א    🔗

הועד המרכזי של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הגרמנית הביא לועידה שהיתה במאגדבּורג, ב־26–31 למאי 1929, דין וחשבון ארגוּני שהמפלגה רשאית להתגאות בו. אין ספק שהמפלגה הזאת היא אחת החזקות, אוּלי החזקה ביותר, בכל מפלגות הפּועלים שבעולם. על ארגוּנים של מעמדות אחרים מיוּתר גם לדבּר. „ספר השנה“ של המפלגה לשנת 1928 מונה את מספר החברים ב־937 אלף, ז. א. מאז 1927 (בזמן ועידת קיל) – גדל מספּר החברים ב־113 אלף. בועידה הודיע גזבּר המפלגה שגם בארבעת חדשי השנה הזאת – והיא במידה ידועה שנת אכזבה פוליטית – הלך מספּר החברים וגדל (ב־20 אלף בערך). נשים במפלגה – יותר מ־200 אלף. הדעה המקובלת בחוּגים רבים כאילו המפלגה איבּדה את השפּעתה על הנוער, גם היא איננה מדוּיקת. „הנוער העובד“ של המפלגה מונה 54 אלף חברים וּבין החברים שנכנסו למפלגה מועידת קיל 36 אחוּז הם בגיל עד 25 שנה, ו־54 אחוז בגיל עד 30 שנה. מספּר סניפי המפלגה מגיע ל־9000 כמעט (ההגדלה: ב־500). הכנסות הסניפים היו בשנת 1928 יותר מ־10 מיליון מארק, הכנסות המרכז יותר מ־3 מיליון (מאלה מיליון וחצי שוּב מסניפים). המפלגה הוציאה לבחירות בשנות 1924–1928 ½8 מיליון מארק, מאלה לבחירות 1928 בלבד שני מיליון וחצי. למפלגה ישנם 196 עתונים ו־13 ירחונים ושבועונים (ההפצה: 75 מיליון), 107 בתי דפוּס, 201 בתי מסחר ספרים. עבודת התרבוּת נעשית על־ידי „ועדת ההשׂכּלה הסוציאליסטית“, „האוניברסיטה הסוציאליסטית“, העתונים „מצפּה הספרים“ ו„השׂכּלת הפּועלים“, „ברית התרבוּת הסוציאליסטית“. 153 צירי רייכסטאג, 529 צירי לאנדטאגים, 7662 צירי עיריות, יותר מ־31 אלף צירי הקהילות הכפריות עושים את שליחות המפלגה במוסדות הרפּרזנטטיביים של המדינה. חברת „מרכז“ עוסקת בהנהלה טכנית ומסחרית של מפעלי המפלגה, שהונם מגיע ל־52 מיליון. ה„מרכז“ נתן בשנה האחרונה תמיכות בסכוּם של 870 אלף מארק ומשכנתאות וקרדיטים לעתונות המפלגה בסכוּם של שני מיליונים כמעט. ואי אפשר להגיד שהמפלגה מסתפּקת בעבודה ארגוּנית ופרלמנטרית בלבד. „האגוּדות המקצועיות החפשיות“ – למעשה האגוּדות הסוציאליסטיות – מונות 4.670.000 חבר. האגוּדות הצרכניות, חברת הדירות לפועל, אגוּדות ספּורט של הפּועל, בנק הפּועלים והפּקידים (מחזור: 2 מיליארד מארק, פּדיונות: יותר מ־117 מיליון), מפעל אחריות (1,4 מיליון ביטוחים בסכוּם של 560 מיליון מארק) – כל אלה יצירות המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הן. עבודת דורות הוּשקעה כאן. כוח עצוּם מתהוה כאן, כוח אשר כל מתנגד מחוּיב להתיחס אליו בכובד ראש ובדרך ארץ. ביטוּי חיצוני לכוח זה – עמדת המפלגה במדינה. לועידת מאגדבּוּרג באו – לא כדי לברך אותה אלא כדי להשתתף בה, כצירים נבחרים, בין שאר 397 צירים – הקאנצלר של גרמניה, שלושה מיניסטרים גרמנים, נשׂיא המיניסטריון הפּרוּסי ושוּרה ארוּכה של נושׂאי משׂרות גבוהות בכל מדינות גרמניה.

וּבכל זאת לא היתה הועידה הזאת ועידה של הסתפּקוּת ושֹוֹבע, אלא היתה ועידה של בקורת ואי־מנוּחה. הקאנצלר של גרמניה ונשיא המיניסטריון הפּרוּסי עמדו – לפי מנהג נכון של ועידות הפּועלים החפשיות – כנאשמים לפני המפלגה, שגם לא דאגה ביותר להקל על מצבם. אפשר כמעט להגיד שבועידה היה משפּט, חמוּר וקשה. כי זאת היא השאלה אשר הסוציאליסטים הגרמנים ראו לפניהם ברגע זה: הגענו למדרגה גבוהה מאד של ארגוּן, של עבודה קונסטרוּקטיבית, של כוח ממשי במדינה – האם אנו משתמשים בכל הכוח הזה, האם אנו יודעים לנַצלוֹ לשם השאיפה אשר היא, היא בלבד, איחדה אותנו, אשר היא נתנה לנו את הכוח העצוּם הזה, לשם עניני מעמד הפּועלים ונצחון העבודה? על השאלה הזאת חיפשׂוּ תשובה במאגדבּוּרג.

