רקע
אהרן דוד גורדון
על 'הדברים הנוראים'
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

[א]

צריך אני להודות, כי בשעה שכתבתי את הדברים, שמביא בשמי מר א"ז רבינוביץ ב’הפועל־הצעיר’־ גליון 121, לא עלה על דעתי כלל כי הם כל כך נוראים. ולא עוד, אלא שגם עתה עודני עומד במרדי, ועודני מעיז הפעם להוסיף עליהם קצת ביאור ולהראות, כי אינם נוראים כל עיקר, ־ בכל אופן כי לא דברי הם נוראים.

קודם כל טעוּת גדולה, טעות יסודית טועה מר א"ז רבינוביץ בחשבו, כי כתבתי מה שכתבתי, ‘משום שאנשים אחדים עשו שלא כהוגן’, או בכלל מתוך התמרמרות שלא במקומה ושלא מעניינה. כלומר טעוּת יסודית היא ־ אם לדבר בלשונו ־ כל הבסיס, שהוא מעמיד עליו את כלי התותח נגד דברי. את הדברים, שכתבתי עכשיו, הייתי יכול לכתוב לפני כמה שנים, בעת שהבעתי בפעם הראשונה באופן מוחלט את התנגדותי לכל תמיכה. בכלל הייתי יכול והייתי צריך, לפי דעתי, לכתוב את הדברים האלה או דברים מעין אלה באיזו שעת־כושר שהיא, אפילו בשעה של מנוּחה נפשית שלמה, מתוך ההרגשות היותר כשרות והמחשבה היותר צרופה. אני רק מצאתי עכשיו את שעת־הכושר הזו. אני רק השתמשתי הפעם בהזדמנות, שבאה לידי, לברר בבהירות יתירה ולהוכיח בהוכחה מוחשית מה שאני חושב תמיד, אבל מה שלא תמיד נכונים המעשים לשמש לו כלי מבטא, ולא תמיד אתה מוצא לו אזניים קשובות.

ועוד טעוּת אחת. פחות מכול, כמדומני, אפשר להאשים אותי בשאיפה להתגודדות, בשאיפה להפריד בין אחים. מיום בואי הנה עד היום היתה דעתי תמיד (וגם בדפוס הבעתי את הדעה הזאת), כי על הצעירים החדשים, שבאו הנה לעבוד, להתקרב, במידה שאפשר ובדרך ישרה ונקייה, אל כל העובדים ואל כל אנשי הלב מקרב היושבים בארץ מקודם, ולאחד את עבודת כולם לעבודה לאוּמית אחת. אבל בייחוּד, לפי דעתי, על הצעירים החדשים להתקרב אל הצעירים שבארץ, להשפיע עליהם ולעורר אותם לעבודה ולחיים לאוּמיים ואנושיים. כי בהם, באלה שסוף סוף יש להם שורש בארץ, היא תקותנו, ולא באלה, שיבואו מחדש למלא את מקום העוזבים את המערכה, שאין לבטוח בהם יותר מאשר באלה, אשר את מקומם הם באים למלא (אם כי אין זה אומר, כמובן, שאין הצעירים הבאים מחדש רצוּיים לנו או שאינם נחוּצים לנו, או שזה פוטר את הצעירים מבוא הנה לעבוד). ועוד לפני זמן לא רב כל כך, בעת האסֵפה האחרונה של חברי ‘הפועל־הצעיר’, שדנו בה בדבר שינוּי ההסתדרות2, חיוויתי דעתי לכמה מן החברים (באספה לא הייתי), כי את ההסתדרות ־ כל זמן שרעיון הלאמת האדמה הוא רעיון רחוק ־ צריך היה לשנות באופן כזה, כי העיקר תהיה בה העבודה ולא הפועל, כי לחבר יוכל להיות בה כל מי שעובד בעצמו את כל העבודות וחי על עבודתו, בין פועל, העובד אצל אחרים, ובין איכר או בן איכר, העובד אצל עצמו ־ כמובן, אם על־פי תכונתו הוא ראוּי להיות חבר ההסתדרות, ־ אבל רק מי שעובד, ולא מי שאינו עובד3, אם משגיח או מורה או סופר וכדומה. אבל מר אז"ר בצאתו להילחם נגד דברי, עבר בשלום על מה שכתוב מפורש באותו מאמר גופא, כי דרכנו לא דרך הפרולטריון, הרואה בפועל איזה יציר נבחר. האוּמנם מתוך הדברים האלה יש מוצא הגיוני ודרך הגיונית אל ההתגודדות?

