מלקות בכיתה הרביעית. לא, היה זה פריץ בכבודו ובעצמו! וכך הומחשה לעיניו של מר ואָנדאָלין חליפתו של דור. ראה אותם כולם הולכים לאט לאט לעבר בית־הקברות.

וגם בו עצמו הסתכלו הבריות בימים הראשונים בלבד, ולאחר מכן איבד מעט מעט את הקסם שבחדש. הוא התגורר אצל אביו, אשר זה מקרוב מתה עליו אשתו. איש לא ידע כמה זמן ישהה כאן ואֶנדאֶלין. מישהו שאלו שאלה זוֹ, והוא השׁיב: “עד אשׁר אהיה שׁוב בָּשֵׁל לְנכר. כשׁם שׁשׁהיתי מחוץ למקום עד שהייתי בשל לעיר־אבותי…” עם זאת נראה היה, שאין הדרך אצה לו. האם הניחו לו עסקיו פנאי הרבה כל כך או שכבר הגיע אל המנוחה ואל הנחלה? מה היתה מנת גורלו של מר ואֶנדאֶלין “בחוץ” – זאת לא השכילו בתחילה לגלוֹת אפילו הרחרחנים. הוא היה לשתקן, וגם חיצוניותו לא גילתה דבר. אפילו מלבושו אי־אפשר היה להסיק מסקנות על תנאי־חייו וגורלו קודם לכן. שכן בשעה שהגיע ירדה בפתע צינה והוא לבש מעיל ישן של אביו, עד שלא נשלם מעיל־החורף החדש שתפר לו החייט מן הכפר. ואז היה מראהו של מר ואֶנדאֶלין ממש כמראה שאר האזרחים המהוגנים של העיר. ורק במגבעתו החומה מן הקיץ שחלף ניכרו במידת־מה יגיעות מסעיו. מכל מקום דוק של סודיות אפף את מר ואֶנדאֶלין ושיווה לו חשיבות ולפיכך קיבלו פניו ברצון ליד כל שולחן במרתף־היין שבבית העיריה כל אימת שנכנס שמה לעת ערב. אולם הוא הלך כרגיל אל החדר הצדדי בו עמד “שולחן המאושרים”. כך כינו, בלשון אחד הלצים, את מושבם של האורחים הקבועים. היה בו בכינוי זה קנאה ולעג, אבל גם יראת־הכבוד, שכן כל שרצה להסתופף שם חייב היה להיות משהו, בעל משהו או מטעם משהו. כבר ביום הראשון תפס לו מר ואָנדאָלין בשקט מקום ליד השולחן הזה, משום שהכיר כמעט את כל הגברים האלה עוד מן הזמן שבו היו זורקים כדורי־שלג, גונבים תפוחים ומעשנים את המקטרת בסתר מאחורי גל־אבנים גדול. מעשהו זה של מר ואָנדאָלין. שנתיישב בלא־היסוס ליד המאושרים, נזקף מראש לזכוּתו. אבל הוא עצמו לא ידע בתחילה כלל לאיזו חברה נקלע כאן. לאחר שעמד על כך, העדיף לשבת ליד מכירים אחרים. כי בחברת המאושרים שררה אווירה שלא נעמה לו לאורך ימים. הם היו חורצים את דינם במידה כה רבה של פסקנות, והכרתו העצמית של כל אחד מהם היתה כה גדולה, שמר ואֶנדאֶלין היה נחבא אל הכלים והרגשת זרות היתה אוֹפפת אותו יותר ויותר. אלא מכיוון שכבר בא במגע עמם, שוב לא יכול על נקלה להיפטר מהם. לשם כך דרוּשה היתה תואנה, וזו נתגלגלה לו ערב אחד אגב שיחות.

קאַוּאֶר, בעל תעשיית ברזל, אמר: – “אה לא, על הנקועים ואובדי הדרך איני רוצה לשמוע עוד. תמיד אשם בכך האדם עצמו. גם בן־חיל צפוי אי־פעם למזל ביש – איני מכחיש זאת – אלא שהוא נאבק ונחלץ. זו השקפתי.”

