רקע
אלישע פורת
מְחִיקַת עֲווֹנוֹת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: זמורה-ביתן, מוציאים לאור

 

א

כן, גם לי זו היתה פגישה ראשונה עם מִתְחַזֶה אמיתי. כמובן שבתחילה לא האמנתי. נהגתי כמו שנהגו כולם. איש לא רצה להאמין שיהוֹשֻעַ שלנו, שׁוּקָה מָשִׁיחַ, הפקיד הפלוגתי, הוא מתחזה ותיק. כל כך ותיק שחוֹמֶר החשָׁדוֹת נגדו נערם בערימת תיקים גדולה. וכמו שהתברר אחר כך לא סתם מתחזה היה, אלא מתחזה “קשה”. פקיד זוּטר במשרד עורכי-דין, בעיר קטנה בגוּשׁ דָן. אדם נעים הליכות שלא הייתי מעלה בדעתי שהוא מסוגל למעשים כל כך מכוערים.

אבל אֵילוּ הליכות מקצועיות היו לו. איזו תנופת-יד מרשימה בשעת חתימת המסמכים. איזה בטחון יהיר שָׁפַע ממנו בשעת קריאת האותיות הקטנות של החוזים. אותן מלכודות מתוּחכמוֹת שהניח על שולחנו. איש קטן ולא חזק. מבנה רַכרוּכִי מעט. מסמיק במהירות מכל דבר קטן, ומתחנחֵן כמו אישה. שׁוּקָה בּוֹאִי לכאן, לגלגו עליו החברים בלשון נקבה. שׁוּקָה מה, לֹא תֵלכי מכאן. שׁוּקָה תהיי נחמדה ותביאי לנו משהו לשתות. בקריאות הללו נחבאה מעט מבקשת הנקמה של החברים על שבגד באֵמונם. ועל שרימה אותם כאילו היו לקוחות רגילים של משרדו. כאילו לא רבצו יחד, כתף אל כתף, ימים ולילות, מתחת להפגזות המְטַמטמוֹת.

הוא גויס כמה ימים לאחר שפרצה המלחמה. היו קשיים באיתוּרוֹ, אמר לנו. לכן הגיע באיחוּר. אבל את המלחמה אי אפשר היה להפסיד, לגלג עלינו. כל התפקידים בפלוגה כבר היו מאוּישים כשהגיע. והוא שוּבַּץ כעוזר לפקיד הפלוגתי. אבל עד מהרה השתלט על הענינים בחלקת לשונו, בתחבּוּלוֹתָיו, וּברֶשֶת-החֲנוּפָּה שפרש לרגלי מפקד הפלוגה האדיש.

ולמה לא אוּתר בדירתו? ולמה איחר להגיע למחסני-החירום? שטויות, הגַיָסים הַסְתוּמים שכחו שהֶעתִיק לאחרונה את מקום מגוריו. הוא עבר להתגורר בִּבְנֵי-בְּרַק. בתוככי שכונה עלובה של חרֵדים. בתים קטנים צפופים ומַהבִּילים תמיד. בקיץ מחמת החוֹם והלחוּת, ובחורף מחמת אדֵי התבשִׁילים. ותמיד עולים מהמרפסות הצרות, עמוּסוֹת הילדים, דִבּורִים מהירים וְנִרגָנִים. בנגינה של עברית שלא מכאן, מעורבת בְּאִידִישׁ. אין דואר ואין טלפונים ואין גם חייבי גיוס שצריך לקחתם. צו-הקריאה שלו דילג מקצה העיר אל הקצה האחר שלה. עד שאוּתר סוף סוף. בתמיהה הביטו בו השכנים כשירד במדרגות המתקלפות. הם לא הספיקו לעמוד על טיבו, אבל ליוו אותו במלמולי ברכה רחמניים. כֵּן סע, ואל תפחד. ואנחנו נתפלל לשלומך כל העת. אַל תִירָא עַבְדִי, אַל תֵחת תוֹלעת יעֲקֹב. ובשקט לחשו לו, המלחמה לא תגמר כל כך מהר. גם לך יישארו כמה פֵּירוּרים מהעוּגָה.

בְּנֵי-בְּרַק. עיר קטנה בגוש דן. שִׁכּוּן ישן, אדמת בּוּר מלאת קוֹצִים שלאחריה אין כלום זולת הפרדסים הצפופים. פעמיים ביום צוֹפֶרֶת הרכֶּבת העולה לירושלים, ממש מעבר לחלונו. ובבקרים של חורפים גשומים מֵי השלוּליוֹת מציפים את המדרכה ואת הכניסות וחודרים אל הדירות הקטנות. על משפחתו הקודמת לא השמיע אף מלה. אפילו לא בערבים נוטפי הגעגועים הַצוֹרְבִים. כשישבנו באפילה, בבוּנקֶרים האטוּמים, במוצבים הקפואים שבראשי הַתִילִים. הלבבות נפתחו שם והחברים סִפרוּ מחייהם הקודמים דברים שהסתירו שנים. אבל שוקה משיח לא התרכֵּך.

כן נכון, היתה לו משפחה קודמת. בגדוד דברו על שתי בנות קטנות ואישה שהיה הכרח לאשפזה. הם התפזרו לכל מיני מקומות בארץ. נמחקו מחייו ועכשיו אפילו מכתבים אינו מקבל מהם. אף על פי שהוא סמוּך ובטוּח שהם יודעים שגוּיס לחזית הצפון. ובאמת נמצא דובר אמת בענין פְּזוּרֵי משפחתו. בדקנו בחשאי את הדואר הפרטי שלו במשך כמה שבועות. אף מילה לא קבל מקרוביו. רק אותם מכתבים וְרוּדִים וּתְכוּלִים ומבוּשׂמים מהגרוּשָׁה הטבֶריינית שהוֹנָה אותה ללא שום נקיפוֹת מצפּוּן.

פקיד זוּטָר היה. מטלטל ניירות משולחן לשולחן במשרדם של עורכי-הדין שהעסיקוהו. רץ אחריהם בנסיעות אל הלקוחות. מארגֵן את הכיבּוּד. מושיט את סִפלֵי הַתֵה. ומקנח אחרי יציאתם. כמה קל לראותו עוֹמֵס על ראשו, כמו שנהג עם מסמכי הפלוגה, במין חיוך גנדרני. ארגזי התיקים אינם כבדים אבל עצם המעמד מַשְׁפִּיל אותו מעט. אם כך הוא יצטרף למשחק. הם מטלטלים אותו כאילו היה רִיהוּט מִשְׂרָדִי. יפה, ובכן בבקשה. התיקים על הראש, כמו סַבָּל עַרְבִי. ורק יש בהלצָה הזו משהו שהופך את כל התמונה. שוקה משיח פקיד זוטר שהאֵמון בו מסוּייג עדיין, מסוּייג מאד.

אבל הוא צוחק על כולנו. חיילים מפקדים עורכי-הדין ואפילו בעל הבית שלו. הוא משמיע אנחות של מאמץ. ופתאום מבליחות פניו הסמוקות מבין ערימות הנייר. והוא קורץ בעיניו אלינו, הצופים בו במעט חשש. ואז הוא אומר בעברית צבאית מהולה בתבלין דק של לשון בני-ברק המעורבת. אנחנו עוד נראה מי כאן בעל הבית באמת.

לא כל מעלותיו וחֵן דרכיו נתגלו בו כשהפך לפקיד הפלוגתי שלנו. אבל אני טרחתי ונסעתי עם מוֹשֶׁה מהרכב וּפְרַנקוֹ הנהג למשרד עורכי-הדין שעבד בו. במשרד הרבו לתאר אותו. והסתבר שגם הם ראו בו עוֹף מוּזר. שאינו מותאם ממש למקומו. אבל גם הם לא העלו בדעתם שיש להם עסק עם מתחזה מיוּמן.