השאלה עומדת לפני המפלגה בחריפוּת בלתי רגילה משוּם ששנה עברה מן היום ההוא, כשיותר משליש של העם הגרמני הביע את אמוּנו לסוציאל־דמוקראטים והעמיד אותם במקום הראשון בין המפלגות הגרמניות. הנהגת המדינה – רק הנהגת המדינה, ועדיין לא השלטון כוּלו – עברה לידם. הנה חלפה שנה – ויש לעשות חשבון. יש לראות אם כדאי היה לקבּל את הנהגת המדינה ללא אפשרוּת של שלטון שלם, אם כדאי היה להיכּנס לקוֹאַליציה הזאת ומה היא עתידה לתת, אם זאת היא הדרך שבּה צריכה ללכת המפלגה הסוציאליסטית. אֶפּיזוֹדה אחת, כואבת מאד, אֶפּיזוֹדה של אנית־השריון, העמידה על סדר היום של הועידה גם את שאלת הגנת המדינה במקום שמעמד הפּועלים טרם הגיע בו לשלטון שלם.

ברייכסטאג הקודם הוּחלט – נגד קולותיהם של הסוציאל־דמוקראטים – להחליף אנית־שריון ישנה אחת בחדשה. הס.־ד. לא רק הצביעו נגד ההחלטה הזאת, הם גם עשו אותה לאחת הנקוּדות העקריות של מלחמת הבחירות אשר במאי של אשתקד. הם ניצלו את הנושא למדי. מבחינה „מיליטאריסטית“ מעשית לא היתה האניה היחידה הזאת ראויה למחלוקת חמוּרה כזאת. גם מזוּינת באניה הזאת, אין גרמניה יכולה לנהל מלחמה לא עם פּולין ולא עם צרפת. מבחינה משקית חבל אמנם, חבל מאד, על 9 מליון מארק שצריך היה להשקיע בבנין האניה, ואולם אין לסכוּם הזה משקל רב במשק המדיני הגרמני – על כל פּנים אי אפשר היה להעמיד את ההוצאה הזאת כנגד צרכים מרובים אחרים, כמו שעשו זאת האגיטאטוֹרים הסוציאליסטיים בזמן הבחירות. ההתנגדוּת לבנין האניה מוּצדקת אמנם מכמה בחינות אחרות ואולם לא היה שום צורך להעמיד אותה במרכז הפּוליטיקה הגרמנית. הסוציאליסטים עשו את זאת – משום שהדבר היה נוח להם לצרכי הבחירות, וכשהקלפי נתן להם נצחון יחסי והתחיל משא־ומתן ממושך לשם יצירת המיניסטריון, והמפלגות התנו, כרגיל, תנאים אחרי תנאים, הופיע בין התנאים שהציגוּ המפלגות הבּוּרגניות (מלבד הדמוקראטים) לסוציאליסטים גם דבר האניה. המנהיגים החליטו להסכים לתנאי זה, מתוך אי־חשיבוּתו היחסי, ובאשר הסכימו, חשבו לחובתם – כשהמיניסטריון היה מוּרכב והם ישבו בישיבתו – להצביע בעד האניה. מכאן הסערה במפלגה, והחלטת האינטרנציונאל הסוציאליסטי בבריסל – להתנגד לכל מעשה זיון – שנתקבּלה בימים ההם דוקא, הגבּירה את התמרמרות פּי כמה. אף העתונוּת הדמוקראטית רגזה על ההצבּעה הזאת של המיניסטרים הסוציאליסטים. במפלגה התחיל ויכוּח. מאמרים, אספות, חוברות, תחת הסיסמה: „נגד אנית־שריון“ התארגנה אוֹפּוֹזיציה שלמה (ביחוּד בסַכּסוֹניה, טירינגן, פראנקפוּרט). „השׂמאל“ שבמפלגה – פּאול לוי, קורט רוזנפלד, הירחון „מלחמת מעמדות“ – התחזק. באה עזרה מן השמאל שבמפלגת האחות האוסטרית – ממאכּס אַדלר. השאלה קיבלה אופי פּרינציפּיוֹני. התחילו לדבּר על הצורך לברר את יחסה של המפלגה לשאלות הזיון בכלל. מוּנתה ועדה לעיבּוּד „תכנית של ההגנה המזוּינת“. בסדר היום של ועידת מאגדבּורג הופיעה השאלה כסעיף עיקרי.

כל האֶפיזוֹדה הזאת אָפינית היא למדי למנהיגי המפלגה הגרמנית – לטוב ולרע. הסוציאליסטים העלו בעצמם – מתוך דמאגוגיה של הבחירות – שאלה בלתי חשוּבה ביותר במרכז תעמוּלתם והפכו אותה לסמל המלחמה הסוציאליסטית. כשהיו מוּכרחים להתחשב אתה כמו עם אחד מגורמי המציאות הפּרלמנטרית הכירו בחשיבוּתה היחסית בלבד, ואולם כבר היה מאוּחר. התעמוּלה עשתה את שלה. המונים ראו בויתוּר המנהיגים כמעט בגידה. ואילו – מכאן מתחיל הטוב – המנהיגים לא עשו כל נסיון להשתיק את האופּוזיציה, והיא אמרה כל מה שהיה עם לבה (יש לציין: היא דיברה לעתים בסגנון „קומוּניסטי“ ממש), וקראו לועידת המפלגה וביררוּ בה את השאלה במסגרת רחבה עד כמה שאפשר. יש וגם מכשלון מפיקים תועלת.

