(1899)

לפני שש שנים לערך הסבה חבורת עתונאים, פאריסאים ואנשי־חוץ, אל שולחן במסעדה שבסביבת תיאטרון־ג’ימאנאַז, וגילגלה שיחות טובות. והנה העלה אחד מהם את השאלה, מה תהיה דמותה של סביבת שער־הנצחון בעוד חמישים שנה? רגע קל שתקו הכול וציירו לעצמם תמונת־עתיד. עד שנענה אחד ואמר: “חושב אני, שהסוס ייעלם מן הרחוב.”

מובן מאליו שהדבר נשמע כפאראדוכס משעשע. כתפיים רחבות לו לעתיד. יכולים אנו להעמיס עליהן כל חלומותינו. זה מקרוב צפו־עלו ברוב הצלחה האופניים במערבולת הרחוב, ומכאן השראתו של נביא הבוּלוואַר שעה שניבא לשקיעתו של הסוס. אך האומנם היתה בשׂוֹרתו כה נטולת־הגיון, כפי שנדמה היה בתחילה? מה דבר בלתי־אפשרי בימים שזיכו את העולם ברכבת, בטלגרף, בטלפון ובהמסרת־כוח על ידי החשמל. האדם, הוד מעלתו האדם, מקומו נתפס והולך על ידי המכונה; מדוע לא יהא כך על הסוס?

לחמשים השנה שעליהן דובר אז חסרות עוד ארבעים וארבע! אולם כל העומד כיום ליד שער הנצחון ומסתכל לאורך “אוואֶני־דאֶ־לה־גראנד־ארמאֶ”¹ יראה, שהנבואה מתגשמת. מהר יותר מכפי שסבורה היתה אותה חבורת־מסובין פילוסופית. בשדרות הצבא הגדול רואים כבר היום כלי־רכב בלי סוסים כמעט כמספר כלי־הרכב הרתומים לסוסים. הלוך ושוב ממהרות רכבות־הקיטור העירוניות, מסלול אספלט מיוחד הותקן לרוכבי־האופניים ואבטומובילים לאין ספור אצות דרך שער־הסורג של חורשת בּוּלוֹן. שלושת הסוּסים הכבדים הרתומים לאומניבוּס,² סוס־הפיאַקאֶר³ המיוגע מעוררים בקרב כל התנועה הזאת, המודרנית הרבה יותר, רושם של דלדול מבויש. העגלונים יושבים מדוכדכים על דוכניהם; נגזר עליהם להסתכל נואשים, כיצד מוסיפים לעבור אותם יותר ויותר, פה באופניים ושם בתלת־אופנים ולבסוף בעגלה, רועשת, חסרת־נימוס, המשאירה אחריה קצת ריח רע. מראה כמעט דראמאטי הוא כיצד מדביר הזמן החדש את הישן. אכן, תמיד הווה כך, אבל לא תמיד מבחינים בכך. במיוחד בולט הדבר בים, שעה שאתה עובר באניית הקיטור על פני סירות־מפרש עתיקות.

אין צורך עוד בדמיון רב, כדי לחזות את המשך ההתפתחות. המכונה בכל מקום שהיא מופיעה, ממוטטת את כל הנקרה בדרכה. סגולה לה, החסרה ליצור החי. היא ניתנת לשיפורים תוך זמן קצר, ואמנם הדבר מתרחש בכל יום. רצונך להוסיף ולרקום ניגוד משעשע זה, עליך אך להשוות, דרך דוגמה, באיזו מידה השתלמו והלכו המכונות זה מאה או חמשים שנה, ובאיזו מידה נוספו באותו פרק זמן סגולות טובות לבני האדם. אך כדי שלא ניתפס להרהורים מרים, נישאר אצל הסוסים. מה אין עושים לשיפור אילופם? קיימים פרסי־מדינה לסוס־המירוץ המהיר ביותר, רוכבים לפי מקצועם או מתוך התלהבות מסכנים את עצמותיהם, שכבות רחבות של האוכלוסיה מביאים חסכונותיהם לסוכת־ההימורים, ולאחר כל המאמצים האלה עדיין מצויות על אף הכל מרכבות רתומות לסוס יחיד הנוסעות לאט. ולעומת זאת כשמצליחים פעם לשכלל מכונה, מן הנמנע הוא לחלוטין שישובו אי־פעם לייצור מכונה המפגרת אחר הצורה שכבר הושגה. אין אדם מייצר במתכוון ברזל ישן. בקיצור, יש להן למכונות נטייה, כביכול, להשתפר, מה שאין לומר דרך כלל בוודאות כזאת לגבי יצורים חיים.