מהם שמעתי על תנועותיו, על קֶסֶם מדברוֹתָיו, על משחקי הליצנות שלו. שעות היה מִתמרֵחַ עם הטלפון. רוכן מעליו ומלחשֵש בו בקול מְהוּסֶה כל מיני בִּיטוּיֵי חִיבּוּב לנשים רחוקות. פעם האזינו לו הבחורים שלא בכוונה. ונמצא שהוא שרוי באמצעה של הבטחת נישואין לפקידה רווקה שהכיר באחד המשרדים. מה הוא לא הבטיח לה? ומה הוא לא אמר לה? ואיך התפאר בפניה שאין דבר שאינו יכול לעשות למענה. אפילו להסתלק מהצבא ואפילו להתחמק מהחפירות. כמעט שכרע על ברכיו לפני השולחן בתחנוניו. הם לא הגזימו בכלל. אני אישרתי את דבריהם. ואפילו הוספתי עליהם. כי לא יכולתי לשכוח את שיחות הטלפון המתמשכות שערך עם כַּלָתוֹ. הַגְרוּשָה הטבֶריינית היפה והתמימה.

חֶמדָ’לֶה שלי, חֲמוּדָלֶה, תקשיבי לי. תקשיבי לי לרגע. את פשוט לא יודעת מה שאת מדברת. עם תְמִימוּת נחמדה כמו שלך יטרפו אותך בקלות. תשמעי לי. יש לי המון נסיון בעסקים כאלה. וזה לא רק בגלל שאני עורך-דין מנוּסֶה. אלא גם בגלל הקֶסֶם שלי שאני מפעיל על הלקוחות. הם פשוט לא מסוגלים לעמוד בפני. את עוד תראי.

החברים היו מבולבלים לגמרי משטף דבוריו המתוקים. אף פעם אי אפשר היה לדעת על מה הוא משוחח עם חֶמדָה הפְּתַיָה. על מגרשים העומדים למכירה בשכון בטבריה? על מכוניתה הבּלוּיה שהוא דחק בה למוכרה? על כספי חשבון-החיסכון שלה ועל אמה הזקנה? הנוֹכֵל הזה, החולה במחלת מִימכַּר של מגרשים ורכישת דירות רימה את נְשׁוֹתָיו ללא שום רעדה. כמו עכביש שקדן טווה את קורי-המשי העדינים שלו. הלביש אותן כאילו היָה מלבישן בשמלה חדשה שקנה בשבילן. אבל אף אחד מהחברים לא ייחס לקישקושים שלו רצינות יתירה. היתה מלחמה בעולם, והכול התנדנֵד ככה. ושום דבר כבר לא היה יציב כמו קודם. ואנשים פִּיתוּ נשים גם בשיחות טלפון, גם בדרכים הארוכות לחזית וגם במועדוני הריקודים שבטבריה. אבל שום זדון מפורש לא עלה ממעשיו. ואיך יכולתי לנחש ששוקה משיח, אַל תִירָא תוֹלעת יעֲקֹב, סע, אנחנו נתפלֵל עליך, איך יכולתי לנחש שהוא פשוט מתחזֶה פְּלִילִי?

 

ב

אני זוכר בוקר אחד צלוּל וקפוּא כמו פעמוֹן זכוּכית חדה. שוקה משיח השכים כדרכו והטיל עצמו לתוך השלג שהצטבר על רחבת החניה. הוא פשט את בגדיו ושפשף את גופו המסמיק בחוֹפנים של שלג דחוּס. היכן למד נוֹהגֵי בריאוּת רחוקים כאלה? הוא גִירגֵר בעליצות, רקד על גבי השלג ושאף אל תוכו את האויר הקר והשקוף. בכל בוקר היה יוצא לריצה קצרה מסביב לרחבת הבּזֶלֶת. מַלְהִיט את עוֹרוֹ, מקפץ מעל לגדרות האבן הנמוכות ומזנק אל הנַגמַשׁ מכוסה הקרח. הבחורים ארבו לו וחיכו לשעת כושר להפילו. מְחוֹלוֹת הבריאות שלו בבקרים נמאסו עליהם. ואחר כך לא היה עושה כלום במשך כל היום. נצמד כעלוּקה אל הטבח כבד-הלשון רוֹדֶה בו ומריץ אותו אל כִּירַת הקפֶה. מנדנד למפקד הפלוגה האדיש. בוחש בניירות ומסדר את התורנויות לשמירות ולחופשות.

כשסיים להתעמל ורצה לשוב אל הצריפון המלוהט, הכשילו אותו הבחורים ממש לפני הדלת. והוא נסחב כמו שהיה, בתחתוניו הארוכים ובגופייתו החמה, בחזרה אל השלג. טקסֵי הפִּינוּק היומי שנהג בגופו הרגיזו מאד את הבחורים. פְרַנקוֹ הנהג נשבע לגמול לו ולהתעלל בו מעט. שוּקָהלֶה חמוּדָהלֶה בחייך, פשוט רק לרגע את הגופייה. בוא נראה את הגוף הגברי שלך שאתה מטפֵּחַ כל בוקר. הוא התפלש לרגליהם בתוך השלג. הוא היה עירום והבחורים לא ריחמו עליו. תחתוניו הוסרו והבחורים כָּתשׁוּ את מְבוּשָׁיו בחופנים של שלג כּבוּש. הוא צעק והתחנן וניסה להזעיק את מפקד הפלוגה. אבל איש לא שעה לזעקותיו. מסמיק עד שורשי שערותיו המַקלִישׁוֹת ומתייפח ניסע לבעוט בבחורים שתקפו אותו. שוקהלֶה חמודהלֶה תן לראות את הפְּאֵר הזה שבין רגליך.

הוא נבח מתוך השלג. איים על הבחורים אבל הם צחקו לו בפניו. תקשיב לי שוקה, תקשיב לאדם בעל נסיון. תפסיק לעצבן עם פולחן המִישְׁחאוֹת שלך. עם מריחת הקרֶמים שלך. תפסיק לעצבן עם הפֵּאה הנוכרית שלך. פקיד פלוגתי זה מה שאתה בסך הכול. סדרן עבודה עלוב ולא יותר. אתה לא הסְגָן של מפקד הפלוגה. אתה גם לא השליש. אתה בכלל לא שום דבר. את המארבים לא אתה תקבע. וגם לא את עמדות התצפית והשמירה. ואת החופשות אתה לא יכול לִשְׁלוֹל מאף אחד. ובניירות שלך תעשה רושם על הטירונים. פקידון עלוב שכמוך. תוֹלעת תמרוּקים מצטחצח שכמוך. הם הקיפו אותו ורכנו מעליו. הוא התפתל בתוך השלג, בשרו הוורוֹד נצנץ למרחוק בשקיפות הזגוּגה של הבוקר. ולבסוף פשוט כיסו אותו ורמסו אותו כאילו היה שק של אשפה.

ואז נפתחה לאיטה דלת הצריפון ומפקד הפלוגה מיתח את אבריו ופיהק אל מול השמש הבהירה. די מספיק. אני מבקש שתעזבו את שוקה. והבחורים התרחקו ונעלמו. אל המטבח ואל נקודת התידלוּק ואל מחסן התחמושת. אחדים חזרו אל הבּוּנקֶר כדי לפנות את פתחו מהשלג שהצטבר בלילה.

שוקה משיח חייך אל מפקד הפלוגה והעלה עליו במהירות את לבניו הארוכים. תרגילי בריאות, מה שוקה? חוֹלֵה בּריאוּת גדול ממך עוד לא ראיתי. בחיי שאתה בריא ומלוקק כמו חתול. איך אתה מצליח לעשות את זה? תזדרז שוקה, אחרי ארוחת הבוקר אנחנו צריכים לנסוע למטה הגדוד. יש הרבה ענינים לסדר. יאללה, תתלבש כבר.

ומפקד הפלוגה הלך אל קיר ההַשְׁתנָה המרוחק והשתין במתינות כאילו לא ראה כלום. כאילו לא שמע כלום. וכאילו לא הבין מעצמו מה שכל אחד היה מבין מהמראה שלפניו.