יש להניח שאלמלא המסגרת הרחבה הזאת, היה עלוּל הענין להגמר בשביל הנהלת המפלגה בכל רע. ההתמרמרות בין החברים היתה גדולה מאד – ומה שחשוב יותר: מוּצדקת. היא נבעה מהרגשת היושר. גם לבחירות ולסיסמאותיהן יש להתיחס ברצינוּת ואם כבר עשו מדבר בלתי חשוּב נושא מרכזי לבחירות, יש להסיק מכאן את המסקנות. אי אפשר לשׂחק בהרגשות החברים ובקולות ההמונים. ואילו המסגרת הרחבה – „תכנית ההגנה“ – הצילה את המצב.

ב„ועידת ההגנה“, אשר בה ישבו באי־כוח כל זרמי המפלגה, היו כולם תמימי דעה בתפיסה היסודית: „מלחמה במלחמה“, דרישה לפתור כל סכסוּכים בין־לאוּמיים בדרך של בוררוּת בלבד, דרישת פּירוק הזיין (במסגרת בין־לאוּמית). גם קביעת החובה המוטלת על הסוציאליסטים להלחם בכל האמצעים, גם באמצעי המהפּכה, נגד ממשלה המסרבת להביא את הסכסוּך הבין־לאומי לבוררות והמכריזה מלחמה, לא עוררה התנגדות כל שהיא. חילוּקי דעות התחילו כשעברו לשאלות אַקטוּאַליות. רוב „ועדת ההגנה המזוּינת“ (לרוב הזה הצטרפו גם „המומחים“ – קארל קאוטסקי, אוטו בּויאֶר, יוּליוּס דויטש) לא חשב לאפשר לוַתר ברגע הנוכחי על כל זיוּן גרמני שהוא. הוא כפר בכלל באפשרוּת לעבּד „תכנית הגנה מזוּינת“ שתהיה טובה לכל מדינה ולכל שעה. הוא חשב פּירוּק הזיין במדינה אחת לאַבּסוּרד לאוּמי ובין־לאוּמי. בו ברגע ש„פּוֹליטיקה של כיבוּש במדינות אימפּריאליסטיות וּפאשיסטיות מאיימת בהתערבוּיות קוֹנטר־רבוֹלוּציוניות ובמלחמות חדשות ויכולים להשתמש ברע בגרמניה בתור שדה של אוֹפּראציות המלחמה ולהכניס אותה, כנגד רצונה, בסיבוּכי דמים, אין המדינה יכולה לוַתר על מעט הזיין אשר השאיר לה חוזה ורסאיל“. כל זמן שסכנות אלו עדיין ישנן בעין, „יש לגרמניה צורך בכוח מזוּין להגנת נייטראליוּתה ולהגנת הכיבוּשים הפּוליטיים, הכלכליים והסוציאליים של מעמד הפּועלים“. מחבּרי התכנית הזאת ביארוּ, בויכוּח שקדם לועידה ובועידה עצמה, את הפּסוּקים האלה. נניח שפּוֹלין תכריז מלחמה על רוּסיה, וצרפת תתמוך בה ותרצה להעביר את צבאותיה דרך גרמניה, הן הדבר בגדר האפשרות הוא – מה תהא אז חובת הסוציאל־דמוקראטיה הגרמנית? להרשות את ההתערבוּת הזאת בעניני רוּסיה ללא התנגדוּת כל שהיא? נניח שאיטליה תכריז מלחמה על יוּגוֹסלאביה ותאיים על „וינא האדוּמה“ ומשם על מינכן – הן גם הדבר הזה מתקבל על הדעת – התהא מחוּיבת לשבת בחיבוּק ידים? אוטו בּויאֶר, שהוּכנס לויכוּח על־ידי חוַת דעתו ועל־ידי מאמרי מאכּס אַדלר, שאל שאלה אוסטרית: הנה בארץ הסמוּכה לאוסטריה, בהוּנגריה, הולכת ומתאַרגנת פרוֹנדה האבּסבּוּרגית. מטרתה – וינא. מה על הסוציאליסטים האוסטרים לעשות: לבלי להתכּוֹנן, לבלי להזדיין, להזניח את ההגנה למען תופענה בבוקר בלתי בהיר אחד קבוצות האבּסבּוּרגיות ברחובות וינא? חלה או לא חלה על הסוציאליסטים חובת הגנת המדינה וצוּרתה הדמוקראטית?

אמנם „צבא המדינה“ הגרמני, אלה 100 אלף חיילים אשר חוזה ורסאיל מרשה את קיוּמו איננו טוב, אינו חדוּר רוח הרפּוּבּליקה העממית, הוא זר למעמד הפּועלים, הוא יכול לשמש משענת לכל מיני אינטריגות מימין, אולי ל„פּוּטש“ חדש. ואוּלם המסקנה מן המצב הזה איננה: לבטל את הצבא, אלא: לשנות אותו. הן לשם כך קיבלה עליה המפלגה הסוציאליסטית את הנהגת המדינה, כדי לשנות את מוסדותיה ברוח הפּועלים. רוב „ועדת ההגנה“ עיבּד עשר דרישות פּוליטיות אשר מטרתן לשבור את ה„אֶכּסלוּזיביות של הצבא“, לגמור עם השיטה הנוכחית שעושה – תחת מסוה של „הוצאת פּוליטיקה מן הצבא“ – את ה„רייכסור“ לקן אינטריגות מונארכיסטיות, ציבוּריות, פּוּמביות, חוּקיות, בקורת. פּיקוח הרייכסטאג על כל עניני הצבא ועל כל החוזים וההסכמים של הנהלת הצבא. שום הסכם עם פירמות פּרטיות המשמשות, בעקיפין, לזיוּן „בלתי חוּקי“ (כלומר לזיון העובר את גבוּלות חוזה ורסאיל). כל הזכוּיות האזרחיות, בתוכן גם זכוּת לארגוּן מקצועי, לחיילי הצבא. ביאת־כוח החיילים בפני הנהלת הצבא. תיקוּן המשפּט הצבאי והדיסציפּלינארי. שמירת המנגנון של האופיצרים מאֶלמנטים מונארכיסטיים. איסור חמור להשתמש בצבא בקונפליקטים שבין ההון והעבודה.

