רקע
ברל כצנלסון
שביתת המוֹרים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ־ישראל; תש"ו

1

וּבכן, הישוּב העברי – והתנוּעה הציוֹנית עמוֹ – ישתוּ גם את הכּוֹס הזאת. יד מי מזגה אוֹתה? למי נחוּצה השביתה? לילד, למוֹרה, לישוּב, לתנוּעה הציוֹנית?

רבּוֹת ושוֹנוֹת הן השביתוֹת. לא הרי שביתה בּתעשׂיה כּשביתה בּחקלאוּת. לא הרי שביתה בּמלאכה כּשביתה בּשירוּתים הפּוֹגעים בּענינים החיוּניים של המוֹני העם. וּשביתה בּעבוֹדת החינוּך היא ודאי וּוַדאי חרב-פיפיוֹת. ולא יִפּלא, כּי גם אוֹתוֹ ציבּוּר המכּיר בּזכוּתוֹ הגמוּרה של העוֹבד לאחוֹז בּנשק זה כּנגד מעבידיו, מתיחס בּזהירוּת יתירה לשביתת-מוֹרים. ושאלתי הראשוֹנה היא, על מה ולמה בּאַתנוּ השביתה, מי הוּא שגרם לה?

ועם כּל הזהירוּת וּמבּלי להיכּנס לפרטי-פּרטים של המשׂא-והמתן, אין ספק בּעצם התשוּבה: ההנהלה הציוֹנית היא שהגדישה את סאַת סבלָנוּתוֹ של המוֹרה. ההתחייבוּיוֹת שניתנוּ בּכל מיני צוּרוֹת – הוּכזבוּ. שיטת “ההבראה” המקצצת בּעבוֹדה והמסַלקת הצדה חוֹבוֹת ישנים לשם קביעת תשלוּמים וּבטחוֹנם – נתבּדתה. איש לא יעיז להתעלם מן הקשיים הכּספּיים הגדוֹלים, שבּהם עוֹבדת תדיר כּל הנהלה ציוֹנית שהיא (וההנהלה הבּנוּיה על “קיצוּץ” בּפעוּלה, בּיחסים, בּנשׂיאת האחריוּת – על אחת כּמה). אוּלם קוֹנסוֹלידציה זוֹ, השוֹמרת בּמשך שבוּעוֹת רבּים 6000 לירוֹת ואין בּרצוֹנה למצוֹא את האַלפּיִם החסרים2, והיא מפרנסת את המוֹרה בּ“לֵך ושוּב” – מטבע הדברים שהיא מעוֹררת לא השתתפוּת, בּהכּרת המצב הקשה, אלא הכּרת העזוּבה והזרוּת הבּאוֹת להחמיר את המצב. שיטת הנהלה זוֹ, הדוֹגלת בּתשלוּם שטרוֹת ואינה מתיחסת אל שׂכר המוֹרה, שמלינים אוֹתוֹ זה שנים, כּאל שטר הטעוּן פּרעוֹן בּמוֹעדוֹ, אי אפשר שלא תגרוֹר התקוֹממוּת וּזעקה: “שׂכר לעוֹבד”.

בּשביתה זוֹ (שבּאה עלינו כּשנה לאחר ההשבּתה הממוּשכת, שנערכה לנוּ מטעם ההנהלה הציוֹנית הזאת בּראשית עלוֹתה לשלטוֹן, על מנת שמכּאן וּלהבּא יתנהל הכּל בּסדר) יש לא רק מוֹרה שנעלב וילד שקוּפּח. יש עוֹד צד אחד: האדם הציוֹני בּישׂראל, גם אם אין לוֹ ילדים לחינוּך וגם אם אינוֹ דר בּארץ-ישׂראל. ורשאי אדם זה לשאוֹל את אלה שהוּצגוּ על מרוֹם השלטוֹן הציוֹני: למה תלבּינוּ את פּני תנוּעתנוּ? למה תבאישוּ את שמנוּ? בּעצם הסיכּוּיים להתחדשוּת, הּימים ראשוֹנים לנציבוּת חדשה, לא מצאתם לכם דרך אחרת להרים את כּבוֹדנוּ וּלהגבּיר את כּוֹחנו בּעיני השלטוֹנוֹת אלא זוֹ: לתת לשביתה שתפרוֹץ! ואם קשוֹת הן דרישוֹת המוֹרים – בּצדקתם לא כּפרתם גם אתם – כּלוּם לא קשה מהן השביתה ותוֹצאוֹתיה? כּלוּם אין השביתה נוֹתנת פּתחוֹן פּה לממשלת הארץ שתאמר: לא על מנת כּן אני משתתפת בּתקציב החינוּך.

למי נחוּצה הכּלימה הזאת, למי נחוּצים הזעזוּעים האלה, ההוֹרסים לא רק את עצביו של המוֹרה אלא של הישוּב כּוּלוֹ? מהוּ משקלוֹ הציוֹני של שלטוֹן עלוּב זה, העלוּב בּתקיפוּתוֹ וּבנַצחָנוּתוֹ, המתגָנדר בּזה שלוֹנדוֹן לא תלמדהוּ, חלילה, בּינה3? מהוּ מַצפּוּן ציוֹני “חפשי” זה ה“משתחרר” היוֹם מדאגת חוֹסר-העבוֹדה, וּמחר מהעליה, וּמחרתים מדאגת החינוּך והפּרסטיז’ה המדינית?

הישוּב והתנוּעה הציוֹנית יצטרכוּ להסיק מכּאן את מַסקנוֹתיהם. אוּלם בּטרם כּל תישָמע הדרישה האחת:

הסירוּ מעלינוּ את החרפּה הזאת, חרפּת סגירת בּתי-הספר!


שבט תרפ"ט.


  1. “דבר”, גליוֹן 1116, י“ד בּשבט תרפ”ט, 25.1.1929. דבר היוֹם. החתימה: ב. כ.  ↩

  2. לתשלוּם משכּוֹרת חוֹדש אחד למוֹרים.  ↩

  3. מכוּוָן לתשוּבתוֹ של ה. סַאקר לבאי־כּוֹח ההסתדרוּת, א. גוֹלוֹמבּ וה. פרוּמקין, אשר התיצבוּ לפניו ב־23 בּינוּאר 1929 ותבעוּ הקצבה להעברת מחוּסרי־עבוֹדה מתל־אביב למוֹשבוֹת, אף העירוּ לוֹ בּשעת המשׂא־וּמתן כּי מההנהלה הציוֹנית בּלוֹנדוֹן נתקבּלה הסכּמה לכך. תשוּבת סַאקר לא הניחה את דעתם.  ↩

המלצות קוראים
תגיות