מוזר, באיזה איחור הגיעוּ לאבטומוביל, שעה שהטכניקה של התחבורה התקדמה כה מהר. בעצם אין לפנינו עתה אלא חזרה לקודם. עשרות רבות בשנים היה האבטומוביל רעיון קיים, אבל רדום. הוא שקע, אם אפשר לומר כך, מתחת לסף ההכרה של התרבות. מסילת־הברזל היתה מן הסתם הקלה, ובשעתה שכלוּל, של הנסיעה באבטומוביל. בפיתוחי־נחושת אנגליים נאים ישנים מתחילת תקופת־הקיטור אתה מוצא עגלות ללא־סוסים המתנועעות בכוח עצמן על פני הכביש. הציירים של דברי־טירוף אלה משיירים בהם לא אחת נצנוצת של מגמה סאטירית. כך, למשל, היו ידועים גם האופניים כמגוחכים של האדון פון דרייס⁴ כבר בתחילת המאה שלנו, ואחר כך נשכחו, עד אשר הצליחו ממציאים להעלותם מצורתם הראשונית ההיוּלית לדמותם המעשית כיום.

התפתחותם של האופניים סייעוּ ודאי הרבה לעובדה שהמכונאים פנו בהתלהבות לעבר האבטומוביל. הוכח, מה רב הצורך באמצעי תחבורה חדשים וזריזים יותר. כן למדו לבנות מפלדה ומקאוצ’וק כלי־רכב קלים במידה בלתי־רגילה עד כה, שאילולא כן לא היה בכוחו המועט של האדם להניעם. אלא שעדיין היה הכרח לגלות מנוע קל ביחס לגדלו של המרכב, רק אז ניתן לחשוב ברצינות על שחרור מכונת־המסע מן השעבוד לפסי־הברזל. שחרור זה נראה היה עוד לפני שנים מועטות דבר בלתי־אפשרי לחלוטין, משום שקטרי־הרחוב לא היו נוחים לשימוש כל עיקר, קרון־קיטור שכזה היה המפלצת המסורבלת ביותר שבעולם, והציירים האנגליים הקדומים צדקו בלגלוגם. אולם הממציאים לא נחו ולא שקטו, עד אשר רתמו כוחות מניעים אחרים במקום הקיטור. עתה משתמשים במצברים חשמליים ובמנועי־בנזין. יש להניח, שמכשירי־אמנות מיכאניים אלה, הנראים לנו כיום מלאי חכמה לאין ערוך, ייראו בעוד עשר או עשרים שנה חסרי־ישע כילדים. אנו, מותר לנו לשמור על תמימות ימינו ולהתפעל מפלאים אלה. את המצבר אף לא נזכיר, אם כי הוא הוא, בלי ספק, יורש העצר; כבר יש לכבדו, אולם עדיין אין הוא שולט. יבוא יום הפלאים והמצבר החשמלי יעלה לשלטונו. עצמת הרוח והגל ארוזה בתיבה קטנה – ומשוגרת. כוחות טבע לאין סוף הנסערים לריק נכלאו והועמדו לשירות האדם למאור ולעבודה ולרווחה – איזה חלום! האגדות הקרובות ללבנו שׁוב אינן פותחות עתה במלים: “הָיֹה הָיָה”… אלא: “הָיֹה יִהְיֶה”.