בקיצור: כמו שהסוציאליזם הסתלק מן הסיסמה: „שוּם פּוליטיקה חיצונית“ והעמיד במקומה סיסמה אחרת: „פּוליטיקה חיצונית מתאימה, בכל שעה ובכל ארץ, לעניני הפּועלים ולעניני השלום הבין לאומי“, כך עליו להעמיד במקים הסיסמה: „שוּם פּוליטיקה של זיוּן והגנה“, סיסמה אחרת: „פּוליטיקה של הגנה המונעת בעד מלחמה וההופכת את הצבא, ברוּחו ובארגוּנו, לחלק של מעמד הפּועלים“.

אילו היה „השמאל“ מבקר את התכנית הזאת בפרט זה או אחר, היה אולי מוצא אוזן קשבת אצל רוב הועדה ורוב הועידה. ואולם הוא העמיד את תכניתו על בסיס מדיני ואידיאולוגי ונפשי – אחר לגמרי. השמאל אמר: „בחברה הקאפּיטאליסטית נושאת כל מלחמה אופי של „האימפּריאליזם השולט“. לא קשה להוכיח את אי־התאמת הפסוק הזה למציאות החיים. כשהוא בא ואומר: „הסוציאל־דמוקראטיה דוחה כל מלחמה“, ממילא מתבקשת השאלה: קל „לדחות“ את המלחמה בתכנית ואוּלם מה לעשות בה כשהיא בכל זאת באה? כלוּם על ידי כך פותרים את שאלות חיי העם והמדינה ש„דוחים“ בתכנית אסון אפשרי? וכשהשמאל מוסיף שהוא „דוחה“ את המלחמה גם כשהיא „מלחמת הגנה“ או „מלחמה להגנת הניטראליות“ הרי הוא בקושי יכול לקוות שיבין אותו הפּועל בכל מדינה ומדינה, בכל מצב ומצב של ארצו, על אחת כּמה וכמה בגרמניה המנוּצחת, כשפּולין אורבת מצד אחד וצרפת מצד שני. כשאַדלר מדבּר באירוניה על „הגנת המולדת כביכול“, כשהוא מקיף מלה „מולדת“ במרכאות כדי לסמן שאין זה בשבילו מוּשׂג חי, אמיתי ומחייב, אלא רק „זיוּף של הבּוּרגנוּת“ בלבד, כשהוא פוסק: „הפּוליטיקה הסוציאליסטית האמיתית היחידה היא בפירוק הזיין גם במקרה של הגנת המולדת; כשהוא אומר שהארץ אשר בה חי הפּועל היא בשבילו אך „הארץ שבה הוא מוּכרח לחיות“ ואין בינו ובינה ולא כלוּם, יבוא נא מי שירצה וישלוט בה, ולפועל אין כל הבדל אם תהיה זאת הבּוּרגנוּת האוסטרית או ההוּנגרית; כשהוא פוסק: „הארץ כמו שהיא הנה רק מוּשׂג גיאוגראפי בלבד“, והוא פוסק כי כל סוצאליסט החושב אחרת „אין לו תפיסה סוציאולוגית“ ו„תפיסה מעמדית“, באשר לפי תפיסתו זו של אַדלר, רשאי הפּועל להתיחס באהבה ובכבוד לארצו ולעמו רק מן הרגע ומאותה השעה שהשלטון על הארץ עבר לידי הפּועל, וכל זמן שהשלטון בידי אחרים, חלילה לו, לפועל, להצטרף ל„רפוֹרמיסטים“, ל„סוציאל־פּאטריוטים“ – הרי הוא מגלה הלך רוח שכבר נעשה זר לחלוּטין לפועל ולסוציאליסט בכל ארץ וארץ. כשבאים לועידה סוציאליסטית בתכנית זאת וּבביסוּס כזה, אפשר להבין שהרמאן מילר מכריז: „מה שהשמאל אומר, סותר את כל מה שעשינו בעשר השנים האחרונות“, אפשר להבין שאת מנהיגי השמאל קוראים בועידה „אנשי רֶטוריקה מסוּכנים, המשׂחקים בתיאוריות, עד שהתיאוריות משׂחקות בהם“, אפשר להבין שהועידה קיבלה את תכנית רוב הועדה בשני שלישים של קולות, ודחתה את כל הצעות התיקוּנים (כ־50 במספּר) שהכניס השמאל.

ב    🔗

כשנתקבּלה „תכנית ההגנה“ ניטל העוקץ משאלת אנית־השריון. היא ירדה מהגובה הפּרינציפּיוני שלה ונעשתה שוב שאלה תכסיסית בלבד, לאחר הויתוּרים אשר יש לדון אם כדאי הוא או לא כדאי למפלגה הסוציאליסטית להסכים להם כדי לשמור על אפשרוּיות אחרות של השתתפוּת בממשלה. והוּחלט סוף סוף: הסיעה הסוציאליסטית תצבּיע ברייסטאג גם בעתיד, כמו שעשתה כבר פעמים במשך החורף הזה, נגד בנין האניה, ואוּלם אם רוב הבית יחליט לבנותה, לא יעזבו הסוציאליסטים את הממשלה.

