רקע
דוד בן־גוריון
שיקומם של החיילים המשוחררים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

ט“ז בחשוון תש”ט – 18.11.1948

בישיבה העשרים ושמונה של מועצת-המדינה הזמנית


מועצה נכבדה, ברצוני למסור בשם הממשלה1 הודעות אחדות, צבאיות ומדיניות. צבאנו, שבדרך כלל נדמה שהוא מתפתח כשורה פחות או יותר, עדיין סובל גם מכמה מחלות-ילדוּת וגם מכמה מחלות שרידי העבר, ששוב אינם הולמים את התנאים החדשים של מדינת ישראל. הרבה מאַנוֹמאַליות אלו כבר סולקו, אחדות מהן עוד לא הספקנו לסלק, ואחת מהן היא, שמזמן לזמן היו מגייסים לפי צרכי-השעה בלי הסדר חוקי, ביחוד חברים ותיקים של ה“הגנה” למעלה מגיל הגיוס. אמנם דבר זה לא נעשה מתוך שרירות-לב סתם, אלא מתוך צרכים חמוּרים של מחוזות שונים ושל שעות קשות. אף-על-פי-כן פגע הדבר קשה באנשים שהם למעלה מגיל הגיוס ויצא, שאנשים שבמשך עשרות שנים הקדישו את חייהם בהתנדבות להגנת הישוב, מוּפלים עכשיו – לא הייתי אומר לרעה, אבל למעמסה יתרה, על פני אזרחים אחרים; והיתה התמרמרות מוצדקת בהרבה מקומות, במיוחד בירושלים, אבל גם במחוזות אחרים של הארץ. המַטה הכללי עיבד כמה כללים לתיקון הדבר. וההצעות, שהובאו לממשלה בראשית השבוע הזה, נתאשרו על ידה. אני רוצה למסור למועצת-המדינה הזמנית את עיקרי התיקונים.

מעכשיו אסור יהיה לשום מפקד בשום מקום ובשום תנאים לגייס אנשים, שאין עליהם צו-גיוס של הממשלה או של מועצת-המדינה הזמנית, וכל האנשים שגויסו עד עכשיו מחוץ למסגרת החוק, ישוחררו בקרוב. אך למען המצאת כוח-האדם הדרוש לצבא, ומתוך שמירה עד כמה שאפשר לבל יפּגע כוח-האדם הדרוש לצרכי המשק, החליטה הממשלה, על פי הצעת המטה, להקים עתודות-מילואים שיכוּנוּ בנוטריקון בשם “עמ”ל", ובעתודות-מילואים אלה יהיו חייבים לשרת רק גברים משני הסוגים הבאים:

א) ילידי השנתונים שחל עליהם צו-גיוס מלא, מגיל 18 עד גיל 40, ששוחררו לרגל צרכים משקיים או מסיבות אחרות, חוץ מסיבות בריאות, ששיחרורם לא נתבטל או לא יתבטל על-ידי ועדה מיוחדת, המוקמת עכשיו לענין זה.

ב) גברים מגיל 40 עד גיל 45, פרט לאלה שישוחררו מטעמי בריאות או מסיבות משקיות חיוניות. כל אלה יתחלקו לשלושה סוגים – לפי תנאי המשק:

סוג אחד ישרת לא יותר מארבעה ימים בחודש, סוג שני ישרת לא יותר מששה ימים בחודש; סוג שלישי ישרת לא יותר מארבעה-עשר ימים בחודש. כל אחד משלושת הסוגים ישרת שני ימים רצופים כשיגויס. דרגותיהם של שלושת הסוגים האלה יקָבעו לפי הצרכים המשקיים של מקומות העבודה שבהם עובדים אנשים אלה, ועל-ידי ועדה מיוחדת של שלושה, מורכבת מנציגי המַטה, משרד העבודה והבינוי ומשרד-הבטחון.

כל אלה, שיחויבו לשרת לפי תקנות אלה לא יקבלו כל שכר בעד שני הימים הראשונים, ובעד כל שאר הימים שישרתו בחודש (או שני ימים, או ארבעה ימים, או שנים-עשר יום) יקבלו משכורת יומית לפי מצב משפחתם, משכורת מיוחדת לרווקים ומשכורת מיוחדת לבעלי-משפחה.