רק צרי־המוח לחלוטין יכולים לכפור שהָיֹה יִהְיֶה באמת, שׁכֵּן הרבה מזה כבר קיים כיום. כבר עובדים כהלכה במצבר. הביקור בתחנת־כוח־חשמל מאלף ביותר מבחינה זו, עגלות־המנוע החדישות עושות שימוש חשוב מאד במצבר החשמלי, שמן הראוי היה, אגב, שיחפשו בשבילו מלה חיונית, ציורית יותר, כגון: אסם־כוח. בתערוכת האבטומובילים בפאריס ראיתי לפני שבועות אחדים מרכבה אמריקנית הדורה, המצויידת באסם־כוח לנסיעה של שתי שעות. שערו בנפשכם, שתי שעות! ולאחר משך נסיעה כזה יש לתת מנוחה אף לסוסים המשובחים ביותר. והחלפת המצבר המשומש בחדש מצריכה שהות פחותה מן הדרוש, דרך דוגמה, כדי להשקות את הסוסים. אלא שתנאי מוקדם אחר לדבר, שיהיו מצויות בעיר או בכבישים די־תחנות להחליף בהן אסמי־כוח מאותו גודל. פונדקים של כוח־חשמל; במקום משרת־האורווה שעבר זמנו יבוא אל המרכב מכונאי ויצייד אותנו באֶנרגיה חדשה להמשך המסע. אל נא ימלאו המומחים צחוק פיהם לרעיון זה. אף אם יש בו כיום משהו שאינו מתקבל על הדעת; ביסודו של דבר הרינו חולקים להם בזה מחמאה, משום שאנו נותנים אֵמון בכוחם להתגבר על כל קושי.

המנוע השני הנמצא עתה בשימוש, מנוע הבנזין, יש בו אף משהו פיוטי יותר, אם כי לרוב ריחו רע. האין זה נועז ונאה במידה יוצאת מן הכלל להשתמש בהתפוצצויות נבלמות לשם התקדמות? והרי זה עקרון מנועי הגאז שהועתק בתבונה אל המכונה הנעה. ציירי הקאריקאטורה צחקו בטרם עת. אכן, היה זה מחוץ לגדר האפשר להוביל פחם ומים בכמות המרובה הדרושה למרכבת־הקיטור בדרכים ללא פסי־ברזל. אולם הבעייה ניתנת לפתרון גם באופן אחר. כוח ההנעה נלקח בפשטות מן האוויר. אויר האטמוספירה כשהוא מעורב בגאזים מסויימים נעשה בר־נפץ. כל מה שהיה נחוץ הוא – לייצר בלי הרף את התערובת הדרושה ולהציתה באורח אוטומאטי. ההתפוצצות מתרחשת בחלל־ברזל נבוב, שבו בוכנה נכנסת ויוצאת. הבוכנה מעבירה את הדחף הניתן לה אל גל. ואולם את הגאז הזה היוצר את כוח ההתפוצצות לאחר שנתערב בשיעור מסויים של אוויר, אפשר לשאת בצורת נוזל בבקבוק, זהו הבנזין המתאדה בנקל.

כיצד מגיע חומר המימן הפחמני הנוזל להתאדות, ותמיד רק בכמות הדרושה, לעולם לא יותר ולעולם לא פחות; כיצד מתנועעת הבוכנה במקצב של ארבעה טאקטים – בטאקט הראשון סופגת אוויר בר־נפץ, בשני – דוחסת אותו, בשלישי – נזרקת בכוח ההתפוצצות, וברביעי, בשובה, – פולטת את חמרי־הבעירה מן הגליל – כל אלה ועוד רבות אפשר לספר על המכונה. אלא שבשביל אנשים שאינם תאבי־דעת יסופר בזה יותר מדי וליודעים משהו, ועל כן גם עולים עלינו, מעט מדי. נסתפק בכך, שאנו מקדמים בברכה את התפארת החדשה וחוֹשׂפים את השירה שבה. הרי בלימתה של ההתפוצצות היא אחד הדברים הנהדרים. מהי לעומתה בלימתם של סוסי פרא? La plus noble conquête l’homme⁵ – כך כינו את הסוס. אפשרות השימוש בהתפוצצויות אפשר שאיננה כיבוש קטן מזה.