האחרים מלמלו דברי הסכמה, ופתאום נתנו עיניהם במר ואֶנדאֶלין שדיבר בנימה מוזרה:

“רצונכם, אספר לכם סיפור קטן לעניין זה. אני עצמי לקחתי חלק במאורעות אלה.”

מובן, שרצונם לשמוע. אפשר יתגלה עתה משהו מחייו בעבר המכוסים צעיף כבד. אחדים הריקו מהר כוסותיהם וביקשוהו לחכות, עד שיוגשו הכוסות המזוּגות. הוא הסתכל בהכנות תוך חיוך, ואז הביט לפניו. אפר סיגריות נפל על השולחן. הוא החליק באצבעו על החומר האפור ורשם בו סימנים.

אך הנה כבר הוגשו הכוסות המלאות, הגברים האזינו ומר ואֶנדאֶלין פתח:

"בשנים הראשונות לאחר שהלכתי מכאן לא היתה דרכי סוגה בשושנים. אילולא התביישתי לחזור, הייתי חוזר ובא. אין זה אלא מין צרות־אופק מקומית, המקורבת כפי הנראה לפאטריוטיזם הלוקאלי.

בכל מקום יכולתי להשלים עם מצב רע, ורק כאן לא. ואני שואל אתכם כיום: מדוע? חפצתי להגיע להישג כלשהו. חפצתי להראות זאת לכם. למי? האם לך, קאַוּאֶר, או לך מארטין, או למי שכיהן בשעתו ראש־העיר, או לאהובתי הראשונה, או למורים? בקיצור, חמור הייתי. אולם גם חמורים עלולים להגיע למצב־רוח של ייאוש, ובמצב־רוח כזה שרוי הייתי, כשנתרחש המפנה בגורלי… התגוררתי אז בעיר־נמל אחת, ברצון הייתי עובר לאמריקה, וכבר חשבתי להיות מסיק באניה, משום שכסף לכרטיס־אניה לא היה בידי. והנה עמדתי על מזח הנמל והסתכלתי באניה “וילהלם וילאֶמן” שצחצחוה לקראת הפלגתה. “וילהלם וילאֶמאן” אניית־קיטור נאה היתה, קרוייה על שם בעליה, הסוחר הגדול. את תולדותיו של וילהלם וילאֶמן ידע כל ילד. הוא התחיל בקטנות, יש אומרים מסיק היה או מלצר באניה, ועתה היה בעל־ספינות נחשב ביותר. שמו נקרא על אניות, לו הארמון הנהדר ביותר, ולא היה בעיר דבר גדול או מפואר שאין לו חלק בו, או שהוא קניינו השלם. הכלל: קאניטפאֶרסטאן! 3

אז פניתי מן הנמל אל העיר, אל הרובע המסחרי, בתקווה עמומה למצוא על אף הכל משהו למחייתי. הרהרתי בוילהלם וילאֶמן, שוודאי גם הוא נאלץ היה להתנסות בחוויות כאלה לפני שעלה לגדולה. ושעה שהרהרתי בו, שמעתי בפתע, כמו מתוך רעבון־חלומי, מישהו קורא בשמו. שני אנשים צעירים עברו על פני.

”זוהי המרכבה של וילהלם וילאֶמן" – אמר האחד.

האחר שרק: “זו? אכן, ההוא, אינו צריך להתרברב.”

המרכבה עצרה ליד בית משרדים רגיל, אפור, הרכב בו נסע הסוחר המפורסם לביקוּריו היה פשוּט לגמרי. עוד אני מסתכל בו, והנה בפתע אדם זקן, נמוך־קוֹמה, עומד לידי ושוֹאלני:

“מה מצאת בה, במרכבה זו, שראוי להסתכל בה? נשבר משהו?”

