רקע
חנניה ריכמן
מַעֲשֶׂה בְּדַיָּג וְדַג־הַזָּהָב
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: יוסף שרברק; תש"ל 1970

סָב זָקֵן הָיָה בָּאָרֶץ.

הוּא יָשַׁב עִם סַבְתָּא יַחַד,

עַל חוֹפוֹ שֶׁל יָם־הַכְּחֵלֶת,

בְּפִנֵּה אַחַת נִדַּחַת.


הֵם יָשְׁבוּ בִּצְרִיף רָעוּעַ,

שֶׁעָלָיו אָבַד כְּבָר כֶּלַח.

הַזָּקֵן עָסַק בְּדַיִג

וְאִשְׁתּוֹ טָוְתָה בְּפֶלֶךְ.


יוֹם אֶחָד פָּרַשׂ רִשְׁתּוֹ הוּא –

וְרַק טִיט מָשְׁתָּה הָרֶשֶׁת;

שׁוּב פָּרַשׂ – וְהִיא הֵבִיאָה

עֵשֶׂב־יָם אֶל הַיַּבֶּשֶׁת.


בַּשְּׁלִישִׁית – רִשְׁתּוֹ הִצְלִיחָה:

דַּג־זָהָב קָטָן נִמְצָא בָּהּ.

וּפִתְאֹם מִתּוֹךְ הָרֶשֶׁת

קוֹל־ תַּחְנוּן עָלָה אֶל סַבָּא.


כְּאָדָם דִּבֵּר דַּג־פֶּלֶא:

"אַל תָּרַע לִי, סָב, חָלִילָה!

הַב לִי דְרוֹר – וְקַח מִמֶּנִּי

כָּל הַכֹּפֶר שֶׁתַּטִּילָה!"


הַזָּקֵן פָּעַר אֶת פִּיהוּ:

זֶה יוֹבֵל שָׁנִים וָמַעְלָה

צָד דָּגִים הוּא – וַעֲדַיִן

דָּג דּוֹבֵר עוֹד לֹא נִקְרָה לוֹ.


וְעָנָה הוּא: "טוֹב, דַּג־חֶמֶד!

מְרַחֵם אֲנִי עָלֶיךָ.

אֵין לִי צֹרֶךְ בְּשׁוּם כֹּפֶר –

לֵךְ וָשׁוּב הַיָּמָּה, לֵכָה!"


*

וְחָזַר הַסָּב הַבַּיְתָה,

וְסִפֵר שָׁם לִזְקֶנְתּוֹ הוּא:

"הֶעֶלְתָה רִשְׁתִּי הַבֹּקֶר

דָּג־זָהָב שְׁאֵין כָּמוֹהוּ.


בְּקוֹל־אִישׁ וּבִלְשׁוֹנֵנוּ

הִתְחַנֵּן זֶה דַּג־הַפֶּלֶא

וְהִצִּיעַ לִי כָּל כֹּפֶר,

שֶׁאַתִּיר אוֹתוֹ מִכֶּלֶא.


וּשְׁלַחְתִּיו חִנָּם אֵין־כֹּפֶר,

כִּי נַפְשִׁי מָאֹד נָבוֹכָה…"

כָּאן קָפְצָה אִשְׁתּוֹ מִכַּעַס:

"הוֹי, שׁוֹטֶה זָקֵן כָּמוֹךָ!


לָמָּה גֹּלֶם לֹא בִּקַּשְׁתָּ

אֵיזֶה חֵפֶץ שֶׁיִּשְׁוֶה לִי?

אֵיזֶה כְּלִי – נַנִּיחַ, שֹׁקֶת:

זוֹ שֶׁלִּי – כְּבַר שֶׁבֶר־כְּלִי!"


וְיָרַד הַסָּב הַיָּמָּה,

כִּי אִשְׁתּוֹ לִגְעֹר הִמְשִׁיכָה,

וְקָרָא לְדַּג־הַפֶּלֶא.

בָּא הַדָּג: “מַה סָב, בְּפִיךָ?”


הוּא הֶחְוָה קִדַּת־אַפַּיִם

וְאָמַר: "הוֹי דָּג רַב־חֶסֶד!