ואז משך פרנקוֹ הנהג את שוקה אליו, ובהחבא הרחיק אותו מהצריפון. רק רגע, אמר לו. אנחנו עוד לא גמרנו. ואז התחולל שם קרב קצר של אגרופים שבסופו נשאר שוקה מוטל בשלג חסר-אונים. והבחורים מיהרו והקימו אותו והכניסו אותו אל הצריפון. שמעתָ תוֹלעת בריאות מה שאמר מפקד הפלוגה. אתה צריך להזדרז. והוא נזרק אל מיטתו, הרטיב את שק-השינה, וּבכָה בלא קול. עד שחלף חוורונו וּורדוּת עורו הצחה שבה אליו כמקודם. הוא מילמל שבועות נקם בלשון הבְּלוּלה שהביא מבני-ברק. אחרי שעה קצרה התאושש לחלוטין. נשמת חתולים נשמתו. וכבר הריץ אליו את הטבח בגערה, וציווה עליו שיקדים בטיגון החביתות. כי יש נסיעה מוקדמת למטה הגדוד. ובצהריים כבר ישב במשרדו המאולתר שבין המיטות הדחוקות. נמרח על הטלפון וסיפר לחמדהלה שלו, הַגְרוּשֶׁנקָה היפה והתמה, כמה נעימים הבקרים כאן בחפירות.

כמה שקט עכשיו הכול. התותחים אינם רועמים ובחוץ חולפות להקות משקשקות של קְאַקִים שחורים. פיטפוטם ממש נעים לאוזן. והם חונים מול מצבור האשפה הקטן של המוצב. את יודעת חמודהלה, נשאר שם בוסתן נטוש זעיר. כמה עצי שקֵד עירומים וצַפצפָה מסכנה. והטבח שלנו באמת מצוין וגם נדיב. ודייסת השוקולד שהוא מבשל בבקרים הצוננים מחממת את הלב יותר מכל הדייסות שבבית. ועל מה יש לך להתלונן חמדהלה? הרי אף פעם לא היו לנו חיים כל כך נוחים. ובאשר למחירי המגרש שהציע לה המתווך הכזבן ההוא, שלא תעז לשמוע לו. שקרן בן שקרן ונבז שכזה. עוד אחד מטפילי המלחמה שמנצלים את נשות המגוייסים התמימות. לא שום חתימה ושום התראה ושום מסמכים. עד שיגיע לחופשה. ואז יחד חמדתי, יחד. נלך ונראה איך אפשר לרכוש את המגרש.

בערב כשחזרו מפקד הפלוגה ומלוויו מסיורם הארוך כבר בערו התנורים וליהטו את הצריפון. והמנוע העצבני של הגֶנֶרטוֹר הרעיש מאחורי סוללת העפר. שוקה משיח מיהר אל הטבח והזעיק אותו אל המטבח. מהר, ארוחת ערב למפקד הפלוגה. אבל שתהיה חמה. וגם קצת יחס לאנשים הקפואים. די התבטלת היום. משחֵק קלפים כל היום. ובלילות מֵטיל קוּביה. ושתייה אסורה, הכול. אל תחשוב שלא רואים ולא יודעים. הכול נרשם בניירות של הפקיד הפלוגתי הנמרץ. שיש לו למזלנו הכשרה קודמת מצוינת שקנה במשרד עורכי-הדין. ומפקד הפלוגה אמר בקול רם שנשמע בכל המוצב הקטן. עסקים טובים עשית היום שוקה? מכרת דירות זולות לחצי הגדוד? תגיד מאיפה לך כל זה, מה? גם מתוֵך גם סוחֵר גם קבּלן. אתה לא מגזים קצת שוקה? לא כדאי שתיזהר?

הבחורים הביטו בו. כל המכות שחטף בבוקר, כל ההשפלה, הכול נמחק כלא היה. והוא סיפר להם בצחוק איך נפרדו ממנו שכניו החרדים בבית הצפוף שבבני-ברק. אבל לא אמר שהם לחשו לו אל תירא תולעת יעקב. תפילתנו תגן עליך. סע, סע, אל דאגה תמיד יישארו לך פירורים הגונים מעוגת המלחמה. והוא גם לא אמר להם שאת הדברים האלה הוא יכול לתרגם במהירות לאידיש. לא הכול צריך להגיד לבחורים. גם ככה דיבר היום יותר מדי.

 

ג.

מה עוד אני זוכר מהיום המַלאֶה ההוא? כמעט כל מה שנתרחש בו. רק שסדר הדברים השתבש אצלי מעט. אני זוכר את הנסיעה המְתישה מרמת-הגולן לבני-ברק. אני זוכר את החזרה המתוחה בחשיכה. ואחר כך איך התלקחה פתאום המריבה האלימה בצריפון שלנו. שוקה משיח איבד כל שליטה על מעשיו. הוא כיוון כנגד מוֹשֶׁה מהרכב את העוּזי הדרוך שלו. ורק תושיית-פתע בלתי צפויה שלי מנעה את הצרור הקטלני. קפצתי עליו, ממש כמו בתרגולות הטירונות מלפני שנים רבות. הרמתי את הקנה ביד שמאל אל הפחים המחוּררים של תקרת הצריפון העלוב שלנו. וביד ימין המיוּמנת עוד מאז, לחצתי בחוזקה על תֶפֶס המחסנית וניסיתי לשלוף אותה החוצה. שוקה לחץ בזעמו על ההדק, והסדן ניתר בקפיצה אל הקנה. אבל המחסנית כבר נשמטה אל שק השינה ולא נפלטה שום יריה.

ואז, רק אז, כשהמחסנית קרקשה על הרצפה ואנחה קשה וסמויה פרצה מחזות הצופים, הרים מפקד הפלוגה האדיש את פניו מעל עתון הערב שקנינו בדרך. מספיק להשתולל בחורים, אמר, אני מבקש להרגע. אל תעברו את הגבול. גם אני יודע להתפרץ. והוא החזיר את עיניו אל העתון. אני החוורתי וכמוני החוויר שוקה משיח על המיטה. גם מוֹשֶׁה מהרכב שרכן עליו וחברים אחרים שנצמדו לקירות החווירו מאד. פתאום התקצרה נשימתו. חשתי מחנק מעיק. השלכתי את העוזי המרוקן אל מיטתו של מפקד הפלוגה, ואמרתי לי זה מספיק. אני מוכרח לצאת החוצה לנשום אויר צח.

כל כך רציתי שמפקד הפלוגה יתערב וישליט סדר במריבה. אבל הוא רק אמר באדישות מעל העתון, אתם סתם מתרגשים התרגשות מיותרת. ואני מוכן להתערב עם כל אחד ששוקה לא היה יורה.

כשלתי אל הדלת ובקושי ירדתי במדרגות העץ. האויר הקר חתך בתוכי כמו סכין גילוח. לילה קר ויבש היה מונח על התל. רוח מקפיאה דהרה מהמזרח, מגלחת הכול בדרכה. השמים היו כל כך בהירים והכוכבים כל כך קרובים עד שחשבתי שאני יכול להבחין בְּרֵיחָם. אם יש דבר כזה בעולם, רֵיחַ של כוכבים. לפחות שיקום מעל העתונים. לפחות שיגיד אני מחרים את העוזי עד לסיום החקירה. או שיגער בהם אתם שניכם, היוֹרֶה והנוֹרֶה, אני עוצר אתכם עד לגמר ההליכים. יאללה, במהירות, עוּפוּ למעצר הגדודי. אבל שוויון נפשו הוציא אותי מדעתי. חולשה פתאומית אחזה בי. נזפתי בעצמי על שהתערבתי בריב שאינו שלי. ומצד שני, הרי רק שניה הפרידה בין שמיטת המחסנית לבין צרור היריות מהעוזי הדרוך. זיעה קרה כיסתה אותי כשחשבתי מה עלול היה לקרות לאחר הירי. ונתאוויתי לפתע תאוה עזה לעשן סיגריה.

עמדתי ליד הצריפון בצידו החסוי מהרוח הפראית. ציפוי הקרח נצנץ מדפנות כלי-הרכב, ממכלֵי הגַז המוכספים ומהגגות הזורחים. לילה חשוך ועם זאת מוּאר כל כך מִתוֹכוֹ. יכולתי לנחש בקלות היכן מוצב המחסום שליד השער. היכן פונה העיקול הראשון והחד בדרך אל המַחְצֵבָה. ומעבר לדרך אפשר היה להבחין במתארי הַבּוּסְתָן הנטוּש. בזרועות הדלות של עצי השקד העירומים ובענפים הדקיקים של הצפצפה הבודדה. כל זה קורה באמת. אין אלה חלומות. זה מתרחש במציאות. ואני עומד מכונס בתוך שכבות של צמר ובדים כנגד הרטיבות והקור. ומעבר לקיר הדק יושבים עדיין החברים ההמומים. רק אחרי יציאתי הם מתחילים להבין איזה אסון נמנע כאן מכולנו. תאות העישון עושה בי שמות. מה יש בו בשוקה משיח שמרתיח ככה את דמם של פְרַנקוֹ הנהג ומוֹשֶׁה מהרכב? מה יש בו שאפילו הפקידה הקטנה ממשרד עורכי-הדין שומרת לו טינה?