ושוב עלו בדעתי הרהורי הקודמים, ודרך־היתול אמרתי: "לא, אבל הרי זו מרכבתו של “קאניטפאֶרסטאן”.

עיניו הקטנות, הפיקחות, הבריקו בעירנות. תשובתי שעשעה אותו. ואשר התרחש אחר־כך היה מפתיע מאוד. אין בכוחי לספר זאת באותה מהירות שבה נתרחש הדבר. הזקן ניגש עמי אל מאחורי המרכבה, ותוך שתי דקות בא עד חקר קיומי ומטרותי. מימי לא ראיתי בשום אדם זריזות כזאת בשאלות, בניחוש ובהבנה. לאחר שתי דקות ידע אותי כולי תוּכי כברי, משל היה רופא שלי שבדק ומישש אותי – וכך, כדרך רופא ממש, נטל לבסוף את פנקס־הכיס שלו, רשם משהו בעיפרון ותחב את הכרטיס לידי. “מסוֹר־נא זאת כאן, בבית זה, בקומה הראשונה!” – אמר. מיד נכנס מהר למרכבה, הדלת ננעלה, ועוד אני עומד ומסתכל אחריו נדהם ונטוּל־דיבור – כבר נעלם. שכן היה זה הוא בעצמו: “קאניטפאָרסטאן” – וילהלם וילאָמן.

על כרטיס־הביקור, היו רשומות מלים אלה מתחת לשם וילהלם וילאֶמן: “מתעניין בגורלו של האיש הצעיר, המוסר כתב זה, ומבקש להעסיקו אם יימצא מתאים.”

הבינותי מיד מה גדול האושר שמצאני. המלצה מאת וילהלם וילאָמן יש בה לחולל נפלאות. אשר לבתי־המסחר, הרי זה ודאי בחזקת צו מלכותי. ומיד הייתי במרומי מפנה־הגורל שלי ובצעד של אדון נכנסתי לפרוזדור הבית ועליתי במדרגות אל הקומה הראשונה. עד כאן הספיקו לי הוראותי ותבונתי – ואוּלם עכשיו נעמדתי בפתע לפני דילמה. בחדר־המדרגות היו זו ליד זו שתי דלתות דומות לחלוטין ולהן שתי מצילות דומות בּכּוֹל. עדיין רואה אני את שתי הדלתות הלבנות־הערוכות, אף כי זה למעלה ממחצית היובל חלפה מני אז. כן רואה אני עדיין את שתי המצילות. היו אלה, כדרך הימים ההם, מוטות־ברזל דקים עם ידיות־עץ ומעל לדלתות היו בקיר שני חורים שווים לחלוטין, שדרכם נמתחו חוטים פנימה, שם צילצלו הפעמונים שעה שמשכו בחוט. כן, אבל באיזו ידית מידיות־העץ היה עלי לאחוז? תלוּיות היוּ בסמוך זו ליד זו, השמאלית לצד ימין של הדלת, והימנית – לצד שמאל של המזוזה. עתה היה עלי לבחור בלא נקודת־אחיזה כלשהי. כי שמותיהן של שתי החברות המסחריות שיכולתי לקרוא מעל לדלתות, לא פירשו לי דבר. "וייסנריד ושות' " היה רשום מצד ימין – “אֶברהרד קראוּזאֶ” – משמאל. ואני לא הכרתי את שניהם. איש־חסדי הבלתי־צפוּי לא אמר לי שום שם, גם על האחד או האחר. הכרעתי לצד הפעמוון הימני, וגם דבר זה אירע מהר מכפי שאני מספר לכם. לא היה בכך שום דבר מיוחד – הרי אלה מעשים בכל יום. אף לא עלה על דעתי שזה היה הרגע החשוב ביותר שבחיי. גם לא היתה בי הרגשה שאני עושה מעשה של הכרעה, שעה שמשכתי בתנופה בפעמון הימני. ולפיכך הייתי רואה עצמי כיום אוויל גמור, אילו אמרתי: כן, בן־חיל הייתי או חכם, משכתי בפעמון הימני.4

