רקע
איסאק באבל
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: ספרית פועלים; 1969

–…הכל סופו למות. לא ניתנו חיי-עולם אלא לאמא בלבד. ובפטירתה משיירת האם את זכרה, ששום אדם לא העז עוד לחללו. זכרון האם מפרנס בנו את מידת הרחמים, כאוקיינוס, זה האוקיינוס הגדול עד אין חקר, המפרנס במימיו את כל הנהרות, שמפציעים בארצות-תבל…

דברים אלה מפי גדליה יצאו. הוא אמרם דרך-חשיבות. הערב הדועך אפפוֹ בדוֹק הוורוֹד של יגונו. הזקן אמר:

– בבית החסידות המלא-התלהבות פרוּצים החלונות והדלתות, אך הוא עומד לעד כנשמת האם… ואף-על-פי שארוּבּות-עיניו ריקניות, מכל מקום עודו ניצב על אם-הדרך של רוחות-הזעף אשר לדברי-הימים.

כה אמר גדליה, ולאחר שהתפלל בבית-המדרש, הוליכני ל רבי מוט’לה, אחרון הרביים אשר לשושלת הצ’רנובילית.

עלינו עם גדליה במעלה הרחוב הראשי. הקושׂטיולים הלבנים נתנוצצו מרחוק כשדוֹת-כוּסמת. גלגל של מרכּבת-תותח הפליט אנקה מאחורי קרן-רחוב. שתי כפריות שכרסן בין שיניהן יצאו בשער, נצטלצלו במחרוזותיהן וישבו על ספסל. כוכב רָהוּי נדלק באש-המערכה התרוּגית של השקיעה, ומנוחה, מנוחה שבתית, ירדה על הגגות העקומים של הגיטו הז’יטומירי.

– כאן, – לחש גדליה והורה לי כלפי בית ארוך, שגַמלוֹנו מנוּתץ.

נכנסנו לחדר של אבן, ריק כחדר-מתים. רבי מוט’לה ישב אל השולחן, מוקף אחוּזי-דיבּוק וגונבי-דעת. הוא היה חבוש שטריימל של צַבַל ולבוש קַפּוֹטָה לבנה, חגוּרת חבל. הרבי ישב בעצימת-עיניים, ואצבעותיו הצנומות חיטטו בפלוּמת זקנו הצהובּה.

– מניין בא יהודי? – שאל הרבי והגביה עפעפיו.

– מאודיסה, – עניתי.

– עיר גדולה לאלוהים, – אמר פתאום הרבי, – כוכב המאיר את חשכת גלותנו, מקור המיים הזידונים ששוטפים ובאים עלינו באונס!… מה עיסוקו של יהודי?

– אני כותב בחרוזים עלילותיו של הירשלה אוסטרופולר.

– מעשה רב, – לחש הרבי וצמצם עפעפיו. – התן מיילל בהציקו הרעב, כל שוטה יש בו שטוּת מספקת לעצבות, והחכם הוא לבדו מקָרַע בצחוקו את המסכה הנסוכה על ההוויה… מה למד יהודי?

– תנ"ך.

– מה מבקש יהודי?

– שמחה.

– רבי מָרדכָה, – אמר הצדיק והרטיט בזקנו, – יהא נא הבחור מיסב בסעודה, יהא אוכל בליל שבת זה עם שאר יהודים, יהא משמח לבו, שהוא חי ולא מת, יהא מוחא כף, כשהמסובּים עמו יַצאו בריקוד, יהא שותה יין, אם יתנו לו יין…

מיד קפץ ובא אצלי ר' מרדכה, בּדחן וותיק, שעפעפיו מהוּפכים, זקן זוטא ובעל גבנון, שקומתו כשל נער בן עשר.

– אח, בחורי היקר והצעיר כל-כך! – אמר ר' מרדכה הבלוי-והקרוע וקרץ לי בעינו. – אח, כמה שוטים גבירים ידעתי באודיסה, כמה חכמים קבצנים ידעתי באודיסה! שב, איפוא, אל השולחן, בחור, ושתה מן היין, שלא יוּתן לך…

ישבנו בצוותא – אחוזי-הדיבוק, גונבי-הדעת, והסקרנים. בקרן-זווית נתאנחו על סידוריהם יהודים כתפניים, הדומים לדייגים ולמשוּלחים. גדליה, בזיגו הירוק, נתנמנם ליד הקיר, כציפור ססגונית. ופתאום ראיתי עלם מאחורי גדליה, עלם שקלסתר-פניו כשל שפינוזה, שמצחו אדיר כמצח שפינוזה, ופניו כמוּשוֹת כפני נזירה. הוא היה מעשן ומתרעד, כבורח שנתפס והוחזר לבית-כלאו. מרדכה הבלוי-והקרוע נתגנב מאחוריו, שמט הסיגרית מפיו ונסוג במרוצה אלי.

– זהו בן הרבי, אליהו, – הצריד מרדכה וקירב אלי את הבשר הדמוּם של עפעפיו המקורעים, – הבן המקולל, הבן האחרון, הבן הסורר-ומורה…

ומרדכה איים כלפי הבחור באֶגרוֹפיפוֹ וירק בפניו.

– ברוך אתה, ה' אלוהינו, – נשמע אזי קולו של רבי מוטלה בראצלאבסקי, והוא בצע את הכיכר באצבעותיו הנזיריות. – ברוך אתה ה' אלוהינו… כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים…

הרבי קידש על הפת, ואנו ישבנו לסעודה. מעבר לחלון צהלו סוסים וצרחו קאזאקים. ישימון המלחמה פיהק מעבר לחלון. בן הרבי עישן סיגריות בזו אחר זו בשעת השתיקה ובשעת ברכּת-המזון. כתום הסעודה קמתי ראשון.

– בחורי היקר והצעיר כל-כך, – מלמל מרדכה מאחורי גבי ומשכני בחגורתי, – אילולי מצויים בעולם אלא גבירים רשעים וקבצנים ארחי-פרחי בלבד, הקדושים היאך מתקיימים?

נתתי מעות לזקן ויצאתי החוצה. נפרדתי מגדליה והלכתי הביתה – אל תחנת-הרכבת. שם, בתחנה, ברכבת-התעמולה של חיל-הפרשים הראשון, חיכה לי נצנוצם של אוּרי-אוּרים, ברק הקסם של תחנת-השידור, מרוצתן העקשנית של המכונות בבית-הדפוס והמאמר, שלא נגמרה כתיבתו, בשביל העתון “הפרש האדום”.


המלצות קוראים
תגיות