כל אלה שיחויבו לשרת בעמ“ל, לא יגויסו לשום עבודה צבאית או חצי-צבאית אחרת, כגון: ביצורים, מגן-דוד אדום, משמר-העם, הג”א וכדומה, אלא אם שירותים אלה נכללים בשירותי עמ"ל, ורק לפי חוקים אלה.

כל אלה שיגויסו לפי הפקודה הזאת – יקבלו פנקס כמו כל חייל, אך הם יהיו כפופים למשטר-הצבא רק באותם הימים שבהם ישרתו. במקרה שאחד מן החיילים האלה יפגע, יחלה או חלילה יפול בימי-השירות האלה – זכותו וזכות משפחתו תהיה כזכות כל חייל לגבי ההנאות, הפיצויים והתגמולים המגיעים במקרה כזה.

לאחר שגיוס עמ“ל יבוצע, אסור יהיה בשום תנאי שבעולם, לא למפקדים נמוכים, לא למפקדי-חזיתות ולא למפקדי-מחוזות לגייס אנשים מחוץ למסגרת עמ”ל, וכל אלה שכבר גויסו – ישוחררו מיד עם ביצוע הפקודה.

בהזדמנות זו רוצה אני להביע את הוקרת הממשלה לכל אלה מחברי ההגנה הוותיקים, שנוסף לעבודה הנאמנה שעבדו את הגנת הישוב והארץ במשך עשרות שנים – מילאו תפקידים חשובים חיוניים במלחמה זו, לפנים משורת-הדין ונוסף על החובות החָלות על כל אזרחי המדינה. אני בטוח, שנמצא את ההזדמנות הנאותה להביע את הוקרת העם לכל אנשי ההגנה הוותיקים, שמחמת גילם ומסיבות אחרות – אינם משרתים בפועל בתוך צבא-הגנה לישראל.

שנית: אם כי אין אנו יודעים עדיין, אם השלום קרוב או לא – אנחנו על-כל-פּנים נעשה את הכל כדי לקרב את השלום עד כמה שאפשר. חייבים אנו להיכון לעתיד, כוונתי הפעם לא לעתיד הצבא, אלא לעתיד החיילים לאחר השלום, ולעתיד אותם החיילים שישוחררו עוד לפני בוא השלום המלא.

קודם-כל הדאגה לנָכים. יש לנו מאות אחדות של חיילים אשר איבדו במלחמה רגל או יד, ויש גם מקרים של אבדן שתי ידים ושתי רגלים. אחזנו באמצעים להעביר לארץ את אחד מבתי-החרושת המתוקנים ביותר בעולם, להתקנת גפּיים מלאכותיים בשביל הנכים. וכבר הגיע לאלרץ אחד המומחים הגדולים ביותר לכך, וכבר הספיקו לתקן גפּיים זמניים בשביל כמה חיילים. כבר מכינים גם גפּיים קבועים. לפי הנסיון המצער שיש לנו – יש סיכויים, שכל קטועי-הרגל יוכלו עם התקנת הפרוטיזות לרכוש שנית את כשרון ההליכה והעבודה.

יחד עם זאת נעשות הכנות להכשיר את כל הנכים האלה לעבודות פוריות, כדי שיוכלו להתפרנס להבא מעמל כפיהם.