הדלת של וייסנריד ושותפיו נפתחה לפני. מיד עמדתי לפני בעל החברה, אדם זקן וחביב. כרטיסו של וילהלם וילאָמן פעל את פעוּלת קסמיו. מר וייסנריד חקר אותי בחביבות, תשוּבותי הניחו דעתו, ואני נתקבלתי. ל“קאניטפאָרסטאן”, לוילהלם וילאָמן, כתבתי מכתב־תודה, שוודאי זרק אותו מבלי לקראו, אל מאות המכתבים האחרים שבסל־הניירות שלו. ולעולם לא באתי עוד במגע עמו. לעומת זאת ניתן לי כעבור זמן מה לבקר בביתו של וייסנריד. היתה לו, למנהל שלי, בת, יצור חביב וצנוע. במשפחתו מצאתי שוב אותה רוח בריאה של שלום ועבודה שכבר הכרתיה לדעת בבית־העסק. כל יתרונותיה של הבעלי־בתיות הישרה והצנועה חברו יחד בחיק משפּחה זה. הדבר היה לי למטרה. ולאחר שנים אחדות של עבודה חרוצה, לאחר שאי אפשר היה לבית המסחר בלעדי, שיתפני מר וייסנריד בעסק ונתן לי את בתו לאשה. סיפור רגיל הוא המתרחש מאה אלף פעמים, הלא כן? וטוב הדבר. ילדים באים לעולם, ממלאים את חלל הבית במשחק, בצחוק, בזמרה וברצינות גוברת והולכת. ואתה יודע לשם מה אתה חי ויגע, ואין אתה נטול־נחמה בהגיעך לגיל הזקנה.

אבל לסיפורי שייך גם הפעמון השמאלי. לימים הוברר לי, כמובן, לאן הוביל הפעמון השמאלי. והדבר הלך ונתברר לי באורח יסודי יותר ויותר, וככל שבאו השנים והלכו, הייתי מרבה להרהר שעה שהסתכלתי באותן המצילות השתיים, שבשעתם לא נודעה להן שום משמעוּת בשבילי. אמנם לא כל יום היה לי פנאי או חשק להתייצב לפני דלתי. אולם משגדלה ידיעתי בעניינים, ומשנתרחשו מאורעות מסויימים, הייתי עומד לעתים קרובות לפני שני הפעמונים ומהרהר: אילוּ משכת אז בפעמון האחר!…

אֶבּאֶרהאַרש קראוּזאֶ היה אדם קשיש, חולני, ולו אשה צעירה, נאה, תאֵבה לשאת חן. באותו זמן קיבל מר קראוּזאֶ פנקסן חדש, וגם הוא נכנס עד מהרה לבית מנהלו. האדם הצעיר היה בעל חוש למוסיקה, גברת קראוּזאֶ לא פחות ממנו, וכדי לקצר: הם מצאו חן זה בעיני זה. האדון קראוּזאֶ כלה על ערש־דווי, וכאשר נפטר לעולמו נתנחמה אלמנתו חיש מהר. כעבור ימי האבל המקובלים באו בברית הנישואין ומאז ואילך נקראה החברה לפי האמת: “יורשו של אֶבּאֶרהאַרד קראוּזאֶ”.