ועוד דבר אחד. אני לא דיברתי בפרטים, ביחסים שבין פרט זה לפרט ממפלגה אחרת ־ אם בכלל יש לדבר אצלנו על דבר מפלגות ־ כי אם בכלל. כמו כן לא אמרתי: ‘נכרי אתה לי!’ או: נכרים אתם לנו, כי אם: אין לך רשות לדאוג לי יותר ממה שאתה מרשה לי לדאוג לך, או: אין לכם רשות לדאוג לנו יותר ממה שאתם מרשים לנו לדאוג לכם.

בכל זאת אין כל זה אומר כלל, כי אני נוטה להסכים אפילו במקצת לדעת מר אז"ר על דבר ‘טיפוח רגש האחווה’. כאילו אין הדבר חסר אלא טיפוח. כאילו אין לרגש שכזה עומק, שאין הטיפוח מגיע שמה ואין הטיפוח דרוש שם. או כאילו אין הרגש הזה זקוק לאווירה נקייה, לאויר צח, לאור ולחום טבעי, נקי, ודרכו לצמוח מתוך כל ריקבון, אם רק ‘מטפחים’ אותו. הרבה הרבה ‘טיפחה’ הנצרוֹת, מימות ישוֹ עד לטולסטוי, את רגש האהבה לכל אדם, שהוא, כמדומה לך, אחד הרגשות היותר נעלים (ולפי סברתה, הרגש היותר נעלה מכול), ־ ומה שעלתה לה ידוע לכל העולם, אבל ביחוד ־ לנו היהודים. ובעל כרחך תאמר: תיתי לה ליהדוּת שהיא לא טיפלה כל כך הרבה ברגשות, אבל לעומת זה הניחה ביסוד כל בניין עולמה את השאיפה לברוא ־ כלומר לברוא בתוך נשמתו של כל פרט ומתוך כך בתוך נשמת הכלל כולו ־ אווירה די נקייה ודי רחבה, שתתן את האפשרות לרגשות היותר נעלים להתפתח ולפרוח מאליהם. והאם אין התנועה, שאנו קוראים לה תחייה, צריכה גם היא ללכת בדרך זו, ובפרט אחרי שהיהדוּת ירדה כל כך בזמננו, והאוויר נתקלקל אצלנו אולי במידה שלא היתה כמוה בשום זמן? או אולי האווירה היא אצלנו בזמן הזה כל כך נקייה, כל כך טובה ונעימה, עד שכולם, מכל הצדדים, ‘אם מרגש סימפטיה, ויותר מזה, מרגש אהבת אחים מושיטים זה לזה ידם לעזרה בכל האפשרי’. ורק אני, רע הלב, איני רואה את זה ומתנגד לזה?

אבל נניח את הרגשות, שאין בכל אופן לפסוק הלכה כי הטיפול בהם יפה להם כל כך, ונפנה אל החיים, אל המעשים. נשמע מה בפיהם, מה הם מודיעים ומה הם דורשים ממנו, מה הם מבארים ומה הם מוכיחים.

 

[ב]