אחת השאלות הגדולות, אולי השאלה הגדולה ביותר, שתעמוד בפני מדינת-ישראל לא רק בקשר עם עתיד החיילים, אלא בקשר לישוב כולו, ובעיקר עם העליה הגוברת – ואנו מקווים שעם בוא השלום תגבר העליה ותפרוץ בכוח עצום – היא שאלת השיכון. זאת תהיה אולי הבעיה המרכזית של מדינתנו לאחר גמר המלחמה. אך זוהי בעיה גם לגבי החיילים המשוחררים. יש לנו עשרות אלפים חיילים, שלא היתה להם מעולם דירה משלהם בארץ. אלה הם עולים חדשים שמיד עם בואם לארץ נכנסו לצבא ואין להם כל פינה משלהם. יש גם חיילים שהיתה להם דירה, ועם התגייסותם עזבו את הדירה, וישנם גם חיילים צעירים, שלפני לכתם לצבא גרו יחד עם משפחותיהם, אך התבגרו בצבא ולאחר המלחמה יהיו זקוקים לפינה משלהם. עובדה זו תעמיד את הממשלה בפני בעיה קשה מאד, ועלינו לדאוג לכך כבר מעכשיו, כי יתכן, שהרבה חיילים ישתחררו עוד לפני גמר המלחמה. כבר עכשיו אנו חייבים לשחרר מאות ואחר-כך אולי אלפים בשביל העבודות ההכרחיות: הקטיף, עיבוד-האדמה, בנין החרושת. ואחד הקשיים הגדולים – הוא חוסר הדירה. עד שנפתור פתרון ראדיקאלי את השאלה הזאת על-ידי פעולת-בנין כבירה של אלפים ורבבות דירות חדשות, נצטרך בזמן הראשון להשתמש בפאליאטיבים – להפוך בנינים ממשלתיים, מחנות הקרובים לעיר, משרדים – למקומות-שיכון ארעיים לחיילים משוחררים. נצטרך להבטיח לחיילים שישוחררו עדיפות בקבלת עבודה בכל לשכת-עבודה, בכל משרד ממשלתי, בכל משרד ציבורי; נצטרך להבטיח למגויסים שעבדו במקום-עבודה קבוע – בחרושת, בחקלאות, בתחבורה, בנמל, במשרדים, בדואר ובכל מקום אחר, – את הזכות לחזור למקום עבודתם הקודם תוך שמירה על זכויותיהם בהתאם לשינויים שחלו במשך הזמן בתנאי-העבודה בארץ בתקופת המלחמה.

יש גם חיילים שנכנסו לצבא בלי כל מקצוע, או שנאלצו לעזוב את מקצועם בגלל מצב בריאותם; ונצטרך לדאוג לכך, שמי שלא היה לו מקצוע, יוכל לקבל הכשרה מקצועית מתאימה לפי סגולותיו, תכונותיו, אחרי בדיקה מתאימה, פסיכוטכנית ואחרת, כדי שאחרי שירותו בצבא יוכל להיות אזרח מועיל בעבודת כפיו ויצירתו במדינת-ישראל.

אלה שהפסיקו את לימודיהם עם התגייסותם לצבא, נצטרך לאַפשר להם להמשיך בלימודיהם. ואם הם תלמידי בתי-ספר תיכוניים – לתת להם הקלות בשביל גמר הבחינה שלהם, מתוך התחשבות מיוחדת עם העובדה, ששירתו את העם במלחמה. אלה הרוצים להמשיך את לימודיהם בבתי ספר גבוהים – לתת להם את כל העזרה לכך, גם נקציב סטיפּנדיות בשביל המוכשרים ביותר, כמו שעשינו בשביל החיילים במלחמת-העולם השניה. כן נצטרך לתת הלוואות קונסטרוקטיביות לסידור חיילים בקואופרטיבים קיימים ולייסד קואופרטיבים חדשים, או לפתיחת בתי-מלאכה וליצירת שוק טוב לתוצרתם.

ואולם הדבר החשוב ביותר: נצטרך להכשיר חלק גדול, אם אפשר – הגדול ביותר, של הצבא שלנו להתישבות. היינו עדים בשבועות האחרונים למעשי כיבוש ושיחרור היסטורי של צבאנו בדרום ובצפון, בנגב ובגליל. אולם לא נוכל להסתפק בשיחרור צבאי. שיחרור זה יהיה לו ערך של קיימא אם נצליח בזמן הקצר ביותר להחיות את השממה וליישב את האדמות העזובות. ואלה ששיחררו, יזכו, אם רק ירצו בכך, להיות המיישבים והבונים. ונחוצה תהיה גם פעולה מחבבת ומסברת רבה, ביחוד בקרב המוני העולים שבצבא, בין מארצות-אירופה ובין מקאנאדה, אמריקה, דרום-אפריקה וארגנטינה, וגם בקרב צעירים ילידי-הארץ מבני-העיר שהתגייסו לצבא, שיתכוננו כבר עכשיו לחיי התישבות חקלאית, אם על-ידי הצטרפות לגופים, למשקים הקיימים על צורותיהם השונות: קיבוצים, מושבים, כפרים קואופרטיביים ואחרים, או על-ידי הקמת גופים חדשים של חיילים. הכיבושים והשיחרורים הטריטוריאליים לא יהיו מובטחים, אם לא נצליח להקים שרשרת גדולה וצפופה של ישובים, וביחוד ישובי-חיילים, על הגבולות בנגב, ובצפון, על שפת הים, במסדרון ירושלים, בסביבות צפת ובכל שאר השטחים הטעונים חיזוק בטחוני על-ידי התישבות צפופה.