ולאן נגיע בכלי־הרכב החדשים? הן כל זה לא יהיה אלא משחק וספורט, אם לא נוכל להוכיח, או לפחות לשער, כיצד ישפיע הדבר על מצב בני־האדם, והנה, שבעים שמונים השנה האחרונות הוכיחו, מה משמעותם של אמצעי־התחבורה החדשים. במאות שנים לא נתרחש לפנים כה הרבה כמו בעשרות שנים לאחר ג’ורג' סטיפנסון. נוצר עולם מסילת־הברזל. מלחמה ושלום, – בימי שלום לבשו הייצור והצריכה והמשא־ומתן צורות בלתי־צפויות. עולם אחר הוא, שכל המצוי בו נראה לנו אמנם כדבר מובן מאליו, משל כך היה תמיד וכך צריך שיהיה תמיד. אין מטיל ספק בהתפתחותה המתמדת של רשת מסילות־הברזל, אין ספק, שיוסיפו לבנות קווי־רכבת מרכזיים וצדדיים, רשתות הרכבת תהיינה צפופות יותר, נסיעתן מהירה יותר, הקרונות נוחים יותר, אולם מה יהיה אם הכל יתרחש על דרך אחרת? עולה צורה חדשה של הסעת אנשים ומשאות וזה עשוי להצמיח מאה אלף תוצאות מפתיעות, קודם כל לסידורי התחבורה הקיימים, ואחר כך לכל תחומי החיים שיושפעו בעקיפין ובמישרין. פתאום נאלץ יהיה הקטר להתגונן, זה הקטר שׁהתקדם במסע־נצחוֹן ללא מעצוֹר מעל לנהרוֹת, הר ועמק, הִכָּה את כל אמצעי־התחבורה הישנים, ולכל היותר היה צפוי לסכנה מידי ספינת־האוויר, אויב רחוק מאד שעדיין אין להתייחס אליו ברצינות, מה דמות ילבש מאבק־איתנים זה בין קטר לאבטומוביל? התגבר חיש צפיפותה של רשת הרכבות, עד שרכב־המנוע יהיה לדבר שאפשר לוותר עליו? או שמא תיפסק בנייתם של קווים, שאינם מבטיחים פירות? האם תתפתח מסילת־הברזל או תצטמק? אילו משברים, סיבוכים, תנופות ותמוטות, עשויות לצמוח מכאן, ואיזה רומאן־עתידות עצום אפשר היה לכתוב על יסוד כל זה: סופה של התקופה הסטיפנסונית!

