רקע
משה בילינסון
קול מבית־הסוהר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

“דבר” פירסם את מכתבו של בּירמן [ממנהיגי פּ.ק.פּ.] מבּית־הסוֹהר. המכתב פותח סדק לראוֹת את הנעשׂה בּאחת הפּינוֹת להשפּלת האדם הקיימוֹת בּארץ. המכתב של בּירמן אינוֹ פּסק־דין, אינוֹ מסקנה של ועדת־בּירוּר, הוּא רק עדוּת של איש אחד, ויש להתיחס אליו כּאל עדות. ואוּלם כל זמן שלא תבוֹא הכחשה, לא תבוֹא עדוּת אחרת המבַטלת את עדוּתוֹ של בּירמן, עלינוּ לקבּל אוֹתה כּתיאוּר אוֹבּיֶקטיבי של המצב. בּירמן מדגיש פּעמים אחדות, שבּבית־הסוֹהר אין מַפלים בין הפּוֹשע הפּוֹליטי והפּוֹשע הפּלילי. בּכל הארצוֹת ההבדל הזה קיים – עם הפּוֹשעים הפּוֹליטיים מתנהגים בּאוֹפן אחר ויש להם נוֹחוּיוֹת ידוּעוֹת, אשר אין הפּוֹשעים הפּליליים נהנים מהן. הזכוּיוֹת הללוּ מבוּססוֹת על ההכּרה כי הפּוֹשע הפּוֹליטי יש לו – על פּי רוֹב – צרכים תרבּוּתיים יוֹתר גדוֹלים וּלפיכך הוּא סוֹבל יוֹתר מחוֹסר דברים כּאלה מאשר הפּוֹשע הפּלילי. יש איפוֹא הצדקה לדרישה כּזאת בּדבר התנהגוּת מיוּחדת לגבּי הפּוֹשעים הפּוֹליטיים. ואוּלם אי־אפשר להרחיק לכת יוֹתר מידי בּדרישה זאת, כי הרי גם בּין הפּוֹשעים הפּליליים יכוֹלים להיוֹת אנשים בּעלי צרכים תרבּוּתיים לא מעטים. וכמה דרישוֹת, הצוֹדקוֹת לגבי אסירים פּוֹליטיים – הנָן צוֹדקוֹת גם לגבּי אסירים פּליליים.

חשוּב יוֹתר ההבדל הקיים בּבית־הסוֹהר, אשר עליו מעיר בּירמן – ההבדל בין אזרחים זרים ובין ה“נייטיבס”. פּירוּשוֹ, שמתנהגים אחרת עם האדם, אשר מאחוֹרי גבּוֹ יש מי שהוּא המוּכן להגן עליו ולזעוֹק לטוֹבתוֹ, מאשר עם המשוֹלָל ההגנה המיוּחדת הזאת. כּאן לפנינוּ אי־צדק מוּחלט, אי־צדק לגבּי החולש והמחוּסר־הגנה – דבר אשר הממשלה שיוֹדעת מה זה חינוּך משפּטי, חינוּך של כּל התוֹשבים בּהכּרה של שויוֹן לפני המשפּט, אינה רשאית לעשׂוֹת לעוֹלם. ואל יגידוּ לנוּ כי השוֹטר בּבית־הסוֹהר אינוֹ ממשלה. בּעבוֹדתוֹ בּבית־הסוֹהר הוּא בּא־כּוֹח הממשלה, הוּא ההתגַלמוּת של הממשלה, והיא אחראית בּעדוֹ. כּשהשוֹטר הזה מכבּיד את חיי ה“נייטיב” האסוּר וּמתאַפּק לעשׂוֹת זאת לגבּי ה“זר” – הרי הממשלה עוֹשׂה דבר בּלתי צוֹדק, שהוּא בניגוּד להכּרה המשפּטית האלמנטרית. וּביחוּד פּוֹגע הבּוּז הזה בּנייטיבס – בּנוּ, היהוּדים ששבוּ לארץ־ישראל ואשר בּשבילם התעוּדה הארצישׂראלית אינה תעוּדה להשפּלת כּבוֹדם אלא להיפך, תעוּדה אנוֹשית וּלאוּמית שערך רב לה. ואוּלם גם הנקוּדה הזאת בּסיפּוּרוֹ של בּירמן אינה הנקוּדה הכי חשוּבה – אילוּ התנהגוּ השוֹטרים בּבית־הסוֹהר עם הזרים בּאוֹתה גסוּת שהם מתנהגים עם ה“נייטיבס”, הרי היה בּזה סיפּוּק למוּשׂג הצדק, סיפּוּק מוּפשט קצת, אבל נחמה אמיתית לא היתה בּזה. כּי סוֹף־סוֹף, אם פּלוֹני הוא פּוֹשע פּוֹליטי או פּלילי, אם אלמוֹני נתין זר או “נייטיב” – בּן־אדם הוּא, בכּל אוֹפן, וכנים הן כּנים, רצפה קרה היא רצפּה קרה וחוֹסר ספר, עפּרון, נייר – הוּא אוֹתוֹ החוֹסר, מכּוֹת הן מכּוֹת בּשביל כּוּלם. ולגבּי כולם, לגבי האסוּרים, לאיזה סוּג שהם שייכים, עלינוּ לדרוֹש התנהגוּת אחרת, יוֹתר אנוֹשית ויוֹתר חוּקית. יש בּארץ חוּקים. בּהזדמנוּת אחרת צריך יהיה לבאר עד כּמה החוּקים האלה מתאימים להכּרה המשפּטית של דוֹרנוּ וּלמדע הפּלילי כּיוֹם. נניח שכּל החוּקים הקיימים בּארץ צוֹדקים וטוֹבים. וכל בּן־אדם העוֹבר על החוֹק נתוּן לעוֹנש המוּגדר בּחוֹק – ואוּלם רק עוֹנש הזה ולא יוֹתר. וּבחוֹק כּתוּב, שגנב מקבּל כּך וכך – ויוֹתר לא כּתוּב. ודי לוֹ, לפּוֹשע, בּזה שגוֹזלים ממנוּ את חוּפשתוֹ ושׂמים עליו את החוֹתם של הפּוֹשע, אוּלם יוֹתר אין לשׂים עליו. בּשוּם חוֹק לא כּתוּב, כּי האסיר צריך לקבּל – כהוֹספה לעוֹנש המוּגדר בחוֹק – גם הכּנים וגם הרצפּה וגם את המכּוֹת. וּמי שמוֹסיף למאסר את כּל הדברים האלה, מי שמשפּיל את האדם עוֹד יוֹתר מאשר החוֹק עוֹשׁה זאת, – עוֹשה בּעצמוֹ מעשׂה לא רק אכזרי אלא גם בּלתי חוּקי.

ונגד זה עלינוּ להתקוֹמם. תיקוּן הדברים האלה, אשר אינם נחוּצים למי שהוּא וּמזיקים לכוּלנו, – לאסיר, לשוֹטר, לחברה, לממשלה – עלינוּ לדרוֹש בכל תוֹקף.


י“ח כסלו תרפ”ז (24.11.1926)

המלצות קוראים
תגיות