תהיה נחוצה התאמצות גדולה גם של המדינה וגם של העם היהודי. האמצעים שידָרשו לכך הם כל-כך גדולים, עד כדי הטלת אימה. אך מי שיודע, מהו המאמץ שהמדינה היהודית עם העם היהודי בגולה עשו בשביל הנהלת המלחמה – לא יחשוש מפני הסכומים הענקיים, שידָרשו לדבר פורה וחשוב הרבה יותר מאשר המלחמה – לבנין הארץ.

כבר יש לנו קצת נסיון בשיקום חיילים. במלחמת העולם השניה היו לנו כ-25 אלף חיילים שנשתחררו. אמנם לא כולם היו זקוקים לעזרה. כ-7–6 אלפים חיילים לא פנו לשום מוסד והסתדרו בעצמם או שחזרו למשקיהם, למקומות עבודתם, או שהסתדרו בדרך אחרת. בלי שום עזרה ציבורית, בלי שום פניה לציבור, אלא בכוח עצמם. אבל 18 אלף חיילים פנו ללשכת-השיקום, שהסוכנות היהודית הקימה בזמנה, וכולם סודרו. נשאר רק איזה מספר קטן של מקרים סוציאליים קשים, כ-150. אך אלפי החיילים, ששירתי במלחמת-העולם השניה, סודרו כולם בעבודה פרודוקטיבית. סידורם של חיילים אלה עלה אז בעשרה מיליון בערך. מזה כ-4 מיליון של הקרנות, 3 מיליון שהשתתפה בהם ממשלת-המנדט, כ-2 מיליון של הבאנקים בעזרת הלוואות, וכמיליון של החיילים עצמם. ברור שעכשיו יהיה ההיקף גדול בהרבה משהיה אז. לא אוכל להגיד בדיוק פי-כמה, גם מפני שמספר החיילים עכשיו הוא גדול פי-כמה מאשר במלחמת-העולם השניה, וגם מפני שבינתים נשתנו ממַדי המחירים. מניחים, שעכשיו ידָרשו לפחות שלושת אלפים, אולי ארבעת אלפים ל“י להתישבותו של חייל. זאת אומרת, כל יחידה של אלף חיילים תעלה בשלושה-ארבעה מיליון ל”י. ויהיו הרבה יחידות, אני מקוה הרבה עשרות יחידות של אלף-אלף חיילים, שירצו וידרשו התישבות. ברור, המעמסה הגדולה הזאת של תיכנון ושל ביצוע לא תוכל ליפול על משרד הבטחון בלבד, אלא על כל הממשלה, וקודם כל על משרד-האוצר וגם על משרדים אחרים, כגון משרד-העבודה, משרד המסחר והתעשיה, משרד-החקלאות, משרד-התחבורה. אך אפילו הממשלה כולה, בלי העזרה, ועזרה רבתי, של העם היהודי ושל ההסתדרות הציונית – לא תוכל לשאת את המשא הכבד הזה, כי ידרשו סכומים ענקיים. לאשרנו, מובטח לנו דבר אחד בשביל התישבות של רבבות: יש לנו יסוד לקוות, שלא יהיה מחסור בקרקע, יהיו גם מקורות-מים מספיקים. אך ידרש הון-תועפות למפעל אדיר זה של יישוב חיילים, בלי לדבר על התישבות של רבבות ומאות אלפים של עולים, שאנו מקווים לבואם לארץ. הגיעה השעה שהעם היהודי, שהתנועה הציונית, וגם ממשלתנו ומועצת-המדינה, יתנו לבם לצורך הדחוף של הכנות ראשונות למפעל שיכון והתישבות גדול זה.