האם הוא באמת שקרן חולני או סתם מעמיד פנים של נוכל? האם זו תאות הבצע שמסחררת אותו וגוררת אותו לשקרים גלויים וחסרי בושה? עד לאותו היום טרם פגשתי מתחזה אמיתי. פה ושם שמעתי סִפּוּרִים. אבל לא חייתי במחיצתו הקרובה. בדלת אמות שלו. מיטה ליד מיטה. באמת ככה נראה מתחזה? הרי כשעמדנו היום בבני-ברק בשעה הצהריים הרכה הוא היה כל כך אדיב. מנומס ורך ליד שולחן הקפה. ומדויק כל כך וכולו דרוך לעזור. ואיזו חלקת לשון הפגין שם. כמה נָהִיר הופך הכול כשהוא מפרש את האותיות הקטנות. החוזים אינם קשים הוא מחייך, הלקוחות הם הקשים. מהו באמת, סטודנט למשפטים שנכשל? רימה בבחינות נתפס והושלך מהאוניברסיטה? איש שקנה את השכלתו המשפטית בהתכתבוּת? במשרד אמנם הכירו אותו ומעט גם שמחו לקראתו. אבל בעת מלחמה שמחים לקראת כל מגויס שבא לחופשה קצרה. ואפילו הוא רק שליח נחוּת.

השומר התורן הגיע אלי בסבובו ונעמד על ידי. התחננתי אצלו לסיגריה. אבל הוא כירסם אגוזי פֶּקן ששלחה לו אשתו מהמטע. גם אני לקחתי כמה אגוזים. בתחילה התקשיתי לפצחם. הייתי מרוגש עדיין ואצבעותי לא נשמעו לי. הוא הדריך אותי כיצד מפצחים בקלות וטעמם החמצמץ הרגיע קצת. סִפרתי לו מה התרחש בתוך הצריפון. הוא לא שמע בחוץ כלום, לבד מהצעקות הרגילות. אבל באלה לא היה שום חידוש. ומה יש לו לפקיד הפלוגתי המלוקק שלנו? הוא קיבל את שלו, אמר השומר, ראיתי איך התבוסס בתוך השלג. אל תרחם עליו. חבל שהחברים לא הכניסו לו ערימת שלג בין הרגליים.

הייתי אתו היום בבני-ברק אמרתי. מה הבעיה, שאל השומר, תן לי מכונית טובה ואני עושה את הדרך לשם בפחות משלוש שעות. כן, אמרתי, אבל מה שראינו בדרך. הארץ הזו יצאה ממש מדעתה. שום דבר לא השתנה. והשומר אמר תראה רק תיגמר המלחמה יחזרו כולם לרמאויות הקטנות שלהם. יהודים, מה אתה רוצה. המלחמה עוד לא נגמרה והיהודים כבר מרמים אחד את השני. תראה את המתחזה שלנו. המגוּנדר הזה לא שווה יריקה, אמר השומר, ובאמת חבל שתתרגש בגללו. אני מצטער שהבחורים לא מילאו לו גם את התַחַת בשלג.

חזרתי לצריפון. נהיה לי קר פתאום. הקדחת שאחזה בי לאחר נסיון היריות חלפה. האגוזים הקהו את שיני וטעמם החמצמץ הרגיע אותי מעט. כבר לא השתוקקתי כל כך לסיגריה. גם בפנים כבר נרגעו הרוחות. והאנשים היו עסוקים בשלהם. כמו בכל ערב במוצב. קראו עתונים, שיחקו בשש-בש והתעלסו לפי התור עם הטלפון. שוקה משיח ישב גם הוא בתור הממתין לטלפון. וכשהתחיל לדבר עם האישה מטבריה פצחה כל החבורה בקריאות צהלה ביחד אתו. מה נשמע חמוּדהלֶה? איך עבר עליך היום? הגְרוּשֶׁנקָה היפה והתמה שלו שיגעה את כל מאזיניו. הם ניתלו על חוט הטלפון, מסרו לה ד"שים נרגשים וניבּלוּ את פיהם בהנאה. אחר כך גם איימו על שוקה שאם ירחיק אותם ולא יתן להם להשמיע באוזניה את שטויותיהם יטבילו אותו שוב באמבט השלג שבחוץ. אל תקשיבי להם צעק אליה מתוך ההמולה. יש להם בעיות של חיילים מוּרעבים. והם צעקו אליה אל תאמיני לו פתיה. הוא שוב משקר לך במצח נחושה. אל תאמיני לו. ממש כמו שהיו צועקים הפרחחים ברחובות הערים, לפני שנים, אחרי הזוגות החבוקים.

 

ד.

כשהגענו סוף סוף לבני-ברק השתהה שוקה משיח ולא מיהר להובילנו למשרד עורכי-הדין שלו. הוא הנחה אותנו ברחובות צרים ומפותלים בשולי השיכונים. מוֹשֶׁה מהרכב היה מתוח ותוקפני ואני חששתי שהוא יתפקע בקרוב ויתנפל על שוקה עוד בתוך המכונית. ישבתי ביניהם במושב האחורי. משום מה עלה בגורלי להיות עֵד למעשי-ההתחזות של שוקה משיח. לא התנדבתי אבל גם לא סירבתי כשהציעו לי החברים לרדת לבני-ברק עם שני בעלי-הדין. אתה לא צריך לעשות כלום, אמרו לי, אתה צריך להיות כמו בּוֹרֵר. ואני חשבתי מה רע בנסיעה כזו באמצע המלחמה? יתכן אפילו שהיא צופנת איזו טובה. נעים היה לרדת מהגובה הקר והיבש אל הרכּוּת החמימה והמלטפת של שפלת החוף החורפית. נעים היה לשוב ולראות חיי עיר שגרתיים, אחרי חיי החפרפרוֹת החשוכים שניהלנו בתוך הבונקרים. נעים היה לחוש שוב את האדיבות הפשוטה של עוברים ושבים אזרחיים. וטוב היה לשמוע את קריאות ההורים ואת צווחוֹת העוֹנֶג של הילדים בגינות. שמחתי לקרוא את השלטים הצבעוניים שעל פתחי החנויות ובתי-העסק. כמה נמאסו עלי שלטי הפח האפורים. ושמות המוצבים המוזרים, וכנוּיי הסוֹד של שטחי-הכינוס המצובעים ברשלנות.

בתוך המכונית התנהל בשעת הנסיעה דיון פילוסופי מעמיק. אבל גם מתוח ועצבני. יהושע משיח טען שעכשיו לאחר המלחמה ולאחר ההֶלֶם הכבד, צריך לנהל מדיניות של שמיטת תיקים ומחיקת עוונות. מי שלחם, ומי שהשתתף בקרבות, צריך להשמיד ללא זכר את תיק הפלילים שלו. אלה שמונחים במשטרה ואלה שמוסתרים במוסדות אחרים. מי שהיה מגויס בחודשים המפרכים הללו, והיה גם מוכן לסכן את עצמו בשדה-הקרב, זכאי שימחקו לו עבירה קטנה שהיתה מיוחסת לו. והוא רשאי ואפילו חייב, להתחיל בחיים חדשים. שהרי ראינו למה הביאו המנהגים הישנים. ובלי החשש המכביד שיהא נרדף תמיד. בגלל הרישום הפלילי שלו. נכון, הוא מוכן להודות שלפני המלחמה נהג לא פעם בפזיזוּת מְגוּנה. אבל רבים נהגו כך. זו היתה האוירה השלטת בין האנשים שהכיר. ואם יתחרט, לא לבדו יתחרט. הוא מוכן להשתתף בגל החרטה הכללי. שהרי הוא לעצמו מהו בסך הכל? עורך-דין קטן שבקושי מוציא את פרנסתו? ומהו לעומת לוויתנֵי השקר וההוֹנאה שפשטו על הארץ? מהו לעומת המִתעשרים החדשים? מהו לעומת הקבלנים שבנו את קַו-בַּר-לב?