חוּס, חַיַּי אֵינָם חַיִּים עוֹד –

הַזְּקֵנָה שֶׁלִּי כּוֹעֶסֶת.


הִיא בִּקְּשָׁה לָתֵת לָהּ שֹׁקֶת –

חֲדָשָׁה, לֹא מְסֻדֶּקֶת."

וְעָנָה לוֹ דַּג־הַפֶּלֶא:

“אַל תִּדְאַג וְלֵךְ בְּשֶּׁקֶט!”


חִישׁ חָזַר הַסָּב הַבַּיְתָה –

כְּבַר הַשֹּׁקֶת אֵצֶל סַבְתָּא.

והַהִיא עָלָיו רוֹגֶזֶת:

"הוֹי בַּטְלָן, עִם מַה־זֶה שַׁבְתָּ?


לֹא הִשַּׂגְתָּ אֶלָּא שֹׁקֶּת –

וּצְרִיפְךָ קָרוֹב לְמַיִט!

לֵךָ, טִפֵּשׁ, אֶל דַּג־הַפֶּלֶא

וּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ בַּיִת!"


*

וְהַלַּךְ הַסָּב, כִּי סַבְתָּא

מְנוּחָה שֶׁלּוֹ הִדְרִיכָה.

לְקוֹלוֹ בָּא דַּג־הַפֶּלֶא

וְשָׁאַל: “מַה סָב, בְּפִיךָ?”


הוּא הֶחְוָה קִדַּת־אַפַּיִם

וְאָמַר: "הָהּ, דָּג רַב־חֶסֶד,

חוּס עָלַי – יוֹתֵר מִקֹּדֶם

הַזְּקֵנָה שֶׁלּי כּוֹעֶסֶת.


הִיא כָּעֵת דּוֹרֶשֶׁת בַּיִת –

בַּיִת טוֹב נַפְשָׁהּ חוֹשֶׁקֶת."

וְעָנָה לוֹ דַּג־הַפֶּלֶא:

“אַל תִּדְאַג וְשׁוּב בְּשֶּׁקֶט!”


*

הַזָּקֵן פָּנָה הַבַּיְתָה.

הוּא רוֹאֶה: הַצְּרִיף כְּבָר אַיִן;

בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵד בֵּית־אֶבֶן

גַּם גִּנָּה מַרְהֶבֶת־עָיִן.


הוּא בְּגִיל נִכְנַס בַּשַּׁעַר.

בַּחַלּוֹן יוֹשֶׁבֶת סַבְתָּא –

וּקְלָלוֹת עָפוֹת מִפִּיהָ:

"שׁוּב, בַּטְלָן, אוֹתִּי אִכְזַבְתָּ!


לֹא קִבַּלְתָּ אֶלָּא בַּיִת!

לֵךְ לַדָּג, סָכָל, לִתְבּוֹעַ

שֶׁבִּמְקוֹם כַּפְרִית נִכְנַעַת

יַעֲשֵׂנִי לְבַת־שׁוֹעַ!"


הוּא הָלַךְ, כִּי אֵשֶׁת־פֶּגַע

שׁוּב לִחְיוֹת לוֹ לֹא הִנִּיחָה,

וְקָרָא לְדַג־הַפֶּלֶא.

בָּא הַדָּג: “מַה, סָב, בְּפִיךָ?”


הוּא הֶחְוָה קִדַּת־אַפַּיִם:

"חוּס, חָנֵנִי, דַּג רַב־חֶסֶד!

הִשְׁתַּגְּעָה אִשְׁתִּי בַּבַּיִת,

כָּל הַיּוֹם בִּי מִתְקַלֶּסֶת.


הִיא רוֹצָה לִהְיוֹת בַּת־שׁוֹעַ –

רוּחַ־הֶבֶל נִכְנְסָה בָּהּ"

“אַל תִּדְאַג” – עָנָה הַדָּג לוֹ –

“וַחֲזוֹר הַבַּיְתָה, סַבָּא!”


*

הוּא חָזַר – הֵיכָן הַבַּיִת?