ואילו אנית־השריון לא היתה נקוּדה חלשה יחידה של קוֹאַליצית הסוציאליסטים עם המפלגות האזרחיות. לרבּים מבּין צירי הועידה נדמה היה שכבר אופי הקואליציה הנוכחית – חוסר פּרוגרמה משוּתפת, אי־יציבוּת המיניסטריון, איוּמים, פּעם ממפלגה אזרחית זאת ופעם אחרת, לצאת מהממשלה, משבּרים תכוּפים, משׂא־ומתן ממוּשך – כל זה כאילו משפּיל את כבוד המפלגה הסוציאליסטית וקושר את ידיה. על־ידי כך הם מבארים גם את הסך־הכל העלוּב כאילו של שנת הממשלה שהסוציאליסטים עומדים בראשה, את חוסר התיקוּנים הרדיקאליים, את הסידוּרים המזכירים את המשטר הישן בפקידות, במשפּט, בצבא. לעוּמת זאת הדגישו גם מצדדי המשכת הקוֹאַליציה שאין הם ידידים פּרינציפּיוֹניים, בכל זמן ובכל התנאים, של קוֹאַליציה דוקא וכי ודאי היו מעדיפים שלטון סוציאליסטי שלם.

השאלה היא רק אם יש הכרח בקואַליציה הנוכחית. אם היא „רע קטן יותר“, אם ישנה אפשרוּת בקואַליציה יותר טובה ואם יוּטב מצב הפּועל ומצב המדינה אם הסוציאליסטים יעזבו את הממשלה ויעברו לאופּוזיציה. אין לשכוח את הירושה הקשה אשר הממשלות הקודמות מסרו למיניסטריון של מילר. שנים מספּר אחרי גמר האינפלאציה, היתה גרמניה במצב פריחה כלכלית. הממשלות האזרחיות ניצלוּ את הפּריחה הזאת לא לשם החזקת היסודות העממיים של המדינה, אלא לשם הקלת המסים לאמידים ולעשירים. היתה זאת קלוּת דעת המתנקמת כיום. הסיטוּאַציה הכלכלית רעה היא. קוּפת הממשלה ריקה. בא זמן התשלוּמים הגבוהים ביותר למנצחי המלחמה: שנת 1929 היא השנה הראשונה לשיעוּרים שלמים של הפיצוּיים (תכנית דאוס). שאלת הפּיצוּיים כאילו רחוקה מפּתרונה (אך בימים האחרונים של הועידה באה הבשׂוֹרה הטובה של הסכם פּאריס). המנצחים לוחצים גם בשאלת חבל הרינוס ואינם מסכימים לפנות את הגלילים הגרמנים האלה. בפנים: חוסר־עבודה מבהיל – כמעט מליון פועלים מתגלגלים ללא לחם וחיים רק על סיוע. משבר בחקלאות. הימין מאיים בהתקוממות נגד „משטר יהודי־סוציאליסטי“ ופונה לאנשי ההון בארצות הברית בקריאה לא להלוות כסף לגרמניה באשר תשתמש בו אך ל„נסיונות מארכסיסטיים“. „קובע הפלדה“ חולם על דיקטאטורה ומחפש מוסוליני גרמני. הקומוניסטים שונאים ומשניאים את המשטר הרפובליקאי לא פחות מהימין ומהפאשיסטים. גם הם יושבים במארב, גם הם מחפשים – אם לא מוסוליני, אז טרוצקי או סטאלין. „משבר הפרלמנטריזם“ נעשה לנושא שבמודה. את המומנטים המַקשים האלה יש לקחת בחשבון כשבאים לדון על מאמצי הממשלה הקואַליציונית. ואילו דוקא במצב הקשה הזה אין המפלגה הסוציאליסטית רשאית להסתלק מהנהגת הממשלה. ההמונים אשר הצביעו בעדה לא היו מבינים אילו היו הסוציאליסטים עוזבים עתה את המדינה לנפשה, למען תהיה שלל לדיקטאטורה מימין או משמאל.

וכלוּם סך־הכל של שנת הממשלה – גם את זאת לא צריך לשכוח: אך שנה אחת – כה עלוּב הוא? כלוּם אין זוֹ זכוּת גדולה למפלגה הסוציאליסטית שהיא שמרה את גרמניה מגורל איטליה, ספרד, ליטא, פּולין, יוּגוֹסלביה וגם ל„פּוּאנקאריזם“ לא הרשתה להשתלט במדינה? הרי גרמניה נשארה בכל יבשת אירופה כמעט המדינה היחידה בעלת משטר דמוקראטי. גם בשדה הפּוליטיקה הבין־לאוּמית היתה גרמניה גורם להסכמה ולשלום. תיכף בתחילת עבודתה הכריזה הממשלה על חנינה פּוֹליטית. היא מתאַמצת להכניס סידוּרים חדשים ורוח חדשה לבתי המשפּט ולשוּרות הפּקידוּת. למרות הסיטואַציה הכלכלית הגרועה והמצב הפינאנסי החלש נשאר שכר העבודה הריאַלי על הגובה שבשנות הפּריחה, וּבחלקו אפילו עלה. חוּקי העבודה נשמרו. יתר על כן: התרחבו הגבוּלות של הסיוּע, של הביטוּח מאסונות העבודה, של עזרה ליולדות וכו'. כשפּרץ סכסוּך הפּלדה שילמה הממשלה למוּשבּתים סיוּע בסכוּם של 11 מיליון מארק – והיתה זאת בודאי הפּעם הראשונה שהמדינה התערבה בסכסוּך כלכלי ועמדה רשמית לימין הפּועל. ואם הסכסוך נגמר לא בכל פרטיו לפי רצון הפּועלים, הרי בכל זאת היה הסוציאליסט סֶבֶרינג הפּוסק האחרון. עתה הולכת התקפה גדולה על עמדות הפּועלים – התקפה כפוּלה: העלאַת המכס, הפחתת הסיוּע למחוּסרי העבודה. הסוציאליסטים בממשלה עשו לאַל את ההתקפה הזאת. אמנם היא עדיין נמשכת ואוּלם ברור שבאי־כוח המפלגה בממשלה לא יוַתרו בשאלות חיוּניות אלו. אם ישבּרו את הקואַליציה, הרי יעשו זאת בנקוּדה הזאת, הנוגעת לחיי הפּועל ממש. ולעת עתה אין טעם לבלי לנצל את נצחון הבחירות ואין חשבון למסור את הממשלה לקוֹאַליציה אחרת המורכבת מן המרכז ומן הימין.