מקנא אני בך, ידידי הטוב, שאתה מדבר בטוֹן כל כך בטוח, על דבר סתירות וניגודים בין אידיאלים שונים, הבאים אצלנו להתגשם. לוא באתי לשפוט על חיינו על פי דבריך, לולא ידעתי את המציאוּת כמו שהיא, כי עתה היה דמיוני מצייר לי שני מחנות של גיבורי רוח נלחמים זה בזה על אידיאליהם, בחירוף נפש ובקנאות לא תדע רחם, כי כל מחנה שואף להגשים את אידיאלו הוא על פי דרכו ונותן את נפשו עליו. ולמה אכחד? בעד מלחמה כזאת הייתי אולי נותן לי בלי דאבון לב מיוּחד את כל טיפוחו של רגש האחווה. אבל מה אעשה ־ והמציאוּת באה וטופחת על פני. במציאוּת אינני רואה אצלנו לא רק מלחמה לשם אידיאלים, ־ אינני רואה אידיאל כלל. אין לך שעה שאינני שואל את עצמי: מה הוא אותו הדבר, שאנו תוקעים ומריעים עליו בכל השופרות והחצוצרות, אף מצלצלים עליו בכל הפעמונים ־ אותו הדבר שאנו קוראים לו ‘תחייה’? מה הוא: מליצה מצלצלת, ספורט נאה, סגוּלה ל’עליית נשמה' אחרי ארוחה שמנה ובשעת שתיית כוס טה נעים, או לכל היותר, מין ‘תיקוּן’ נקי וקל, מעין מה שהיתה קריאת ספר מוסר לפרקים ידועים לבטלן חובש בית המדרש? מה עושים אצלנו בשביל ‘התחיה’? מה נותנים לה? מה?…

הנה אתה אומר: 'המפלגה הבינונית שבנו, האנשים האמידים קצת, המה, כידוע, נשאו וגם נושאים עכשיו את כל אידיאלינו בלב ונפש חפצה, וגורל אחיהם הפועל העברי בארץ־ישראל קרוב אל לבם ונפשם בייחוּד וכו''.

האם אין זאת אירוניה מרה? מה הוא המעשה ־ מעשה ממש ־ שהאידיאליסטים האלה (ביחידים אין מה לדבר) עושים לשם אידיאלינו? או אוּלי די לו לאידיאלנו ־ לאידיאל של תחיית ישראל ושל גאוּלת ישראל! ־ אולי די לו במה ש’מקריבים' לו איזו פרוּטות או אפילו יותר מן ‘הזמן היקר’? האם כך נוהגים האידיאליסטים האלה, כשהדבר נוגע לפרנסתם או לכבודם ־ כלומר לכבודם החיצוני ־ או אפילו רק לאיזה ריוח הגון, שאינו בא אלא להרבות את ‘המזומנים’ שלהם? האם כך עובדים עבודה לאוּמית, עבודה ענקית, הדורשת כל כך הרבה?! האם באים לפָרק הרים ולשבּר סלעים בכוח עבודה שאינה באה אלא לעורר את התיאבון?

ופה, בארץ־ישראל? ־ מה אנחנו רואים פה? ־ אם טוב לו לאדם מישראל בארץ־ישראל, ־ מהיכי תיתי, יגדיל חסדו על עם ישראל וישב גם בארץ־ישראל, אבל לסבול ־ לסבול הרי הוא יכול בארץ אחרת: ברוּסיה, ברומניה, בגליציה, באמריקה וכו' וכו'! הפשוטים אומרים זאת מפורש, ושאינם פשוטים ־ מעשיהם מעידים על זאת.