מוֹשֶׁה מהרכב התפתל מחימה מסותרת על מושבו. יכולתי להרגיש שאינו מאמין אפילו למלה אחת היוצאת מפיו של שוקה. מה פתאום שמיטת תיקים? ולמה פתאום הוא מציע מחִיקת עווֹנוֹת? איזה פרס מגיע לפושעים? מי שהיה עבריין לפני המלחמה נשאר עבריין גם לאחר המלחמה. להיפך, הם פקחים, הם מיהרו ללמוד לקח. ומי שהיה פושע קטן לפני הקרבות יהפוך לפושע גדול אחרי שביתת-הנשק. מה הצביעות הזו? מנַיִן שוקה שואב את ההתחסדות שלו? משום שבמו עינינו נוכחנו כולנו כמה אי-צדק הביאה מלחמה. הטובים נענשו כרגיל. ועוד איך נענשו. הם נפלו ראשונים, הם נפלו בהמוניהם. הם הפסידו את כספם ונאלצו לסגור את עסקיהם. אבל הרָעִים, אלה שהביאו עלינו כל זאת, רק יצאו נשכרים מהמֶחדל.

תראה אותם יוצאים מחוריהם, אחד אחד ובהסתר. כמה מיהרו להתחבא עם פרוץ הקרבות. אבל היום כבר אפשר למצוא אותם בכל מקום. ממשיכים במה שהתחילו. ועוד מוסיפים עוון על פֶשע. מתנשאים, לועגים לחוק ולפשוטי העם שמצייתים לו. ומרמים שוב כמו שעשו תמיד.

ואני קצת כדי להרגיעם וקצת כדי להוריד את המתח האלים שגאה במכונית הֵסטתי את השיחה לכוון אחר. אמרתי ששמעתי שמועה מענינת. מספרים בגדוד על הקצין הבכיר שיש לו מהלכים במטה המשטרה. ובעצם יש לו מהלכים בכל מקום. למה? משום שהוא אחד משְׂרידֵי הגדולים של ימי מלחמת העצמאות. וכולם נוהגים בו כבוד. וביחוד החיילים הוותיקים שבגדוד. אף על פי שהוא הזדקֵן מאד, וכבר אינו יודע מה הוא עושה. אין דלת במטה הכללי שאינה נפתחת בפניו. ואין גם שר אחד בממשלת-המֶחדל שאין לו דיבּוּר חוֹפשי אתו. ביום ובלילה, ואפילו בשבתות. והוא סובב בין המוצבים הזעירים של הגדוד. ומדבר על לב החיילים. המגוייסים מן הימים הראשונים חשים עצמם שלא בצדק נטוּשים וְנִבגָדִים. כאילו רוּמוּ, וכאילו הוליכו אותם שולל.

ובכל מוצב עושים לכבודו חגיגה קטנה. ומַתקינים לכבודו סעודה חמה. ממש כמו שהוא אוהב. מרק שְׁעוּעית רותח, מתובל ברוטב עגבניות חריף. ובשעה שהוא יושב על ספסל העץ הגס ויונק אל תוכו את המרק כל העולם שמסביבו מת לגמרי. אינו מדבר ואינו משיב על קושיות מתגרות. ואפילו אינו צוחק מן הבדיחות הגסות, שחיבתו אליהן ידועה משנים.

אבל לאחר הארוחה רוחו מרוממת. והוא מטפס ועולה אל תל-העפר, מתחת לעמדת התצפית. ומשם הוא נושא את מדברותיו הלוהטוֹת אל הבחורים הקפואים היושבים מכורבלים למרגלותיו. בארבעים-ושמונה מה אתם יודעים, יצאנו לילה לילה לקרבות נוראים. לילה אחרי לילה. יותר מעשרים לילות בחודש. אתם תופסים מה זה? כל לוחם שני נפגע. וכל אחד ידע שאם לא יפגע הלילה, אזי ייפגע חברו הטוב. הבחורים יושבים בשקט. כבר מזמן התרגלו לפרצי הרוֹק שלו ולזֵיעת התלהבותו הרֵיקה. אחדים מגחכים ואחרים משסעים אותו בצעקות פרועות. איפה היה המודיעין המהולל שלנו? ולמה לא גויסו כוחות המילואים? ומי אחראי, לכל הרוחות, למחדל הנוראי?

אבל כולם יודעים שזהו משחק. חוקיו ידועים וגם מהלכו צפוי. והכול מתנהל בלבביות של קרובים. הקצין הקשיש כבר חולה מאד. ובגדוד מלחשים שימיו קצובים. בלילות של נדודי-שינה מַמְאִירִים הוא מתפלל לאלוהי צבאות שיפיל אותו בקרב. אפילו מצרור כדורים תועה. אפילו מפגז נֵפֶל. העיקר שלא ימות במיטת בית-החולים המצפה לו. אבל כל ביקור כזה, כל מוצבון זעיר, מאריך את ימיו. והוא אסיר תודה לגורלו ולחיילים שמתחתיו.

מיד בתום דבריו עטים עליו המגוייסים קשי-היום ומבקשים ממנו בקשות. שיסייע להם בהלוואות ללא רבית. שיקל עליהם במענקים מיוחדים ושיתמוך בהם בהמלצות שונות ומשונות. שישתדל עבורם שם, בחלונות הגבוהים, שהוא בן-בית אצלם. והוא מתמלא רגש אבהי גואה. ומלטף את כולם. לוחץ את ידיהם, רושם את שמותיהם בקצרנות הידועה שלו, בתוך פנקסו המפורסם. והוא מבטיח לכולם שבקשותיהם יתמלאו. מגיע לכם, הוא מרגיע אותם ונוטע בהם גאוות לוחמים ובטחון שליו. אתם לבדכם הַסְמוֹכָה האֵיתָנָה שעליה נשען העם בימים הקשים הללו.

וכשהוא מסיים את בקורו הקצר במוצב וממהר אל רכבו, אורבים לו החיילים הבודדים, אלה שיש להם בקשות מיוחדות. שאסור להן שתושמענה בעת המפגש הפומבי. הצינעה יפה להן והלחש הולם אותן. כאן מדובר במחיקת תיקים פליליים על עבירות קלות. עבירות שנעשו מתך פזיזות וגחמנות נעורים, בשנות הבזבוז שלפני המלחמה. איש לא תאר לעצמו שככה יתגלגלו הדברים. וכולם ניזונים משמועות.

והשמועות אומרות שמלבד החנינה הרשמית, זו שהנשיא חוֹנֵן בה את השְׁפוּטים הקשים, ישנה עכשו סוּפת חנינוֹת קטנות המנשבת בארץ. מעֵין הידברות חשאית בין קציני המטה הגבוהים של הצבא והמשטרה. מי שהשתתף בקרבות מחוּל לו עוונו. הוא כיפֵּר על חטאו. ועכשו רק צריך לדאוג שגם במשרדים ידעו על כך. שהניירות יושמדו והתיקים יוּעלמוּ. והכול ישוב, אם ירצה השם, לקדמותו.

שוקה משיח הקשיב לי ברצינות רבה. ומוֹשֶׁה מהרכב נינוֹעַ על מושבו באי נוחות. מתוך דברי קשה היה להם להבין אם אני מדווח אמת. או שאני רק מלגלג על האיש הנכבד ועל הגדוד שלנו ועל מוּסר הכליוֹת הלאומי שנעוֹר בימי המלחמה. ושעה קצרה של מבוכה שקטה השתררה במכונית. עד שהגענו מול פתחו של משרד עורכי-הדין.

 

ה.

השלג היה מונח על סלעי הבזלת הכהים כמעט שבוע ימים. ואחר כך נמס לאיטו והותיר את הסלעים מעט יותר בהירים. בין האבנים פכפכו מי השלגים בזרמים קטנים. והקְאָקים השחורים שחנוּ בבוּסתן הנטוּש החלו לעופף למרחקים. גם תנועת כלי הרכב הכבדים אל המחצבה שבראש התל התחדשה. הטרקטורים הגדולים שבו אל עבודתם, ואבק הַטוּף היתמֵר מעל לחפירות. ואז חידשו גם התותחנים הסורים את הפגזות הבוקר השנואות.