כך, בערך, טענו מצדדי הקואַליציה. הועידה, באותו רוב שב„תכנית ההגנה“, הצדיקה את עמדתם. חלק מן השמאל עמד בשאלה הזאת על קרקע מעשי, של חשבון ותועלת. חלק כפר בעיקר שבאַרגוּמנטצית הרוב וסרב להתחשב עם עניני המדינה בכללה, עם מצבה הבין־לאוּמי, עם הסכּנה האוֹרבת, מבחוץ ומבפנים, למשטר הדמוקראטי והרפוּבּליקאי. הוא כפר בחובת הסוציאליסטים להגן על המשטר הזה, „אחת היא לפועל באיזה מסוה הוא מנוּצל על־ידי ההון“. „אין שום שיתוּף של אינטרסים בין הבּוּרגנוּת הגרמנית ובין הפּרולטאריון הגרמני ומשוּם כך אין שוּם אפשרוּת של עבודה משוּתפת, אין סוֹלידאריוּת במטרה ואין אפשרות כלשהי של אחריוּת משוּתפת“ (אַדלר). האַרגוּמנטאציה הזאת לא הגבירה את עמדת השמאל.

ג    🔗

המפלגה הסוציאל־דמוֹקראטית הגרמנית אין מסביבה „אַתמוֹספֶרה של ידידוּת“. הימין והפאשיזם הגרמנים מוּכנים „להתנות אהבים מרחוק“ עם מוסקבה. אלה לעולם לא ישלימו עם הסוציאליסטים וילחמו בהם בזעף וקצף. הקומוּניסטים רואים בּהם את האויב העיקרי והריסתם חשוּבה להם כרגע יותר מכל פּעולה פּוֹליטית אחרת. גם הדמוקראטים אוהבים להשתמש באירוֹניה כלפּי „ההוּמאניוּת“ הזאת, כלפּי „חוסר מנהיגים גדולים ואנשים גדולים אשר במפלגה הפרוֹזאית הזאת. האֶסתּטים הפּוֹליטיים „יפי הרוח“ של „וֶלטבּינה“ או „טאגֶבּוּך“ לועגים לסוציאל־דמוֹקראטים בכל הזדמנוּת. חוּגים ידוּעים של הנוער, ביחוּד של הנוער האינטלקטוּאַלי, מצטרפים ברצון ללעג זה ואינם רואים במפלגה הסוציאליסטית כי אם מכוֹנה עצוּמה שנוצרה לשם שלטון הפּקידים ומשׂרות „המיניסטרים“. כמעט אפשר להגיד, שאך אֶלמנט אחד בכל העם הגרמני נשאר נאמן למפלגה הסוציאליסטית ומעיד על הנאמנוּת הזאת בכל הזדמנות, על־ידי ארגוּן וּפעוּלה כלכלית, על־ידי הצבעה פּוֹליטית ועל־ידי תשלוּם מסים. האֶלמנט הזה, אין ספק, יעמוד לימין המפלגה גם בּעתיד, בּמוֹמנטים מכריעים של ההיסטוריה הגרמנית, כמו שהוא עמד בּעבר, אחרי המהפּכה ובזמן ה„פּוּטש“ים המוֹנארכיסטיים. הנאמנים האלה הנם בּוֹדדים כמעט. אולם הם – הפּועלים הגרמנים.

גם אצלנוּ אין אהדה גדולה לסוציאל־דמוֹקראטיה הגרמנית. וההופעה הפּסיכוֹלוֹגית הזאת מורכבת היא למדי ולא קל למצוא לה ביאוּרים. כלום משוּם כך באָה מפּני שהאמַנוּ יותר מדי – לפני המלחמה – בכוח המפלגה הזאת ואין אָנוּ יכולים לשכוח את האכזבה של אחד באבגוסט של שנת 1914? והנה המפלגות הסוציאליסטיות בארצות אחרות – צרפת, אנגליה, אוסטריה – עמדתן לא היתה חזקה ועקבית יותר. ובאכזבה ההיא מי אשם – המפלגה הגרמנית או אי־השלמוּת, ההשליה העצמית אשר בתפיסה הסוציאליסטית שלפני המלחמה בשאלת הלאום וּמשוּם כך אי־התכּוֹננוּת גמוּרה להתפּרצוּת העולמית? יש אומרים: המפלגה הגרמנית לא ניצלה את אפשרוּיות המהפּכה. ושוכחים שהמהפּכה הגרמנית מיוּחדה במינה היתה, אחרי מפּלה צבאית ובעקבותיה באָה, והיא לא היתה ביטוּי חפשי ואורגאני לשינויים האידיאוֹלוֹגיים, הסוֹציאליים והנפשיים שהתהווּ כבר בקרב העם הגרמני. ובכל זאת: כּלוּם פּני גרמניה הנוכחית כפני גרמניה של וילהלם? האין השינוי הרב הזה, האין פּרוֹצס הדמוקראטיזאציה ואף פּרוֹצס הסוֹציאליזאציה, ההולך וגוֹבר בגרמניה, מעשה ידי המפלגה הסוציאליסטית?

