על הקיר החיצוני של אחד מבנייני השלטון הישראלי בעזה בולט למרחקים קטע מסוייד לבן, ועליו – בצבעים עליזים – הכתובת: “אהבה, אחווה, שלום ורעות”. כתובת יפה מאוד. יש אתה רק בעיה אחת: היא כתובה בעברית בלבד.

עזה. ליל־עוצר צונן, בביתו של ידיד, פסיכיאטר עזתי, בשכונה א־רימל האמידה. בשכונה הזאת, אומרים כאן, “אנשים עדינים, זורקים את האבנים עטופות בקליניקס”. השכונה שקטה. שומעים את רחשי הים הקרוב. גמל משוטט לועס לאט את עלי עץ התות שבחוץ. בכביש המשובש נוסע רק רכב־ביטחון ישראלי, ובו חיילים בקסדות ובמגיני־פנים. גם אם יעבור כאן ברכב מישהו מבני משפחתי, לא אוכל לזהותו. חלק מן הרכבים הללו נוסע אל מבנה קרוב, המכונה “אנסאר 2”. חלקו שומר על ביצוע העוצר.

קודם־לכן אספו מארחי כמה אבנים קטנות שהיו מוטלות בכביש, “כדי שהחיילים לא יפרצו לבית בשתיים לפנות בוקר, יקימו אותנו בפיג’מות ויצוו לנקות”. כרגע שקט מאוד. תחנת המשטרה הסמוכה נתרוקנה כליל, בתוך שעה קלה. בערב נראה שם עדיין שוטר אחד משוחח בטלפון בעצבנות; אחר־כך נשארו רק האורות הגדולים, הדולקים בכל המבנה הריק. כרוז מס' 10 של אש"ף קרא לכל עובדי מערכת השלטון להתפטר. ליתר ביטחון, נרצח גם שוטר אחד, למען יראו וייראו.

המשחק של אש“ף ברור: ככל שתגבר האנרכיה בשטחים, כן יגבר הלחץ בפנים, כן יגדל הסיכוי למלכד את ישראל לתגובה חזקה יותר ויותר, עד שהעולם יצטרך להתערב. אבל השוטר שאני פוגשת למחרת היום, “מתפוּטר” כזה, אינו אשם במשחקים של אש”ף. הוא עצוב מאוד: לא תהיה עבודה, לא יהיה ממה לחיות. המעבר בין קיום כלשהו לבין חרפת־רעב גמורה, הוא מעבר קצר מאוד במחנות הפליטים של עזה. אבל מצייתים. אין להם ברירה.

העוצר עומד להסתיים בשלוש לפנות בוקר, כדי לאפשר לפועלי הרצועה לצאת לעבודה בישראל. עזה תלויה בישראל, כלכלית, הרבה יותר מהגדה. בשלוש־ארבע בבוקר ישרכו רגליהם אל נקודת האיסוף – אם לא ירגמו אותם באבנים, אם לא יציתו הקיצוניים שלהם את האוטובוס הבא לאספם, אם לא תהיה שוב שביתה כללית. אחר כך יסעו – למסעדות של תל־אביב, לפיגומי הבניין באשקלון, לעבודות סניטציה בבורות הניקוז של גוש דן. מישהו יגיד: ערבי מלוכלך. מישהו יפליט: צריך להרוג את כולכם. כתום יום העבודה יחזרו הביתה, אל כמה מטרים רבועים של בטון אפור לח שעליו מחצלת ומזרון מהוה, הרוגים וסחוטים אחרי חמש־עשרה שעות על הרגליים, לישון.

אבל בא־רימל איש אינו צריך לקום בשלוש לפנות בוקר. רק אצל משפחה אחת דולק האור כל הלילה: אחד מבניה לא ידע על העוצר, ולא הגיע הביתה. דואגים: אולי איזה חייל התעצבן ופתח באש. מתברר שהבן נשאר במכוניתו במחסום ארז, עם עוד קבוצה גדולה של מאחרים כמוהו, מתגודדים עד תום העוצר. לא נורא. רק הטרדה קטנה נוספת, ולא הגרועה שבהן.

זה עשרים שנה חיים העזתים, המונים היום יותר מ־650 אלף איש, במה שאנחנו מכנים טרטור, והערבים אומרים – השפלה. אין הדברים אמורים רק בדברים הגדולים. לא בעובדה שיושבים כאן 1,800 איש על קילומטר מרובע, בצפיפות שהיא מן הגדולות בעולם. אף לא בכך ששליש מאדמות הרצועה הופקעו למען כאלפיים מתנחלים, כולל חלק גדול של המים. אין הדברים אמורים רק בצורך “לבקש עשרה רשיונות לכל קרטון ביצים”, כפי שהם אומרים: הגבלת החקלאות, הגבלת השיווק, קיצוץ הייצוא, עיכוב בתקציבים, הגבלת הדיג ושעות־הדיג. אף לא במסוי שאין לו שחר, או איסור עיבוד קרקעות, שגרם לכך שאין להם ברירה אלא לצאת לעבודה שחורה בישראל – וכל אלף האיסורים והחרמות שהטלנו כאן.