בִּמְקוֹמוֹ טִירָה עוֹמֶדֶת,

וּזְקֶנְתּוֹ נִרְאֵית בַּפֶּתַח,

לְבוּשָׁהּ שִׂמְלָה נֶחְמֶדֶת.


לְרֹאשָׁהּ מִטְפַּחַת מֶשִׁי –

בְּזָהָב הִיא מְשֻׁבֶּצֶת,

וּמַחְרֹזֶת שֶׁל פְּנִינִים לָהּ,

הַזּוֹהֶרֶת וְנוֹצֶצֶת.


הִיא נוֹזֶפֶת בִּמְשָׁרְתֶיהָ –

עַל לֶחְיָם אוֹתָם סוֹטֶרֶת.

הַזָּקֵן נִגַּשׁ בְּפַחַד:

"רָב־שָׁלוֹם לִכְבוֹד הַגְבֶרֶת!


וְכָעֵת – סוֹף־סוֹף יֵשׁ דַּי לָךְ,

וְדַעְתֵּךְ עָלַיִךְ נָחָה?"

הִיא בְּכַעַס גָּעֲרָה בּוֹ

וְגֵרְשַׁתּוּ הַמִּטְבָּחָה.


*

כָּךְ חָלַף עָבַר שָׁבוּעַ.

לֹא זָכָה הַסָּב לְנַחַת.

שׁוּב אִשְׁתּוֹ אֶל דַּג־הַפֶּלֶא

בִּדְחִיפוּת אוֹתוֹ שׁוֹלַחַת:


"לֵךְ אֱמוֹר לוֹ כִּי יָאָה לִי

מֵעַכְשָׁו תִּפְאֶרֶת־יֶתֶר:

יַעֲשֵׂנִי מִבַּת־שׁוֹעַ

לְמַלְכָּה נוֹשֵׂאת הַכֶּתֶר!"


נִתְחַלְחֵל הַסָּב מִפַּחַד:

"רִיק וָהֶבֶל! בּוּקִי־סְרִיקִי!

אַתְּ, טִפְּשָׁה, בְּנִמוּסַיִךְ

אֶת הָעָם כֻּלּוֹ תַּצְחִיקִי.


לֹא חֻנַּכְתְּ לְדֶרֶךְ־אֶרֶץ –

וּמַלְכוּת לֹא בִּשְׁבִילֵךְ הִיא!"

הַזְּקֵנָה אָדְמָה מֵרֹגֶּז

וְסָטְרָה אוֹתוֹ עַל לֶחִי.


"אֵיךְ תָּעֵז לְהִתְוַכֵּחַ,

בּוּר כַּפְרִי חֲסַר־הַמֹּחַ,

עִם גְּבִירָה רָמָה כָּמוֹנִי?

לֵךְ וָלֹא – תּוּבַל בְּכֹחַ!"


*

שׁוּב יָרַד הַסָּב הַיָּמָּה,

כִּי אִשְׁתּוֹ אוֹתוֹ הִכְרִיחָה.

לְקוֹלוֹ בָּא דַּג־הַפֶּלֶא

וְשָׁאַל: “מָה, סָב, בְּפִיךְ?”


הוּא הֶחְוָה קִדַּת־אַפַּיִם:

חוּס, חָנֵּנִי, דָּג רַב־חֶסֶד:

שׁוּב בּוֹעֶטֶת אֵשֶׁת־פֶּגַע –

עוֹד לֹא דַּי הִיא מְיֻחֶסֶת!


לָהּ מְעַט לִהְיוֹת בַּת־שׁוֹעַ –

בִּמְלוּכָה נַפְשָׁהּ חוֹשֶׁקֶת."

“טוֹב” – עָנָה לוֹ דַּג־הַפֶּלֶא –

“אַל תִּדְאַג וְלֵךְ בְּשֶׁקֶט!”


הוּא חָזַר – הַפְלֵא־וְפֶלֶא!

לְפָּנָיו אַרְמוֹן־תִּפְאֶרֶת,

וּזְקֶנְתּוֹ יוֹשֶׁבֶת פְּנִימָה

וְרֹאשָׁהּ עָטוּר עֲטֶרֶת.