ומה הוא כל עצמו של ‘היישוב’ שלנו, כל עצם אותה הנקוּדה, שבה, כמדומה לך, התרכזו כל כוחותינו וכל תקוותינו? פה אתה רואה לא רק את כל אפסותה של עבודתנו הלאוּמית, כי אם גם את כל עומק הטרגיות שבה. הנה אלה בני היישוב החדש, שכל כך הרבו להרעיש עליהם ושכל כך הרבה קיוו מהם. האנשים האלה הלא סבלו כל כך הרבה, הלא היו, כמדומה לך, כל כך מסוּגלים להביא לנו ברכה שלמה, להניח יסוד לעבודה של תחייה אמיתית, לתנועה לאומית חיה, טבעית, כבירה. ומה אתה מוצא בהם עתה (ועוד פעם ־ ביחידים אין מה לדבר)? מה הם עושים? מה היא כל שאיפתם, מה הם מבקשים? ־ ‘תכלית’, עסק, כסף. איך דואגים הם לתחייתנו, כיצד מחנכים הם את בניהם חינוך מעשי, ביתי, שאין כל חינוך של בית־ספר עומד בפניו? צאו וראוּ במושבות: כמה צעירים עובדים שם עבודה (ואין צריך לומר ־ צעירות), כמה בכלל תמצאו שם צעירים, ולעומת זה ־ כמה צעירים נסעו לאמריקה, לאפריקה, לאוסטרליה וכו' לבקש שם כסף ו’חיים'! כיצד ‘בונים’ חלוצינו את היישוב, כיצד ‘בונים’ הם את הארץ? ־ בידי זרים! ואם תשאל, למשל: למה אינכם עובדים בידי יהוּדים (למה אינכם עובדים בעצמכם ־ אפילו לא תשאל!)? וענו לך ־ אם אין חפצם להרבות בדברים ־ בפשיטוּת ובקצרה: ביהודים אין חשבון לעבוד ־ ודי! ודברים כאלה נאמרים לא רק בטון של אידיאליסט ובמרץ של דואג להפרחת היישוב. וכך עובדים ועושים הכול בידי אחרים, צוברים כסף בידי אחרים, מנצלים את האחרים, עד המקום שהיד מגעת ־ והכול לשם הפרחת היישוב ולשם גאולת הארץ! ואין החלוּצים האלה רואים כלל את הכיעור שבדבר. ואתה עומד תוהה ומשתומם, שואל וחוזר ושואל את עצמך: מה זאת? האם ירדנו כל כך פלאים, או אולי לא עמדנו מעולם על מדריגה יותר גבוהה, ורק שקר נחלנו מאבותינו? האוּמנם כזאת תהיה גאולת ארצנו? האוּמנם כל כוחנו הוא רק בכסף, ־ בכסף, שהבאנו מן הגולה, שרכשנו שם ‘מן הרוח’ או מעמל אחרים, האמנם אנחנו, בני האומה, המתאמרת לנושאת דגל המוּסר העליון והצדק המוחלט, איננו מסוּגלים כלל להבין, כי אין לפדות את אדמתנו פדיון לאוּמי רק בכסף, כי אין האדמה על־פי האמת אלא קניין עובדיה, עד כמה שיש קניין באדמה? או האומנם כזאת תהיה תחיית העם, שמפרזיטיות בעל כורחו יבוא להיות פרזיטי ברצון? אם יחיד מנצל את כוח העבודה של אחרים בשביל הכסף, בכלל אם יחיד מטיל את עצמו על אחרים בכוח הכסף, הרי הוא מנצל פשוט. אבל לאיזה מדריגה של ירידה רוחנית צריכה לרדת אוּמה שלמה בשביל לייסד את כל תחייתה ואת גאוּלת ארצה על פרזיטיות כזו? פרזיטיות ־ ותחיה לאוּמית של אומה, המתפארת במידת הצדק המוחלט שלה!

היש לנו רגש של בושה? היש לנו רגש של כבוד לאוּמי ושל כבוד אנושי? ומי מכל אידיאליסטינו, מי מכל עסקנינו הלאומיים, כי מכל מאשרינו בדרך התחייה חושב על זה? מי מרגיש את זה? מי כואב על זה? כסף, כסף, כסף! אתה שומע מכל הצדדים. כסף מבקשים לא רק אלה, שאין להם בעולמם אלא ה’אני' הקטן שלהם, הנערך בפרוטה והמתפרנס מן הביצה, כי אם גם אידיאליסטינו הרשמיים אומרים להביא לנו ־ יותר נכון לקנות לנו ־ בכסף את תחייתנו ואת גאולתנו. אבל אם תאמר, למשל, כי אדם מישראל שיש לו אדמה בארץ־ישראל, ואינו עובד אותה בידי עצמו ובידי בני ביתו, הרי הוא חוטא לאידיאל שלנו ־ מי יבין את זאת? מי לא יחשוב אותך למשוגע או לבעל הזיה או, לפחות לאדם שאינו מן היישוב בשביל דברים כאלה? מכל התורות והחכמות, מכל העמים והלשונות יוכיחו אותך באותיות ובמופתים, כי כך, כמו שנהוג אצלנו, צריך להיות וכך מוכרח להיות. וגם את זכוּתנו המיוחדת על המוּסר העליון והצדק המוחלט יוכיחו לך מן התורה: מתורתנו אנו ומתורתם של אחרים.