אמנם המפלגה הזאת עשתה בזמן המלחמה ואחריה הרבּה שגיאות, גסות וקשות. וגם עתה יש בה משום „חוֹסר טאקט“, משוּם אי־התחשבוּת במוֹמנטים בלתי נשקלים של נפש העם. ענין אנית השריון ילמד. יש דבר מה אָפור, בלתי מזהיר, בלתי מבריק בעבודתה. כאילו חסר לה, נוסף על כל כוחה, מעט דמיון, מעט מעוף, והרי קשה לנהל עניני מעמד אשר תפקידוֹ לשנות את סדרי החברה ביסוֹדם בלי דמיון וּבלי מעוף. נניח. ואולם כּלוּם תחת הפּכּחוּת הזאת, תחת הזהירוּת הזאת, תחת פּחד ממש מפּני ההשליה, מפני הבטחה אשר אין לעמוד בה, אינן מסתתרות תכוּנות נפשיות גדולות? כלוּם אין גם בזה לקח המלחמה ולקח ממה שעבר על העולם אחריה? והעבודה המתמדת והסבלנית הזאת בכל שטחי החיים – באגוּדות המקצועיות, בקוֹאוֹפּרטיבים הצרכניים, בהשׂכּלת העם, בבנין הדירות ובמתן ההלואות – כּלוּם אין העבודה הזאת שהפּועל, בחייו הקשים, מפיק ממנה תועלת שעה־שעה ויום־יום, כּלוּם אין היא גמוּל־מה לחוֹסר הזוהר והברק אשר בפעוּלת הסוציאל־דמוֹקראטיה הגרמנית? הרי לא לשוא נשאר הפּועל, דוקא הפּועל והפּועל לבדו, נאמן למפלגה הזאת אשר „משעממת“ היא לנוֹער אינטלקטוּאַלי ומעוֹררת התקפת אירוֹניה אצל „ולטבּינה“.

מה שמשוּנה ביותר: אותם הדברים שאָנו עושׂים אותם כּדבר המוּבן מאליו, אין אָנו יכולים לסלוח לאחרים. העיקר בּשבילנוּ, יסוֹד כל עבודתנו ומפעלנו – ישוּביות, התישבוּת החקלאית, כיבוּש עמדוֹת העבודה בעיר ובכפר. מוסדות עצמיים על יסוד קוֹאוֹפּראטיבי או שיתוּפי. ספקנוּת גדולה כלפּי כיבוּשים מדיניים אשר בהכרזה בלבד, ללא תוכן חי ומחייב. ומה בדבר ההגנה, בדבר ההשתמשוּת בנשק אם יהיה הכרח בכך? נתאֵר לרגע, שבּזמן התקוֹממות הדרוּזים היה קוֹרה לנו אסון, וקבוּצות המורדים היו יורדות לעמק יזרעאל. יש להניח שאיש מפּועלי ארץ־ישראל לא היה בודק מי כאן אָשם ומי זכּאי, ולא היה בוֹנה תיאוֹריוֹת על „המלחמה אשר היא במשטר הקאפּיטאליסטי תמיד מלחמה אימפּריאליסטית“ או לא, אלא כוּלם היוּ מגינים, עד כמה שכוחותיהם מגיעים, על בּית־אלפא ועין־חרוד. ואילו הדרוּזים – ואני בכוָנה לוקח שוב משל מן הדרוּזים, כלומר שבט שהתקומם נגד שלטון הזרים ואשר משום כך הוא הזכּאי במלחמה הזאת – היו באים עד תל־אביב, כלוּם היינוּ עושׂים חשבון מעמדי והיינו אומרים: „כל זמן שבעירית תל־אביב יושב רוב אזרחי, לא איכפּת לנו מי ישלוט בעיר – הדרוּזים או הבּוּרגנוּת היהודית“? הן בּרי הוא, כי כוּלנו היינוּ קמים, כאיש אחד, ללא פקפּוּקים כל שהם, והיינוּ עושים את כל מה שבאפשרוּתנוּ ובכוחותינו לעשות כדי להגן על תל־אביב הבוּרגנית. אין אָנו דורשים שממשלת אנגליה תבטל את חיל הספר המגן על ארץ־ישראל מפני התקפות המדבּר, אלא אָנוּ תובעים את חלקנו ב„רייכסור“ הזה. ולמשטרה אין אָנו מלאים בוז ושׂנאָה, אלא אָנוּ רוֹגזים על כּך, שאת היהודים מוֹציאים ממנה. לכוּלנו ברוּר שאָנוּ לוֹחמים כּאן לגוֹרל העם העברי כוּלוֹ. אָנוּ גאים בּתפקיד הזה שנפל בּחלקוֹ של הפּועל העברי ואין איש בקרבּנוּ מחכּה לשלטון הפּועלים, כּדי להרגיש בּאחריוּת הלאומית הזאת. ומשוּם כּך אָנוּ תוֹבעים את חלקנוּ בהנהלת הענינים הישוביים והציוניים.