מדובר בעשרים שנה של טרטור רגיל, יומיומי, מטומטם; טרטור לשמו, רשעות לשמה. רשעות, שכל ממשלות ישראל, בלי הבדל אדם או מפלגה, היו לה שותפות אילמות. אדם יוצא במכוניתו בבוקר, ואינו יודע מה יקרה בדרך. קיים סיכוי סביר מאוד שייעצר, ויצוו עליו להסיר את ארבעת גלגלי המכונית, ולהרכיבם בחזרה. בהתחלה אמרו שזה חיפוש. אחר־כך גם התירוץ של החיפוש לא נשאר. אם יש לך מזל, יגידו לך להסיר רק גלגל אחד. מה יש לך בשקית מאחור? פיתות? לוקחים וזורקים אותן לאשפה.

אינך יודע מתי תגיע למחוז חפצך. גם אם אתה רופא הממהר לבית־החולים. גם אם אתה מסיע בן־משפחה ללוד לתפוס טיסה, או מורה הנחפז לשיעור.

שום דבר, בפני עצמו, אינו נורא. בעזה נהגו לומר שזה כיבוש של ששה ימים בשבוע, כי בשבת כמעט שלא נראו חיילים בעיר. יש רק דבר אחד: 24 שעות, יום ולילה, בכביש ובבית, אתה נתון לחסדו ולשרירות לבו של כל פקיד וכל חייל במחסום.

משה דיין, עם כל מגרעותיו, ידע את חשיבות המגע בין התושב לרשות. בהתחלה נהג לבחור ולראיין אישית כל מועמד לתפקיד בכיר בממשל. אחר־כך נידרדרו הדברים. מי שהיה רב“ט רכב, בכפר פלוני, נעשה סג”מ בכפר יותר גדול, ובמינהל, ואחר־כך, מתוך אינרציה, אדם בכיר בנפה כולה. איש לא ידע מה השכלתו, איזו הכשרה קיבל לתפקיד רגיש כל כך. הוא, בעיני התושבים, ישראל. אין להם ישראל אחרת. אולי רק הסוחר הבא לקנות בזול, הקבלן המחפש פועלים, המתנחל. היום משרתים במינהל גם מתנחלים.

והטרטורים מצטברים. משפחה אחת חסכה מפיה ושלחה את בתה היחידה ללמוד באוניברסיטה בקהיר. מה לעשות, הנערה לא היתה מוכשרת במיוחד, ועברו כמה שנים עד שהצליחה, בעמל רב, בגיוס כספי של כל המשפחה, לקבל את התואר. לבשה המשפחה בגדי חמודות, נסעה לקהיר, וצילמה את הטקס – שיהיה במה להתגאות בקרב השכנים. בשובם, במעבר הגבול, לקחו להם את המצלמה ושרפו את הסרט לנגד עיניהם. למה? ככה.

סטודנטית שחזרה מלימודיה בארה"ב דרך מצרים, זכתה לקבלת פנים מעניינת מצד חיילת במעבר הגבול: זו הוציאה את כל בגדיה מן המזוודה, והחלה קוראת לחברותיה, מניחה את החולצות על החזה למדידה: “יאללה, בואו תראו איזה בגדים יקרים יש לזאת”. כשהעירה לה הסטודנטית, בת לאישיות ידועה, שלדעתה אין זה המקום לתצוגת אופנה, זכתה לעלבונות. שלא תתחצף, הערביה. שלא תרים פה ראש.

אדם הולך ברחוב וקוראים לו “תעל, יא־חמאר” (בוא הנה, חמור). אדם שאינו מוצא חן בעיני הפקיד המקומי, מושעה מעבודתו לשבוע, מוחזר לשבוע, וחוזר חלילה. כאשר כינס ראש המינהל האזרחי, בקיץ שעבר, את עובדי מערכת הבריאות ברצועה, ואחד הרופאים קם וביקש שיתיחסו לאנשים ביתר שוויוניות, ביתר כבוד – הוא הושתק מיד: שלא ידבר פוליטיקה. במשך שבוע אחר־כך נקרא לחקירות. שיגיד תודה שלא ישב כמה חודשים טובים במעצר מנהלי. עשו לו פרוטקציה.

לא, זה לא הכי גרוע שיש. בוודאי שיש סבל גדול מזה. הם בעצמם אומרים: חוסיין הרג בנו יותר מכם. אני יושבת בביתה של משפחה עזתית, שארבעה מילדיה לומדים באוניברסיטאות בחו“ל, והשלטון אינו מרשה להם לחזור הביתה, כי “כבר ישבו בחו”ל יותר מדי זמן”. האב אומר: אתם נאצים. גם אני, גם ידידי הפסיכיאטר, מוחים מיד. ידידי מסביר, ברגישות, ברצינות, שאין כל השוואה. אבל האב הזה גימלאי, חי על 200 שקל בחודש; לא בדיוק התקציב המאפשר לרכוש כרטיסי טיסה לראות את הילדים. את הבכור לא ראה כבר 15 שנה. הנה, הוא מראה לי, בקושי קנה בחודש שעבר זוג מכנסיים מתוצרת ישראל, שנתפרו אומנם בעבודה זולה ברצועה, אבל קונים אותם במחיר הישראלי הגבוה – דוגמה לכלכלה הקולוניאלית שהנהגנו כאן. אז מה עושים. יושבים בבית ובוכים, ומנשקים את התמונות שהילדים שלחו. איחוד משפחות אינו מן הדברים שהשלטון שלנו מעודד כאן.