 

[ג]

וכך היא כל תנועתנו הלאומית, מתחילת בריאתה עד היום, ־ כולה קצף על פני המים. אין עומק ואין גבוּרה, אין רצון תקיף, אדיר, שאינו שב מפני כול, ואין כוח להתמיד במה שאנו רוצים ־ להתמיד עשרות שנים, להתמיד מאה שנה ויותר. קלים ושטחיים אנחנו באמוּנתנו בישוּעה קרובה, בשעה שמבריק לעינינו ניצוץ מזהיר, או מתעה; וקלים ושטחיים־ביאושנו, בשעה שאנחנו רואים את המציאוּת כמו שהיא, את כל המפריעים והמכשולים, את כל השׂטנים והפגעים הרעים, העומדים על דרכנו, את כל הרוחק והקושי, או כמו שקוראים לזה הפיקחים ואנשי המעשה ־ את כל אי־אפשרותו של מה שאנחנו שואפים אליו. קלים ושטחיים אנחנו בהבנת מצבנו ובהערכת תעודתנו, בהכנתנו לעבודה ובאופן עבודתנו, מבקשים אנחנו תמיד דרכים קלות, שטוּחות, בטוחות, נכונים להשלות את נפשנו, כי בקלוּת יעלה בידינו מה שיכול לעלות ומה שאנו מבקשים; וקלים ושטחיים אנחנו בעת שאנו מזומנים להצטמצם ולהתכווץ כמעט עד אפס, כשבאות התוצאות של קלותנו ושטחיותנו וטופחות על פנינו ומראות לנו, כי אין הדבר קל כל כך ואינו שטחי כל כך.

ואין כל פלא. הן לא מעצמנו התעוררנו, כי אם אחרים באו והעירו אותנו בעל כרחנו, ולא מעצמנו התיצבנו על דרכנו החדשה, כי אם בעיקר רוח אחרים, רוח הלאומיות, המנשבת בזמננו בעולמותיהם של אחרים, נשאה אותנו והעמידתנו על דרך התנועה הלאומית (אותו החלק מעמנו, שלא למד מאחרים, כמעט שאינו משתתף בתנועתנו הלאומית). אין שאיפתנו לתחייה ולגאולה באה מתוך עומק פנימיותנו, מתוך תהום נשמתנו הלאומית, מתוך אותו הכוח העצום, שנשא וסבל במשך אלפיים שנה מה שאין כל בריה יכולה לעמוד בפניו, שהתכווץ והצטמצם עד תכלית הצמצום, אבל עמד והתקיים, בשביל שבזמן מן הזמנים יבוא לידי גילוֹי בכל שלימוּתו, בכל מלוא היקפו ובכל מלוא עומקו. כוח כזה היה מוצא לו את דרכו, מפני שלא היתה דרך קשה ממנו, בשאפו לתחייתו, כשם שלא היו קשים ממנו גירושים של מאות אלף איש ביום אחד, הריגות וטביחות של קהילות גדולות שלמות וכו' וכו' בעמדו על נפשו, בשאפו להציל את קיומו הכללי מכיליון. בעל כורחם היה כוח כזה מאחד את כל בני האומה לשאיפה לאומית אחת ולעבודה לאוּמית אחת, כי את כל איש מאישי האוּמה היה דוחף מתוך עומק נשמתו הפרטית להתאחד לשאיפה לאוּמית אחת ולעבודה לאוּמית אחת של תחייה וגאוּלה, כשם שאיחד בעל כורחם, כשם שדחף כל איש מאישי האומה מתוך עומק נשמתו להתאחד לדעה אחת וללב אחד ־ למסור נפשם על קידוּש השם. ולא היה דבר עומד בפני כוח כזה, בשאפו לתחייתו ולגאולתו, אם כי אינו כוח אגרוף ואין דרכו כוח האגרוף, כמו שלא היה כוח בעולם, שיוכל לו להשמידו, כי גדול הוא, כי עצום הוא, כי אדיר הוא לא פחות מכל כוח אגרוף שבעולם. אבל כוח אדיר כזה, בשעה שהוא מתעורר לתחייה, הריהו מכריח את בעליו בהחלט להכירו בכל תוקפו ולהרגישו לכל עומקו, כשם שהכריח אותו להכירו ולהרגישו, בשעה שהתכווץ והצטמצם בשביל להתקיים.