הבחורים שנטעו לחשוב לזמן קצר שהרגיעה הנעימה לא תחלוף, ומיהרו להביא את מכוניותיהם הפרטיות אל המוצב, סילקו אותן בבהלה, כדי שלא יפגעו בהפגזה. פתח הבונקר הנטוש נוקה היטב, והוכנסו בו תנורים. ומדי יום שהינו בו שעות מתארכות. שוקה משיח נעלם מהצריפון לכמה ימים והבחורים לא הצטערו עליו בכלל. אדרבה, הם שמחו לאֵידוֹ. אמרו שנקרא אל מפקדת הגדוד לחקירה מיוחדת. מפני שנתגלו זיופים במסמכי השלישות של הפלוגה. החשד נפל עליו. וכבר נָחוֹגה במוצב שמחת נקם מוקדמת. כי אחרי כמה ימים הוא חזר. וכל השמועות הזדוניות, כאילו נסע לטהר את עצמו ולדאוג לגניזת תיקו התבדו.

ואז, בוקר אחד, תיכף לאחר הפגזת הבוקר המתועבת, בעוד רסיסי הפגזים הלוהטים מעלים אדים בשלוליות, הופיעה הַגְרוּשֶׁנקָה שלו. יפָה ותמָה ממש כמו שנשמעה בטלפונים. חֶמדהלֶה החמודה מטבֶריה. היא החנתה את מכוניתה הקטנה על מגרש החניה הריק. והבחורים הנדהמים התקהלו סביבה מיד. איפה אני יכולה למצוא את עורך-הדין יהוֹשֻעַ מָשִׁיחַ? שאלה תוך שהיא יוצאת מהמכונית. היא לבשה מעיל צבאי מיושן וכבד וידיה היו קפואות. הקור החד קיפֵּל אותה ממש, והיא נאלצה לנשום בקול. שוקה במשרד, השיבו לה. אבל בִּכְלל לא בטוח שהוא עורך-דין. הענין טרם אושר סופית ויש עוד לאמֵת אותו. איפה המשרד שאלה חמדהלה, בצריפון ההוא? לא, הוא הועבר אל הבונקר בגלל התחדשות ההפגזות. תיזהרי כשאת עולה בשביל המשוּבּש אל הבונקר. יש בוץ וסלעים מפוזרים. ובכלל, כדאי שתבדקי מה הוא אומר לך. לוּ אני במקוֹמֵך, לא הייתי מאמין לו לאף מילה.

מפקד הפלוגה האדיש הוזעק מרבצו והוא יצא מהצריפון מסונוור מהשמש הבהירה. מטורפת, שאג על האישה הצעירה, מי הרשה לך לעבור במחסומים? הרי יש כּוֹננוּת סְפִיגָה בכל המוצבים. וההפגזה יכולה להתחדש בכל רגע. ויש לי פקודות מפורשות.

היא העלתה כפפות צמר צבאיות על אצבעותיה, ואמרה בשקט ששוקה לימד אותה לפני הנסיעה איך להערים על שומרי המחסומים. ולא אמר לה שהפקודות אוסרות על אזרחים לעלות אל קַו המוּצבים. והיא באמת עברה בקלות בכל מקום. ובכל מחסום איחלו לה החיילים הצלחה. רק כאן למטה, בעיקול אל המחצבה, ליד שלט-הפח הגלי, התעקשו כמה שומרים גסים לראות את רשיונה. וגם דחפו ידים וניסו לפשפש בניירותיה. אבל היא למדה משוקה כמה תחבולות. שוקה חבּוּבּ, מסייע לה גם כשאינו לידה. ועכשו היא ממהרת לראותו. יש לה בעיה דחופה שלא סובלת שום דחיה.

מפקד הפלוגה השַׁלוותָן היה נבוך. מצד אחד רצה לגרש מיד את האישה הצעירה. להקצות לה רכב ליווי, ולהבטיח את ירידתה למטה אל הצומת. ומצד שני, אם כבר הסתכנה והגיעה עד כאן, ובנֶחרצות נוגעת ללב, אולי באמת מוטב שתפגש עם שוקה. אולי באמת יש להם ענין דחוף. כי ככל שחולפים השבועות, והשהיה המחורבנת בחפירות מתמשכת, מתרבות הבעיות הדחופות של אנשיו. אין לו ספק שלכולם נמאס כבר המצב המדכא וחסר המוצא. על כולנו מכבידה המלחמה שאין לה סוף. הוא התרכך והתיר לה לעלות אל הבונקר.

היא פסעה על הרחבה הבוצית לכִוון הבונקר. ממש באותו המקום שבו הפילו הבחורים את שוקה, השכיבו אותו על השלג, הפשיטו אותו, ומילאו את השלג בין רגליו. כאן זעק מכאב וכאן דחסו קֶרַח אל מִפשׂעתוֹ. ממש באותו המקום שפְרַנקוֹ הנהג התעלל בו. לכאן העיף אותו לאחר קרב האגרופים הקצרצר. וכשנפל נספגו תַּמרוּקָיו בשלג. ועכשו שהשלג נמס אפשר לחוש ברֵיחם. בְּשָׂמָיו חדרו אל תוך הבוץ. וכשנשיבת הרוח הפראית חדלה לרגע, ועשן הגֶנֶרטוֹר מוסט לאחור, אפשר להשתרע על הארץ הקרה ולהריח ניחוחות נעימים העולים מעיסת הבוץ. בשרו הוְרַדרַד הסמיק לאחר השפשוף הנמרץ בשלג. ושערותיו הבהירות שהקלישו נעו ברכות תחת פְתוֹתֵי השלג שֶׁנִיזְרוּ עליהן.

ואחר כך התרחשו הדברים במהירות שהפליאה את כולנו. עד שבקושי הצלחתי לעקוב אחרי מהלכם המדויק. שוקה משיח זינק מהבונקר וחמדה נגררת אחריו. הוא משך אחריו בכוח את הגְרוּשָׁה הצעירה. היא נאבקה אתו ורצתה להשתחרר מאחיזתו כדי להראות לו את הניירות שהחזיקה. אבל הוא היה שרוי בדיבוק של זעם. סמוק כולו, ללא מעילו שנשכח במשרד, זֵיעת כעס נוצצת על פניו. הם נפלו וקמו, התגלגלו בבוץ והתרוממו אחוזים זה בזו בזעם וּבִתְשׁוּקָה. וכשחלפו על פנינו קרא שוקה אל מפקד הפלוגה, אני מוכרח להחזיר את המשוגעת הזו לטבריה. טוב מאד, צעק מפקד הפלוגה כדי שדבריו ישמעו. אתה חוֹסֵך לי אי-נעימות. אל תדאג המשיך שוקה, אני אחזור מיד. לא צריך שום ליווי ושום אבטחה. משוגעת ממש. מי אמר לך לחתום על המסמכים בלעדי? ולמה טפשה שכמוֹתֵך, לא ביררת מקודם למי שייך המגרש?

האישה הצעירה נשאה אלינו עיניים מבוהלות ומתנצלות. ללא כוח נגררה אחריו ונכשלה בכל אבן קטנה. איפה הסתרת את המפתחות? שאג עליה, תני את התיק. והוא חטף ממנה בגסות את תיק-היד שלה. תני גם את הניירות המזוּייפים האלה לכל הרוּחוֹת. אני כבר אוכיח להם שלא היית שפוּיה בשעה שחתמת.

הוא פתח את דלת המכונית ודחף את חֶמדָהלֶה המבולבלת פנימה. זרק אחריה את תיקה ונעל את הדלת. אם את רוצה אני אוכיח שאת לא שפויה בכלל. איך הגעת הנה, מטוּמטֶמֶת? את לא שפויה, מי זה נוסע לתוך ההפגזות? ומי הבטיח לך את דמי הדירה? ולמה אידיוטית שכמותך לא ביררת מקודם למי שייך המגרש המחורבן?