כל זה אצלנו, בביתנוּ אָנו – כאשר ביתנוּ אָנוּ הוא, אָנוּ אחראים לו, לנוּ היא יקר, אּנו מקדישים לו את כּל כּוֹחותינוּ ואת חיינוּ. בביתוֹ של אחר – שאני. הסוציאליסטים הגרמנים העוסקים כה הרבּה ביצירת כוח הפּועל ממש – אגוּדות מקצוֹעיות, קוֹאוֹפּרטיבים, קוּפּת מלוה וכו' – הם „פיליסטרים“ ואין מה ללמוד מהם. ב„תכנית ההגנה“ שלהם הם גילו „נטיה למיליטאריזם“. הם משפּילים את כּבוֹד מעמד הפּועלים בפּוֹליטיקה הקוֹאַליציוֹנית שלהם. הפּוליטיקה הזאת מבוּססת על הנחה בלתי נכונה, על הנחה קוֹנטר־רבוֹלוּציוֹנית ממש, באשר, „אין על הפֹועל אחריוּת למדינה (יש לזכּוֹר שבגרמניה, אשר אין בקרבּה מיעוּטים לאומיים, יש למוּשׂג „מדינה“ זהוּת שלמה עם מוֹשׂג „לאום“ „עם בכללוֹ“), לפי דברי מאכּס אַדלר. האנשים אשר אצלנו הם מימין ל„מרכז השׂמאלי“ עליו השלום, מלאים בוּז לסוציאליסטים הגרמנים באשר אין באפשרוּתם להנהיג מהיום למחר משטר סוציאליסטי. וּכשאָנו שומעים כיצד הכריז מילר בועידת מאגדבּוּרג, על נוסחה סוציאליסטית חדשה: „לשם מעמד הפּועלים הבין־לאומי ולשם העם הגרמני“, אנוּ שוכחים שזאת היא נוסחה שלנו, שאָנוּ נלחמנו בעדה במשך עשרות בּשנים בּקרב העם העברי וּבקרב התנועה הסוציאליסטית, שבּגלל הנוסחה הזאת היינוּ זרים – כּל זמן שהיא היתה זרה לאינטרנאציונאל – לתנוּעת הפּועלים העולמית, ולשוא דפקנו על דלתוֹת האִרגוּן הבין־לאוּמי; אָנוּ שוֹכחים את כּל זה וּבמקום לשׂמוֹח, שהנה החלקים הגדולים של תנוּעת הפועלים הגיעו, סוף־סוף, אחרי יסוּרים וכשלונות, לאמת שלנוּ, אָנוּ מוּכנים לראות בנוסחה הזאת מעין התנַונוּת הסוציאליזם הגרמני בדרך השוֹביניוּת, והרמאן מילר נעשׂה בינינוּ כמעט „בּוֹגד המעמד“, על כּל־פּנים „סוֹציאל־פּאטריוֹט“ (כּלוּם המלה הזאת איננה בתרגוּם לשׂפת התנאים שלנו מעין המוּשׂג הציוֹני־הסוֹציאליסטי?).

את ההוֹפעה המשוּנה הזאת אפשר לבאר בשתים. או בחוסר כוח הדמיון, כּשלנוּ נדמה תמיד שאָנוּ ורק אָנו נמצאים בתנאים מיוּחדים המצדיקים את דרכּנוּ בּאשר הכרח הוא למפעל שלנו, ואין אנו מניחים שגם לאחרים יכולים להיות מצבים קשים, גם לאחרים „מפעלים שלהם“ – והמולדת בתוכם – היקרים להם והמחייבים השלמה עם הרבּה דברים בּלתי רצוּיים. או הביאוּר השני: הראדיקאליוּת הזוֹלה ביותר, הפיליסטרית באמת, הראדיקאליוּת האוהבת את המלחמה האכזרית ביותר, כשהיא מתנהלת בּמרחקים, הראדיקאליוּת הנהנית משׂריפה „נהדרת“, כשבּוֹער בּית זולתה, הראדיקאליוּת אשר אין לה סיסמה די קיצוֹנית, כּשהיא אינה מחייבת לשינוּי־מה בחיי המסתכּל מן הצד, הראדיקאליוּת על חשבּוֹנם של אחרים. אמנם יכוֹל עוד להיות ביאוּר שלישי, התם ביותר, אותה השלטת התיאוריות אשר עליה דוּבּר בּועידת מאגדבוּרג: האנשים משׂחקים בּהן עד שהן משׂחקות בּאנשים.

אין אני אומר שהמפלגה הסוציאליסטית הגרמנית יכולה לשמש מוֹפת ודוּגמה לתנוּעת הפּועלים הארצישראליים. כּלל לא! יותר מדי שונים גם האופי גם התפקידים. חסר „הדמיון“ ו„המעוף“ אשר אפשר עוד להשלים איך־שהוא אִתּוֹ אצל מפלגה בנוּיה בקרב עם בנוי – אבדן בו לתנועה שגורלה כוּלו בעתיד כּבּיר וּמחוּדש. וּבכלל: לתנועה הארצישראלית אין ולא יכול להיות מופת ודוגמה. ואין גם צורך לעצום את העינים על שגיאות המפלגה הגרמנית ועל חסרונותיה. ואוּלם להעריך אותה, להתאמץ להבין לרוּחה ולמצבה, גם לאור נסיוֹננוּ אָנוּ, למדוֹד אותה באותה המידה שאָנוּ מוֹדדים את עצמנוּ – ציווּי היושר הסוציאליסטי הוא וללמוד ממנה יש ויש.

“דבר“, ט‘-י’ סיון תרפ”ט ‎ (17–18.6.1929)