ואנחנו, דווקא בשעה שאנחנו מתעוררים כביכול לתחייה, אנחנו רואים את עצמנו עלוּבים מכל עם בכוחנו, ברוחנו ובתורתנו, בטלים ומבוּטלים בפני כל גוי קטן מלוטש ומגוהץ. לא מתוך עצמנו אנחנו רואים אותו האור, שהאיר לכל העולם הנאור, כי אם מתוך הספר (והמודים באותו האור רוצים דווקא לראות אותו מתוך הספר). אבל על ערכו של ספר הלא דנים על פי הטעם: ומה פלא, כי נמצאים בקרבנו כאלה ־ ודווקא מן המעוּלים שבנו, ודווקא כמדוּמה לך, מבעלי הטעם, ־ המוצאים, כי ישנם ספרים יותר יפים ודעות יותר נעלות? לא כוח אדיר, מתפרץ לשוב לתחייה, בא להעיד על אותות הכוח העצום, שהעמיד אותנו בגלות במשך קרוב לאלפיים שנה, כי הוא הוא עצמו, אלא שהתכווץ והצטמצם מתוך הכרח מוחלט; כי אם באים אנחנו לגבות עדוּת מפי השקפת עולם גלוּתית וצוּרות חיים גלותיות, ששימשו בתור מגן ומחסה, בתור קליפה עבה, קשה, בצורה לאותו הכוח העצום; ומה הפלא, כי אותם בעלי הטעם פוסלים עדוּת עלובה זו, מבטלים את הקליפה ביחד עם התוך, עם הכוח העצום, ואינם רואים ב’יבנה' ובכל אשר פעלה לדורות אלא אסור נורא או טעות היסטורית משונה. לא חלשים אנחנו ולא עניים אנחנו, ביום שידוּבר בתחייתנו הלאוּמית, אם יש לנו בבית גנזינו כוח אדיר כזה של חיים ויצירה (בלי כוח יצירה לא יצוּיר כוח חיים לאומי כזה) והון עצום כזה של יסורים. אלא שבדור הדעה שלנו, כלומר בדור, שהכול למדנו מאחרים, ורוח אחרים שלטת בתוך תוכה של נשמתנו שלטון בלי מצרים ואכזרי, ־ אין לנו די אומץ להכיר את עצמנו מתוך עצמנו, ואנחנו באים להעריך את כוחנו ואת רכושנו על פי השער העומד בבוּרסה האירופית. אבל בבוּרסה ־ ברוחנית כמו בגשמית ־ אין ערך לכוח כזה ולרכוש כזה.