ובעודו מתמרֵן על מגרש החניה צעק לעברנו, השארתי הכול על השולחן בבונקר. גם רשימת השמירה וגם רשימת התורנות. רק אל תְבַרְדקוּ לי הכול.

מבעד לחלונות הקטנים של המכונית המתרחקת ראינו את היפה והתמה מטבריה גוֹהֶרֶת על אהוּבָהּ בחוסר אונים. אבל הוא הכניס לה כנראה מכּת-מרפֵּק חדה וסמויה. כי פניה נכאבו והיא הוטלה אחורה אל המושב. ויכולנו רק לנחש איך הוא מקלל אותה בכעסו. ואין הוא מקוֹנֵן בלשונו המתחסדת, איך הסתבכתי אתך בכלל? ולעצמו הוא ודאי מלחש מבעד לשיניו החשוקות מזעם. אל תירא עבדי, תוֹלעת יעֲקֹב, שמרנו גם לך פֵּירוּר הגון מעוגת המלחמה. כסיל שכמוך, לחינם דאגת. לא המלחמה תקצר את חייך אלא המשוגעת הזו שלצידך, האישה התמימה והמסכנה מטבריה.

 

ו.

לא יכולתי למנוע כלום. פשוט לא יכולתי לעשות שום דבר. לא לעצור את המהלך ההכרחי של הדברים. ולא להדוף את הרֶצֶף המוּכְתָב שבו נדחפו הארועים בזה אחר זה. ישבתי לי במוצב הקטן, על ראש התל הנישא, עמוק בתוך המוּבלעת שנכבשה מידי הַסוּרִים. השקפתי ממעל על הדחפוֹרים הצהובים שנגסו במרבצֵי הטוּף, למרגלותי בתוך המחצבה. מתחת לשלג שנמס התגלו שרידי הקרב הקשה שהתנהל על כיבוש התל. מתי זה היה? כמה חודשים חלפו מאז? אבל לי נדמה שעברו מאז שנים. בתעלות ההגנה הנטושות שנסתמו במפלי עפר נסרחו מעילים קרועים. פריטים שונים נפזרו מציודם האישי של החיילים הסורים. רימוני-יד סיניים התגוללו מסביב וכלי חפירה מנותצים. וכל מיני חפצים שנסחפו מתוך המחפורות הרדוּדוֹת. ובכל מקום החלידו רסיסי-הפגזים בֵּינוֹת לפרחי הכַּרְכּוֹמִים.

ומה יכולתי לעשות עם מעט רחמַי שנתעוררו על שוקה המתחזה? האם יכולתי לבדי לאַתרו? האם יכולתי אני בעצמי לעָצרוֹ? להניאוֹ מתַרמִיתוֹ? האם יכולתי אני לבדי ללוותו אל לשכת הקצין השופט וללמד עליו מעט דברי זכות? ומי בכלל ביקש לשמוע את דעתי? והרי גם המכונה האדירה של הצבא לא הצליחה למצוא להיכן צלל. אחרי שהחזיר את חֶמדהלֶה הוא נעלם. כאילו ידע שבשובו ימתין לו הזימוּן לחקירה הראשונית. הוא לא התייצב ומאז הוא בעצם במעמד מפוקפק של נִפקָד.

אחרי שבוע התייאש ממנו מפקד הפלוגה וירד אל השליש הגדודי. בין שאר ענינים דיווח גם על שוקה משיח שנפקד. מוֹשֶׁה מהרכב ופְרַנקוֹ הנהג התנדבו לרדת אתו. כיוון שהכירו את אדישותו חששו שלא יתעקש להתלונן. הם רצו לסייע לו בדיווחים ולהציף את חוקרי המשטרה הצבאית בסִפּוּרֵי פשעיו. אלה השְׁנַים, אילו היו פוגשים בדרכם למטה את שוקה שוכב פצוע בצד הדרך מרסיס של פגז פתאומי, לא היו מזיזים אצבע כדי להצילו. הם היו מתעלמים ממנו לגמרי. ומניחים לו לחרחֵר בתעלה עד שיתפגֵר. שלא לומר עליהם דברים קשים מאלה.

בערב שבו מוּתָשִׁים מהנסיעה שהתארכה. מפקד הפלוגה היה עייף ולא רצה להרחיב במה שהתגלה לו שם למטה. ורק אמר בקצרה שדיווח על שוקה. להפתעתו כבר הכירו בשלישות את שמו. ידעו על מעללָיו ופשוט חיכו שיגיש את התלונה לפי ההליכים המקובלים. בדרך נסתרת הגיע לשלישות הגדוד פירוט מדויק וכמעט מלא של מעשי ההתחזות הקודמים שלו. בחייו האזרחיים, בערי מגוריו בגוש דן ובתלונות הנשים המרוּמוֹת שלו. והקצין הבכיר, חביב הטוּרָאִים, נכשל ולא הצליח לסגור את תִיקוֹ. גם למעשי הנפלאות שלו היה מחסום שלא הצליח לעקפו.

שוקה הואשם בעבירות רבות. הוא הוֹנָה תמימים וּפִיתָה כסילים. הוא התחזה גם לנוֹטַריוֹן וערך הסכמים כוזבים. פעם אפילו התחזה לקבלן בנין ומכר בעצמו את דירות הַדֶמֶה שלו. אבל תמיד נמצא מי שחש עצמו מרומה ומיהר להתלונן. ותיאורי קלסתרו הפכו למדויקים מפעם לפעם. בשרו המַוְרִיד צויין שוב ושוב. וכן גם שערותיו הבהירות והמקלישות. ואפילו ניחוח התַמרוּקִיָה שעלה ממנו תדיר. אף על פי שעיקר פשעו נתגלה בשידול גרוּשוֹת ונשים עזוּבוֹת לעסקי מקרקעין פְּסוּלים. מדהים איך הן נפלו ברישתו. פעם אחר פעם. שׂשׂוֹת להפקיד בידיו מגרשים זעירים מירוּשׁתן, דירות קטנות שנקנו בפרוּטתן האחרונה. וסכומים שחסכו לִימוֹת סַגרִיר.

מפקד הפלוגה שלנו יצא מגדרו הפעם והוסיף גם את תאורו הצנוע על שאר העדויות שבתיק. אותך הייתי צריך לקחת אתי, אמר, ולא את שני החֲמוּמִים האלה. הם התרגזו מיד, גמגמו, השתוללו ולא הוסיפו שום פרטים מזהים. אבל אתה היית מיטיב לתארו. הרי ישנת אתו מיטה ליד מיטה כמה חודשים. וראית אותו מתגולל בבקרים עירום בשלג. ושמעת בעל כורחך את שיחות הטלפון האינסופיות עם הַגְרוּשֶׁנקָה התמימה מטבריה.

אבל אולי הייתי שוכח כל אלה בכוונה, אמרתי. אולי הייתי מתחרט פתאום. ושואל את עצמי למה לי להסגיר את האיש המסכן הזה? מה עוד שלי באופן אישי הוא לא עולל כלום. וממילא כבר רודפת אחריו משטרת בּנֵי-בְּרַק. ועכשו הצטרפה אליה גם המשטרה הצבאית. ומה כבר אוכל אני להועיל? הרי אני מכיר אותו היטב. הוא לא גבור בכלל. הרי כולנו ראינו איך פְרַנקוֹ הנהג העיף אותו אל השלג במכת אגרוף ראשונה.

אבל שני שונאיו הַלהוּטִים נשבעו לפני הפלוגה למצוא אותו ולקחת ממנו נקם. עכשו שיש להם גם הֶתֵר מכל המשטרות שבעולם. עכשו שהם בטוחים שהוא באמת עבריין מבוקש ולא חוֹבֵב מַחְלִיא. וגם הקצין הרַחוּם, המיטיב עם פשוטי החיילים מעל לראש קציניהם נכשל. ותיקו לא נסגר. דמוֹ הוּתר ויש לצאת למסע צייד מהיר. לתפוס אותו חי. להעלות אותו במו אצבעותיהם מתוך חוֹר המיסתוֹר שצלל בו. הם נשבעים כאן לפנינו שיפרקו אותו לכל עצם נפרדת. שיקרעו את בשרו לכל גיד יחיד. ולא ישאירו לו צורת אדם. יגבו ממנו את כל כספו. ולא יותירו בידו פרוטה. ויכריחו אותו, חי או מת, לשלם את חובו לכל קורבנותיו.