יורשו של אָבאַרהאַרד קראוּזאֶ לא היה מאושר. האשה עינתה גם אותו ובגדה בו. אמנם זמן רב, רב, ידע אך את העינויים, אבל דבר לא גונב אליו על בגידותיה בו. האחרים ידעו זאת, הבית כולו, הרחוב כולו, ואך היורש היה גם בזה דומה לאָבּאַרהאַרד קראוּזֶא. האשה משלה בו. היו בה שגיונות של בזבוז והיה הכרח לספק את הכסף. יורשו המסכן של אָבּארַהאַרד קראוּזאֶ נתענה גם הוא בדאגות וביגיעות, ושנים רבות עמד בכך במאמץ על־אנושי. אוּלם יום אחד לא עצר כוח עוד. היה בו אז רגש מוזר של הקלה, בדומה לפועל תקוּף־קדחת שעמל בפרך למעלה מכוחותיו, והנה הפילה אותו סוף־סוף המחלה לארץ כהפל את התינוק. והוא שמח הרבה שהגיע לקץ המאבק. מיד ביקש להודיע גם לאשתו היקרה, שהנה הקיץ הקץ על הכבוד ועל חיי הרווחה, שמעכשיו יש להצטמצם היטב היטב, וכי חסל סדר שמלות יקרות ובזבוז. כי שנא אותה על העינויים שעינתה אותו כל השנים.היתה זו שעה לא־רגילה, כאשר מיהר מלשכתו לביתו, כדי להודיעה על כך – והנה מצא אותה עם מאהבה. ושוב נשם יורשו של אָבּאַרהאַרד קראוּזאֶ נשימה עמוקה, כאילוּ פשט את הרגל שנית… במקרה היה אותו מאהב אדם עשיר שרצה לחלץ את החברה ממצוקתה. אלא שלא עמדוּ על טיב יורשו של אָבּאַרהאַרד קראוּזאֶ. הוא עורר שערוריה כהלכה, כפולה ומכופלת, ולא רצה לעבור בשתיקה אף על שמץ דבר מהריסוֹת כבודו וחיי משפּחתו. כי אמר בלבו, לא תקטן החרפּה, אם יכסה עליה… ובכן, זה היה הפעמון השמאלי."

פניו של מר ואָנדאָלין הסמיקו קמעה שעה שסיפר את סיפוּרו. עתה קם ממקומו ללכת. אוּלם הם עצרו בו עוד רגע. האחד ביקש לדעת, אם אמנם כך התרחשו הדברים.

מר ואֶנדאֶלין נתחייך כדרכו חיוך של אירוניה ותוגה כאחת, ואמר:

“בדיוק כך. סיפרתי לכם את פרשת חיי כפי שנתרחשה וכפי שיכלה להתרחש. הכל היה תלוי אך בדבר האחד בלבד, אם ברגע מן הרגעים, שלא נתגלה בו שוּם סימן של חשיבות מיוחדת, אמשוך בפעמון זה או בזה. וזו תשובתי על הדעה האומרת, כי בן־חיל סופו תמיד שיפלס לו דרך. אך משך בפעמון הנכון – הרי שהיה בן־חיל. אגב, רשאים אתם לשאול את בן־דוֹדי מארטין, אם אמת דיברתי.”

ואולם בן־דודו המתין עד שמר ואֶנדאֶלין נעל את הדלת מאחוריו. רק אז אמר לאט:

– "נכון, אמת היא לאמיתה – אלא שנאמרה בהיפוך. לא על דלתו של וייסנריד צילצל, אלא על דלתו של אֶבּאַרהאַרד קראוּזאֶ. הוא משך בפעמון השמאלי.


  1. כינוי של חיבּה מן השם אֶווה (חווה).  ↩

  2. יועץ⁻חשבון, תואר לבעל משרה גבוהה בהנהלת חשבונות.  ↩

  3. Kannitverstan – הולנדית: איני מבין. על פי סיפור ידוע מאת י. פ. האָבּאֶל על גרמני המזדמן להולנד, שעל שאלותיו הרבות, למי שייך דבר זה או אחר, מקבל הוא תדיר את התשובה Kannitverstan, היינו, איני מבין. מכאן מסיק הזר כאילו Kannitverstan זה שמו של איש עתיר⁻נכסים.  ↩

  4. במקור: rechte Glocke, שפירושו הפעמון הימני וגם הפעמון הנכון.  ↩

המלצות קוראים
תגיות