וכך, בטלים ומבוטלים בעיני עצמנו, קלים כשבולת חבוטה, אנחנו מתפזרים לכל רוח לבקש תורות באשר נמצא, נישאים עם כל זרם, מתפרדים לכתות כתות, לוחמות זו בזו בעד כל גרעין משדותיהם של אחרים, בעד כל פירור מעל שולחן אחרים. והרוב הגדול, זה שלפנים ידע כל כך ‘למסור נפשו על קדושת השם’, הולך ונמשך פשוּט אל תוך הביצה, יודע כיום את התורה, כי שקר הרוח, הבל האידיאלים, כי יפה שעה אחת של ‘עולם הזה’ מכל חיי ‘עולם הבא’, והנהו מוּכן ומזומן למכור את הכול בעד נזיד עדשים או עוד בעד פחות מזה. ומי זה יעיז לחשוב, כי אין כאן ‘פרוגרס’ ‘אור’ וכו', כי כך לא צריך להיות, כי כך לא מוכרח להיות, כי כך לא נוכל לחיות ולהתקיים? וכך, נחלשים עד הקצה האחרון, דלים וריקים, אובדי דרך ואובדי עצות, אנחנו באים לבקש את זכות תקומתנו ואת זכות עמידתנו על הקרקע בברכים כושלות ובלב נבוב, מוכנים ומזומנים לכל שירוּת, לכל פשרות וּויתורים. אבל אין לנו היכולת לבוא בתור עם בעל צוּרה, בעל קומה ובעל כוח, שוה בערכו לכל בעלי הכוח ויודע לברר לעצמו ולאחרים, מה הוא מבקש ובשם איזו זכוּת הוא בא! אין לנו היכולת לבוא בתור עם עתיק יומין, מחַדש כנשר נעוריו, נאזר בגבורה עילאית, שתקומתו אומרת כבוד, מבשרת גדולות, שזכותו על מה שהוא נושא אליו את נפשו הולכת לפניו. וכך, בכל מעשינו, שאנו עושים כביכול לשם תחייתנו וגאולתנו, אנחנו מתחשבים תמיד רק עם הכוחות, הפועלים מבחוץ, ועם הרוחות, המנשבות בחוץ. אם הרוח שמבחוץ נוחה לנו, הרי אנו בני אדם או כמעט בני אדם, הרי אנו מרגישים צורך באויר ובאור משלנו ובמכון לשבת משלנו. ואם לאו־הרי לא פסו אמוּנים מבני אדם, וחכמת חכמים לא תמה מן הארץ; עוד נמצא מי שיחונן אותנו לתת לנו, או מי שיראה בנו צורך לתת לנו מקום להניח את ראשנו ולצמצם את רוחנו, ויש מוסיפים ־ גם להעסיק את ידינו בעבודה, וגם עבודת האדמה בכלל. וכוחותינו אנו? מה אנו, מה חיינו! מה אנו, מה כוחותינו, כי נסמוך עליהם! כך אנחנו בזמן הזה בכול ־ ברוחנו, בחיינו, בשאיפותינו. ואין היהודי שבנו עומד על נפשו, ואין האדם שבנו תובע את עלבונו ממנו! ואין קול דמי אבותינו, שמסרו נפשם על קידוש שם האוּמה לרבבות ולמאות אלפים, צועקים אלינו מתוך עומק נשמתנו על עיווּת הדין שאין דוגמתו, שאנחנו נוהגים בהם וברוחם, שמסרו לנו עם נשימתם האחרונה, ועל העוול הנורא, שאנו עושים להם, בבזבזנו בקלות דעת מאין כמוה ־ ודווקא בשעה שאנחנו נצרכים לו כל כך־את הונם הגדול, שעלה להם בדמים כל כך מרובים!

ועוד פעם אני שואל: היש לנו רגש של כבוד לאומי ושל כבוד אנושי? היש לנו רגש של חירות לאוּמית ושל חירות אנושית ואישית, לכל עומק המובן? היש לנו תחייה?

ואם בא קומץ של צעירים ואומר לשנות את כל זה, להניח יסוד להשקפה אחרת ולאופן עבודה אחר; ואם הם באים ואומרים: עיקר העיקרים היא העבודה, עיקר העיקרים הם כוחותינו אנו בעצמנו, עיקר העיקריים היא מסירוּת הנפש שלנו ־ והם מקיימים מה שהם אומרים והם מראים בפועל ובמעשה, כיצד אדם נותן את נפשו על אידיאלו, ־ אם הם אומרים ועושים את כל זאת: איך מתייחסים אליהם החלוצים הראשונים שלנו? איך מתייחסים אליהם אידיאליסטינו הרשמיים? איך מתייחסים אליהם גדולינו, מאשרינו בדרך התחייה והגאולה? היש מי שיעיז לחשוב: אולי מתחיל כאן סוף סוף להתעורר אותו הכוח הלאומי, שכל כך בחריצוּת גלוּתית אמיתית, אנחנו מתעלמים ממנו?