לָהּ סוֹגְדִים שָׂרֵי־הַאָרֶץ,

וְרוֹזְנִים מוֹזְגִים לָהּ יַיִן;

וְנִצָּב סְבִיבָהּ בַּחֶדֶר

חֵיל־מִשְׁמָר חֲמוּשׁ כְּלֵי־זַיִן.


הַזָּקֵן נִבְהַל עַד־מָוֶת

וְסָגַד וְהִשְׁתַּטֵּחַ:

"רַב־שָׁלוֹם, מַלְכַּת־הַחַיִל!

וְעַכְשָׁו לִבֵּךְ שָׂמֵחַ?"


הִיא עָלָיו אַף לֹא הִבִּיטָה,

רַק פָּקְדָה: “יֻשְׁלַךְ הַחוּצָה!”

הַשָּׂרִים כֻּלָּם זֵרְזוּהוּ

בִּדְחִיפוֹת: “צֵא, גֹּלֶם, אוּצָה!”


הַשּׁוֹמְרִים הֵנִיפוּ נֶשֶׁק –

רַק בְּנֵס הִצִּיל נָפְשׁוֹ הוּא;

וְהָעָם כֻּלּוֹ לָעַג לוֹ:

“בּוּר חָצוּף שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ!”


*

כָּךְ חָלַף־עָבַר שָׁבוּעַ –

סַבְתָּא שׁוּב הִנָּה בּוֹעֶטֶת.

שׁוּב שָׁלְחָה לִקְרֹא לַבַּעַל,

וְהַבַּעַל בָּא בָּרֶטֶט.


הִיא צִוְּתָה לוֹ גַם הַפַּעַם

אֶל הַדָּג מִיָּד לָגֶשֶׁת;

"לֵךְ, אֱמוֹר לוֹ כִּי לֹא דַי לִי

בַּשִּׁלְטוֹן עַל הַיַּבֶּשֶׁת.


רְצוֹנִי לִמְלוֹךְ עַל מַיִם,

בְּעִמְקֵי־הַיָּם לָשֶׁבֶת,

וְיִהְיֶה לִי דַּג־הַפֶּלֶא

בְּעַצְמוֹ שַׁמָשׁ וָעֶבֶד."


לֹא הוֹצִיא הַסָּב אַף הֶגֶה

וְיָרַד, רוֹעֵד הַיָּמָּה.

וְהִנֵה בַּיָם הַפַּעַם

סְעָרָה לְפֶתַע קָמָה.


הִסְתַּכֵּל הַסָּב בְּפַחַד

בַּגַּלִּים רַבֵּי־הַזַּעַם.

לְקוֹלוֹ בָּא דַּג־הַפֶּלֶא:

“מָה בְּפִיךָ, סָב, הַפַּעַם?”


הוּא הֶחְוָה קִדַּת־אַפַּיִם:

"חוּס, חָנֵּנִי, דָּג רַב־חֶסֶד!

אֵין מָנוֹחַ מִ“קְלִפָּה” זוֹ:

גַּם בַּכֶּתֶר הִיא מוֹאֶסֶת.


רְצוֹנָהּ לִמְלוֹךְ עַל מַיִם

וּבַיָּם הַזֶּה לָשֶׁבֶת,

וָאַתָּה בְּעַצְמְךָ לָהּ

פֹּה תִּהְיֶה שַׁמָּשׁ וָעֶבֶד."


לֹא עָנָה הַדָּג מְאוּמָה

וְצָלַל עָמֹק הַיַּמָּה.

וְעַד־בּוֹשׁ חִכָּה הַסָּב לוֹ,

וְנַפְשׁוֹ עָלָיו עָגָמָה.


וּבְחָזְרוֹ – הַצְּרִיף כְּקֹדֶם

בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵד בְּשֶׁקֶט;

וּזְקֶנְתּוֹ יוֹשֶׁבֶת חֶרֶשׁ

לִפְנֵי שֹׁקֶת מְסֻדֶּקֶת.

המלצות קוראים
תגיות