ומוֹשֶׁה מהרכב התחצף ופנה אלי בטרוניה. שאלמלא התערבתי בסכסוך האלים שפרץ בצריפון, ואלמלא פרקתי את המחסנית מהעוזי הדרוך, כבר מזמן הָיָה נעשה דין צדק במתחזה הַמטוּנָף. ומי שמגן על רשעים סופו שהוא לוֹקֶה בעצמו. וצריך הייתי לחוּש בעצמי, בחוּשים הדקים שאני מתפאר בהם, שהגנדרן הזה, תוֹלעת הניירות המבוּשֶׂמֶת הזה, הרַוָק המטוּפח הזה, אינו אלא עבריין מבוקש. המלחמה אינה מטהרת פושעים. והלילות שבילה במארבים לא יפחיתו מאומה מעונשו הצפוי.

אבל אני לא יכולתי למנוע כלום. לא מגורלו של שוקה משיח. לא מסבלה של הַגְרוּשֶׁנקָה המסכנה. וכשהתנפלו הבחורים מְזֵי-הַנָקָם על הטלפון וצילצלו לדירתה הקטנה, לא יכולתי לעצור בעדם מלפרוק עליה את חמת-זעמם. הם גידפו אותה וניבלו את פיהם באוזניה. עד שלא יכולתי לשאת יותר ויצאתי מהצריפון. נזכרתי איך הצליחה האישה הקטנה לפרוץ את כל מחסומי הצבא. נזכרתי איך התכווצה כולה מהקור החד כשהגיעה אל התל. אבל לא יכולתי לחסום את דרכה אל הבונקר ואל המשרד הפלוגתי המאולתר. ולא יכולתי לחלץ אותה מידיו המכאיבות של אהוּבָהּ. שנהג בה ממש כאילו היתה בת-ערובה חטוּפה ולא אהוּבתוֹ. כן, הייתי חייב להשלים עם חוסר יכולתי להסיט את הדברים ממהלכם שנקבע כבר מזמן.

 

ז.

ורק במאוחר נודעו לי פרטי מסע הנקם. רק לאחר כמה ימים נודע לי שהם נסעו הישר לבני-ברק ומצאו מיד את משרד עורכי-הדין. הפקידה הנדהמת נזעקה ואמרה שאף פעם לא העלתה על דעתה שהוא מתחזה. אף פעם לא נרשם כעורך דין. בקושי היה עוזר במשרד וּמעֵין נער שליח. היא ידעה שהוא הדפיס לעצמו כרטיסי ביקוּר מהודרים ונייר מכתבים משׁוּבח. היא ידעה שהוא חִיקָה בהצלחה את לשונם הכבדה של עורכי הדין שבמשרד. מדי פעם היתה מציצה לניירות פרטיים שלא נועדו לה. אבל היא חִשבה שכל זה הוא הלצָה גמורה.

וכשביקשו ממנה את כתובתו נתנה להם כמה כתובות שנמצאו בכל מיני פינות במשרד. והם לא התעצלו ובדקו אותן בשיטתיות, אחת אחרי אחת. אחרי הצהריים, כשהתאחר, הם הגיעו אל השכון הקטן שבקצה השטח הבנוי בבני-ברק. לא הרחק מגבול הפרדסים. מסביב הִצְחִינוּ שלוּליוֹת שלא נוּקזוּ. וצפרדֵעים קרקרוּ שם. ועורבים אפורים ריחפו מעל השטח הפתוח. אפשר היה להבחין בנקל בגזעי העצים, בשערי הברזל המחלידים, ובגבעות הכחלחלות שבמרחק. והרכבת החולפת בסמוך שקשקה ממש מעליהם. וכשצפרה נזדעזעו הקירות של בתי השכון הדלים. והטיח שנפל נערם על המדרכות שמתחת.

הם טיפסו במדרגות בחשאי. וחסמו את כל המעברים של הבנין. הם סגרו עליו כמו על חיה שנקלעה לתוך מלכודת. ורק באיחור נודע לי איך פרצו פנימה. איך הפתיעו אותו בשנתו. איך מיהרו וכפתו אותו ולא הבחינו באישה הצעירה שאתו. אבל הם נהגו בה בנימוס ושיחררו אותה מיד. ואפילו לא שאלו אותה לשמה. והם גם לא איימו עליה ולא הפחידו אותה. את לא מכירה את הפושע הזה, אמרו לה. ואחרי שנסדר אתו את החשבון נסביר לך הכול.

ואז, רק אז, גבו ממנו את חובו.

במאוחר נודעו לי הפרטים שאנשי הפלוגה דָשׁוּ בהם כמה ימים. למוֹשֶׁה מהרכב הוא הבטיח דירה זולה. ולקח ממנו כספים רבים תמורתה. ולפְרַנקוֹ הנהג הוא הבטיח מגרש קטן ליד ביתו שמחוץ לעיר. הוא החתים אותו על ניירות רבים, ופְרַנקוֹ הסתבך קשות.

איך גבו ממנו את החוב? שאלה מטופשת. על הברכיים, המוּם משנתו שהופרעה, חתם להם על כל מסמכי הַוִיתוּר. ועל קרסוּליו הנקועים השיב להם את כל כספם. ועל גבו החבוּל ממכותיהם התחייב שלא להוֹנוֹת עוד איש. ולבסוף, כשחשב שכבר הִרפּוּ ממנו, שבו אליו רדוּפֵי-נָקָם שלא הִשׂבִּעוּהוּ. ועל גְחוֹנוֹ הזחילו אותו, הלוך ושוב, לתוך השלוליות המזוהמות.

אבל גם בשלישות הגדודית לא ידעו מי בדיוק טלפן למשטרת בני-ברק. וגם שם התקשו להסביר לי איך בדיוק התגלגל, חוֹלֶה וקוֹדֵחַ, לבית-המעצר. ואיך הגיעה הידיעה למפקדת הגדוד, שיבואו וימהרו לטפל בשחרורו. עֵת מלחמה כעֵת, צעקו להם מהמשטרה. ומי צריך כאן טַפִּילִים עלובים שמתחמקים מהשֵירוּת? הקצין הרַחמן, ששרד מלילות הדמים של מלחמת העצמאות, נסע בכבודו ובעצמו לסייע בהֲשָׁבָתוֹ אל הגדוד. לא מַפקירים לוֹחֵם, ליחש למלוויו בקולו החלוש. גם אם סָרָח מעט. אבל גם הוא לא הועיל. שוקה משיח, המתחזה מבני-ברק נוֹתר במעצר.

לא יכולתי למנוע משכניו החרֵדים להצטופף ליד דלתו כשהגיעו השוטרים לקחתו. ולא יכולתי למנוע מהם לברֵך אותו. האם אחד מהם הוא שרץ אל הטלפון? אל תִירָא, תוֹלעת יעֲקֹב, מה אמרנו לך? אין מה למהר. הַשֵׁם דואג לחלקו של כל אדם. וגם חלקך לא יגרע. כשם שזכית לפירורים מעוגת המלחמה, כך תזכה לפירורי הצדק של שוֹפטֶיך. ובחשאי לחשו לו, כאילו היו טוֹמנים פְּתָקִים בבגדיו, לפני צאתו לדרך ארוכה. סַע, סַע, מי שהגן עליך שם יגֵן עליך גם בֵּין הַגְדֵרוֹת.

ואחר כך חלפו החודשים בִּמרוּצָה. ואני אפילו לא הצלחתי לעקוב אחרי העתונים. האם דיווחו בהם כַּתָבֵי-הַפְּלִילִים הזריזים על משפטו? האם פירטו והזכירו את כל קרבנותיו? האם זכה באמת לשמיטת תיקים? אני לא נקראתי להעיד. איש לא מצא ענין בהגיגַי. ואחר כך היו לי גם צרות משלי. ולא התפניתי אפילו לשאול את חברי מהפלוגה האם הֶערִים על שופטיו? האם הצליח להשׂיג את מְחִיקת העווֹנוֹת? האם מחלָה לו לבסוף הַגְרוּשָׁה היפה והתמימה מטבֶריה?

המלצות קוראים
תגיות