ואולם העתיד כשם שניתן לראותו ראייה טראגית, כך ניתן גם לראותו על דרך קומית, והיא לעתים קרובות אף החביבה יותר. כך יכולים אנו, בסגנון ציירי־הקריקטורה האנגליים, לשעשע את עצמנו ברומן־עתידות מבדח. אחד ממציא זיכה את העולם ברכב־מנוע משוכלל, בלא שיטול פּאטאֶנט עליו (דבר זה מתרחש במציאות לעתים רחוקות, אבל הרי אנו כבר נתונים בתוכו של הרומן). הממציא, לצורך הקיצור נכנה אותו ג’ון, עשה זאת מתוך אהבה נכזבת (שכן בכל רומני־העתידות מופעלים הרגשות הקדומים ביותר), ג’ון אהב את בתו של מלך־הרכבות, ספאין, אולם הנסיכה הגאה דחתה אותו. כדי לשפוך את זעמו על כל הטרוסט של בלטימור, שבראשו עמד מר ספאין, המציא ג’ון אבטומוביל, הנוסע בכביש רעוע במהירות גדולה משל הרכבת ההולכת מגודה⁶ לרוטרדם, מכיל במצבר נחמד כוח לעשרים וארבע שעות נסיעה, וכל תינוק בן שלוש (אולם גם מבוגר) מסוגל לכוונה גם לעצרה בכל רגע. הואיל וג’ון פירסם את דבר המצאתו בו בזמן בעתונים גדולים רבים (ורק ה“יאֶלוֹ כרוניקל” בלבד זכה, על ידי הפרת הבטחה, להקדים את האחרים במחצית השעה, שבה הופצו מיליון טפסים), היה כלי־הרכב מיד לנחלת הכלל. שלושים וחמש חברות־מניות הוקמו תיכף ומיד לניצול הרעיון ולהן הון של 1700 מיליון, עוד קודם שהניעו בורג אחד כבר הרוויחו חברי־ההנהלות מחצית הכסף ושלושים ושש שנות מאסר, שמהם נתחלקו בכל זאת אך עשרים שנה ואחת. הואיל ומר ספאין הניח בטעות, שהם עתידים ליטול את כל הכסף ולא יבנו עגלות־מנוע, לא עשה דבר, ואולם עד מהרה הופיעו האבטומובילים מתוצרת ג’ון. בעל ההתחרות של שלושים וחמש החברות היה מחירן מיד זול. אף אפשר היה להשיגן בשכירות, בדומה לאופניים. התפתחו מפעלי תעשייה לאין מספר, עולם שלם של אבטומובילים. ואילוּ מסילות־הברזל נָשַׁמוּ. הקַטָרִים סחבוּ מתחנה לתחנה רכּבוֹת ריקות. תכנית־הנסיעות לא קוימה עוד, משום שלא היו נוסעים. בעלי־הרכבת נתרוששו וארבו בראש כנופיות זעירות של נהגי־רכבת לאבטומובילים, על מנת לחבל בהם. בה במידה החמיר גם מצבן של חברות החשמליות העירוניות והאומניבוסים. בכל מקום נראו אבטומובילים בלבד. איש מדע אמריקני שקיבל את תואר־הדוקטור שלו מאוניברסיטה אירופית בדרך הטלגרף, כינה את מצב המשבר הזה בשם Bellum omnium contra omnibus⁷. בסופו של דבר נתפרקו כל חברות הנסיעות שהיו קיימות עד כה.

להלן בא תיאוּר נסיבות החיים החדשות. אין האנשים מתגוררים עוד יחד ברחובות צרים ובבתים גבוהים. לאחר שעות־העסק מצויים בעיר רק שומרי־לילה ונותני לחמם – הגנבים. כל בעל־אבטומוביל יש לו במרחקים ביתו הקטן מוקף גינה. החיים בכבישים הראשיים נעימים ביותר; בכל פונדק מצויים מכונאים ומנתחים, מוכנים ומזומנים להקביל כל התנגשות בין הנהגים הלא־מאומנים.

ואולם אורח־החיים החדש מטפח טיפוס חדש של בני אדם, שתרבותם של האיכרים וכוחם של העירונים חברו בו יחד. כולם בריאים יותר, ומילא גם טובים יותר… מכאן ואילך מתפתח העניין על דרך האוטופיה הרגילה ומסתיימת – לשם הגנה על המחבר מפני סערת שאלות של הקוראות – בנישואיהם המאושרים של ג’ון עם העלמה ספאין.

*

אין כעתיד נוח לקאריקאטורה, צורותיו, שעדיין הן בתנודה, ניתנות לעיצוב בכל דמות שהיא, ומהר מכולן – בדמות קומית. בקאריקאטורות, כזו שהבאנו כאן, נוהגים, כרגיל, להקביל פניהם של רעיונות חדשים ואמצאות חדשות. אין בהן כדי להזיק לחדש, אלא עושות לו כנפיים הרבה יותר משיש בידי הרצינות לעשות. אולם המבדח ביותר הוא, כשבא העתיד והוא דומה מאד לקאריקאטורה שצוירה אי־פעם; אלא שאז שוב אין היא נראית מצחיקה, אך הישן היה למגוחך.