בוודאי יודע אתה, ידידי הנכבד, איך מתייחסים אל הצעירים העובדים מכל הצדדים וכיצד משתתפים בצערם בכל מקום. בוודאי יודע אתה, איך מבינים כל עסקנינו דרישת הצעירים, כי העבודה תהא נעשית בידי יהודים, איך הבינו את דרישתם זאת ואיך התייחסו אל דרישתם זאת בקונגרס האחרון, שרובו הלא היה מקרב אותה המפלגה, הבינונית, ש’המה, כידוע, נשאו וגם נושאים עכשיו את כל אידיאלינו בלב ונפש חפצה'. כללו של דבר ־ אין חפץ להבין את שאיפת הצעירים, לדעת את נפשם, את מלחמתם עם הסביבה הרקובה ועם עצמם, את כל המועקה והעלבון, שהם סובלים. אין מרגיש בצערם, ביסוּרי חייהם, בחבלי היצירה שלהם, בדכדוכה של נפשם, בראותם על כל מדרך כף רגל הריסת מה שהם בונים או הכנה להרוס מה שהם באים לבנות. לכל היותר רואים בעבודתם מעשי נערוּת נעימים או ‘ילדוּת יפה’.

כך מתייחסים אל הצעירים העובדים. כך מתייחסים אליהם כל ה’נושאים את אידיאלינו בלב ונפש חפצה‘, כך היא ה’השתתפות בצערו של הפועל הארצישראלי’ שלהם, שאתה, ידידי הנכבד, חרד כל כך, פן חס ושלום יבולע לה. אבל לעומת זה ‘גורל אחיהם הפועל העברי בארץ־ישראל קרוב אל לבם ונפשם בייחוּד’. כלומר נכונים הם האנשים הטובים האלה להתמלא רחמים ודאגה ל’אחיהם הפועל העברי בארץ־ישראל‘, ל’הקריב’ פרוטות אחדות או גם פרוטות הרבה, ואולי גם לעשות מעשים של שווה פרוטה בשביל ‘אחיהם הקטן’ הזה כמעט שלא על מנת לקבל פרס, אם לא לחשוב לפרס את השכר הרוחני הקטן והכשר, שהם מקבלים בראותם את עצמם עוזרים לבנין היישוּב, לגאולת הארץ ולתחיית האוּמה.

והנה בא אדם רע לב ודורש, שייאָמר להם: הלאה עם הצדקה והחסד שלכם! אין לכם רשות לדאוג לנו: לא ניתן לכם לחלל את כבוד האדם שבנו, לא ניתן לכם לחלל את העבודה בארץ־ישראל בפרוטות ובמעשים פעוּטים ובקטנות שלכם! קשה ומרה, אבל גדולה היא עבודתנו, קשים ומרים הם חיינו, אבל, לפי מידת כוחנו, אנחנו עובדים את העבודה הזאת, ולא ניתן למי שהוא למשוך אותנו או לדחוף אותנו ב’דמי־שתייה', בטיפה משכרת אל תוך הביצה! אם באמת ובתמים חפצים אתם לחשוב את עצמכם לעושים דבר־מה, ־ בואו ועשו דבר ממש, כמו שאתם עושים במה שנוגע לפרנסתכם או לכבודכם המדומה! בואו הנה, פשטו מעליכם את הבגדים המגוהצים שלכם, פשטו את כל הגיהוּץ שלכם מעליכם ועבדו עבודה בידיכם ממש, אם על אדמת אחרים או על אדמתכם אתם ־ אבל על אדמת ישראל! אבל עבדו עבודה! אבל בנו את הארץ בידיכם אתם ובידי בני ביתכם! אבל דאגו דאגה ממש לתחייתנו, כלומר לתחייתכם אתם ולתחיית בניכם! אז תוכלו לדאוג לנו, כי אז תהיו דואגים לעצמכם ולעבודתנו הכללית, המשותפת לכולנו.

האם אין אלה דברים נוראים?… או אולי נוראים לא הדברים האלה?…

תרע"א (1911)



  1. הסופר א.ז. רבינוביץ השיג בגליון זה של ‘הפועל הצעיר’ על דברי אד"ג ברשימתו הקודמת ‘על התמיכה’ ואמר בין השאר, כי ‘הדברים האלה הם באמת נוראים’.  ↩

  2. ‘הפועל הצעיר’ קרא לעצמו בראשיתו ‘הסתדרות’ ולא ‘מפלגה’.  ↩

  3. הכוונה היא – רק מי שעובד עבודה גופנית, ולא מי שאיננו עובד עבודה גופנית. ראה מאמרו ‘שותפות טבעית’.  ↩

המלצות קוראים
תגיות