* * * * *

ההערה השלישית שברצוני לעשות, היא בשטח המדיני. אתם יודעים שב-4 לנובמבר קיבלה מועצת-הבטחון שורה של החלטות. לפני ימים אחדים השמיע שר-החוץ של ממשלת-ישראל בפאריס את דברו, וכמעט שאין לי כל צורך להוסיף על מה שאמר בקשר לשאלות העומדות עכשיו על הפרק גם במועצת-הבטחון וגם בעצרת האומות המאוחדות. רצוני להעיר רק שתי הערות נוספות: אחת להחלטה של 4 בנובמבר ושניה להחלטה האחרונה של ה-16 בנובמבר.

מטעמים מובנים איננו מודיעים על התנועות הצבאיות שלנו, אך ברצוני להודיע היום, שהכוחות ששלחנו לפני י“ב בתשרי תש”ט ערב הנסיון שעשינו לפתיחת הדרך לנגב, הכוחות הנוספים ששלחנו לעזרה לכוחותינו הנמצאים בדרך, לפרוץ את הדרך שחסמו צבאות המצרים בניגוד להחלטות או"מ ובניגוד לתנאי ההפוגה – כל הכוחות הנוספים האלה חזרו כבר מזמן למקומותיהם הקודמים בחזיתות השונות ותפסו את העמדות הקודמות. כוחותינו עכשיו במרחבי הנגב הם הכוחות שהיו שם לפני ה-14 באוקטובר, וכל אלה ישָארו שם, לשמור על הנגב ולעמוד בפני סכנת הפלישה של המצרים, שעדיין לא פסקה, וכן להגן על ירושלים העברית מפני סכנת התקפה מדרום על ידי הכוחות המצריים הנמצאים מעבר לרפיח.

* * * * *

והערה אחרונה בנוגע למועצת-הבטחון. בהחלטות 16 בנובמבר נשמעה נימה חדשה, שאנו מקבלים אותה ברצון. בכל אופן נראה, שחלק מבין חברי מועצת-הבטחון הגיע סוף-סוף לידי הכרה, שההפוגה איננה הדרך לשלום; להיפך, היא עלולה רק להאריך את מצב-המלחמה, והארכה זו אינה לא לטובת היהודים ולא לטובת הערבים. ומועצת-הבטחון קיבלה שלשום החלטה חדשה, שאמנם אינה תקיפה כל-צרכה, אך היא מבשרת מעין מפנה בתפיסת מועצת-הבטחון את בעיית המלחמה והשלום בארץ. ב-16 בנובמבר החליטה המועצה על הצורך בפתיחת משא-ומתן בין הצדדים במישרים או באמצעות מתווכים, לא על הפוגה אלא על שביתת-נשק, כצעד ראשון לקראת שלום יציב. אנו מקבלים בברכה את ההחלטה הזאת, וממשלת-ישראל מוכנה לפתוח במשא-ומתן כזה עם כל מדינות-ערב או עם כל אחת או אחדות ממדינות-ערב, שכבר הגיעו לידי הכרה, שאין כל סיכוי להכריע את ישראל או לכבוש בכוח את ארצנו. אנו נודיע למתווכים ולמועצת-הבטחון שאנו מוכנים למשא-ומתן זה, ואנו חושבים שזוהי הדרך היחידה לקרב את השלום בינינו ובין מדינות-ערב. אין אנו מיחסים ערך רב לדיבורים מתרברבים, ששומעים עדיין לפעמים מפי מדינאי ערבי זה או אחר על צחצוח חרבות נגדנו.

יש לנו יסוד להניח, שחלק גדול של עמי-ערב הגיע לידי הכרה, שהמלחמה הזאת, שניסו לעשות נגד הקמת מדינת-ישראל ונגד קיומה – נכשלה, ושבהמשכה לא תהא שום ברכה לארצות-ערב. אנו משוכנעים, שאין ניגודים הכרחיים בין האינטרס של עם-ישראל ומדינת-ישראל ובין האינטרסים הצודקים של עמי-ערב, של כל השכנים שלנו. ואנו שמחים למפנה הזה של מועצת-הבטחון שהכירה כי הגיעה השעה להניע את הצדדים לבוא לידי שלום. אנו מצידנו ניתן לאו"מ למועצת-הבטחון את כל העזרה והתמיכה בדרך חדשה זו.



  1. “המשלה” במקור המודפס. צ“ל: הממשלה – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות