רקע
איסאק באבל
הדרך לברודי
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים; 1969

לבי, לבי לדבורים. הן טורפו בידי גייסות, שצוררים זה את זה. שוב אין דבורים בווהלין.

אנו שיקצנו הכוורות. אנו השמדנון בגופרית ופוצצנון באבק-שריפה. הסחבות, שהעלו עשן, הפיצו סרחון בקהילות הקדושות של הדבורים. בגוויעתן נתעופפו לאיטן וזמזמו בקול דממה דקה. מאין לחם, רדינו דבש בחרבות. שוב אין דבורים בווהלין.

ספר-הקורות של פשעי-יום-יום מעיקני בלי הרף, כתעוּקת-הלב. אתמול היה יום של קֵטֵל ראשון בשערי ברודי. תועים היינו בארץ העוטה תכלת ולא פיללנו דבר זה – לא אני, לא אַפוֹנקַא בִּידָא, ידידי. הסוסים קיבלו מספוא גרעינים מבעוד בוקר. קָמַת השיפון היתה גבוהה, זיווה של חמה היה נאה להפליא, והנשמה, שלא היתה ראויה לשמיים אלה, הזורחים והמפליגים-ביעָף, נשתוקקה למכאובות אטיים.

– מעניין הדבורה ומידת הנַפשיות שלה מספרות נשים שבסטאניצות, – פתח ידידי המי“ם-מי”ם, – מספרות אחת בכה ואחת בכה. הֶעָלבוּ בני-האדם בישוּ, או לא היה ולא נברא אותו עלבון, – עניין זה עתידים הבריות לדעת בקץ-הימים. אך הנה, – מספרות נשים שבסטאניצות, – משתעמם ישו על צלוּבו. ומתעופף היתוש למינהו ומזדווג אל ישו להציקו! והוא תולה בו את עיניו, ורוחו נופלת עליו. אלא שהיתושין, אשר לא ייספרו מרוב, לא יביטו ולא יראו את עיניו. וכיוצא בזה מתעופפת סובבת את ישו הדבורה. “הכישי בו, – קורא היתוש לדבורה, – הכישי בו, ואנו נִחַטְאֵך!..” – “אי אפשר לי, – אומרת הדבורה ומגביהה כנפיה מעל לישו, – אי אפשר לי, שממעמד הנגרים הוא…” דבורה זו יש לרדת לסוף דעתה, – מסיק אפונקא, המי“ם-מי”ם שלי. – תאריך נא הדבורה רוח בסבלותיה. שהרי בשבילה, משמע, אנו מתכתשים…

ובנפחו בידיו, פצח אפונקא בזמר. היה זה זמר על הסייחון העקוֹד. שמונה קאזאקים – מחלקתו של אפוֹנקא – החלו לסייעו בזמר.

– סייחון עקוֹד, דז’יגיט שמו, היה קניינו של סגן-ייסאול, ששתה יי"ש לשַׁכרה ביום עריפת-ראשו. – כך שר אפונקא, במתיחת קולו כמתיחת המיתר, והשינה חוֹטפתו. – דז’יגיט היה סוס נאמן, ובימות החגים לא היה סגן-הייסאול יודע סייג לאַוות-נפשו. חמישה לוּגין היו ביום עריפת הראש. לאחר לגימת הרביעי, רכב סגן-הייסאול על סוסו והחל לנהגו השמימה. ארכה העליה, אלא שדז’יגיט סוס נאמן היה. הֵמָה הגיעו השמימה, וסגן-הייסאול זכר בפתע את הלוג החמישי. אך הוא הושאר עלי אדמות – הלוג האחרון. מיד געה סגן-הייסאול בבכיה על יגיעתו שיגיעת-שווא היא. הוא בוכה, ודג’יגיט מביט אל אדוניו ומכשכש באוזניו…

כך שר אפונקא בקול-רינה ובהתנמנמוּת. הזָמָר היה שט והולך כעשן. ואנו נסענו אל מול השקיעה. נהרותיה הרותחים זרמו-ירדו אל האלוּנטיות המרוקמות של שדות האיכרים. הדומיה הוורידה והלכה. האדמה נחה כגבּו של חתול, שפשטה בו פרוות התבואות המהבהבת. על גבּי תלולית נתגבנן כפר-קטן של בקתות-חומר קלייקוֹטוֹב. מעבר לקודקודה של הדרך נכון לנו מראה ברודי הברמיננית והמשוּננת. אך בשערי קלייקוֹטוֹב פקע אל מול פנינו קול יריה צלצלנית. מאחורי הביקתה הציצו שני חיילים פולנים. סוסיהם היו קשורים אל עמודים. לראש התלולית העפילה בשקידה עסקנית סוֹללה קלה של האויב. הכדורים נמשכו כנימים על-פני הדרך.

– שא רגלים! – אמר פונקא.

ואנו נסנו.

הו, ברודי! חנוּטי תאוותיך שנדרסו נשמו כלפַּי נשימת רעל שאין לעמוד בפניו. כבר חשתי את צינת המוות של ארוּבוֹת-העיניים, המלאות דמעה נקרשת. והנה – דהרה טלטלנית מנשאתני הרחק מאבניהם הפגומות של בתי-המדרשות שלך…


המלצות קוראים
תגיות