ועוד סיפור, שאינו ידוע דיו בישראל: חמשה אנשים, בזה אחר זה, מספרים לי – בלהט רב – על ביקורו של מר שמיר בעזה, זמן קצר לפני פרוץ ההתקוממות. הוא כינס את ראשי הקהילה והנכבדים לפגישה עמו. אם בכוונה, אם לאו, נתנו להם לחכות 20 דקות ברחוב, מול דלתות נעולות. אחר־כך, כשנכנסו ואמרו את דברם, מר שמיר לא התייחס אליהם כלל, רק אמר שישראל לעולם לא תצא מעזה. גם אם הסיפור הוגזם, הקלון נשאר. “לשם כך כינסו אותנו?” הם שואלים, “מה אנחנו, כבשים?” הכול נשבעים כאן שהסיפור הזה השפיע על הסלמת האינתיפאדה: הרי הפעם לא מדובר בפקיד־ממשל, המתעלל בטובים ובמשכילים ממנו. מדובר בראש ממשלת ישראל. להשפלה מצידו יש משמעות פוליטית מכוונת.

איש לא הבין שלכל מעשה יש תוצאה. שלכל טרטור, אם בבסיס טירונים, אם בשטחים, בסופו של דבר יש תגובה.

וכבר לא היה נחוץ הרבה: תאונה אחת, שמועה אחת, לוויה אחת – והאינתיפאדה פרצה.

יש לאינתיפאדה הרבה מאוד פנים. לא רק מחאה נגד שלטון ישראל, אם כי זה המרכיב העיקרי והגלוי ביותר. יש בה נימה של מרד נגד המנהיגות הוותיקה, המסורתית, שלא הצליחה לשנות דבר זה עשרים שנה. יש כאן מרד של נשים וילדים נגד שלטון פטריארכלי, שימיו כימות עולם. יש כאן גוון – חבוי עדיין – של מחאת תושבי המחנות נגד ותיקי עזה האמידים, שיש להם קשרים בישראל ובעולם, קולם נשמע, ועניי המחנות שרויים בעוני מרוד ואילם. כל אלה, לפי שעה, רק זרמי תחתיות.

200 נשים פרצו לבניין בית־הספר בג’יבליה, התנגשו קשה עם הצבא חזרו הביתה פגועות כדורי גומי ומשתעלות מגז – אבל כל אחת מהן חזרה לכבס ולבשל ולהדיח כלים, כי זו עבודת הנשים. צעירים מנוסייראת ומן הווילות בעזה משוחחים יחד על האינתיפאדה, והפן החברתי מרומז רק פה־ושם, בעקיצה, כגון “אני צריך בעצם לזרוק את האבנים בחלונות שלך”. אבל כל הזרמים האלה יורגשו בעתיד, מפני שמדובר בחברה שמשהו חשוב מאוד הולך ומשתנה בה לנגד עינינו, וגם אם ידעכו המהומות הנוכחיות, התהליך יימשך. רק אנחנו עומדים קפואים, כמו אשת־לוט המביטה אחורה אל החורבן שהיה, עד היותה לנציב־מלח.

הכְוונה מבחוץ?… צריך להיות כאן כדי לראות איזו שטות זו. תקרית מתחילה כך: שלשה ילדים עומדים ומתגרים בחיילים. מצטרפים אליהם עשרה אחרים, ומתחילים לזרוק אבנים, והאבנים גדולות ופוגעות. חמש־עשרה נשים יוצאות מהבית, להגן על הילדים ולקלל. מאחורי גבן, באים שני גברברים ומבעירים צמיג. החיילים מתחילים להגיב. יש הסלמה. יש “תקרית”. שום יד מכוונת לא היתה כאן. אבל אירגוני החבלה הבינו מיד שכדאי לתפוס על זה טרמפ, כאילו הם־הם השולטים בשטח.

זו מלחמה בגובה־דשא, הרבה מתחת לגובה־צה“ל; לכן, ספק רב מאוד אם היה מן החוכמה להתעסק אתה בכלל באמצעות צבא. ועדיין זו מלחמה מאופקת מאוד, בלומה מאוד; איש לא השתמש עדיין במלוא כוחו, והכול יודעים זאת. את כללי המשחק המאופקים־יחסית מפרים רק שנייים: אש”ף, המצרף לכך פיגועים ונסיונות־פיגוע, על מנת להסלים – והימין המטורף שלנו, היורה, הדורש אף הוא הסלמה. בינתיים זו מלחמה בלי אירגון ובלי תקציב; ולכן היא יכולה להמשך, כך או אחרת, עוד זמן רב.

לכל האנשים שאני פוגשת כאן, אני מציגה שאלה זהה: נניח שהממשל היה נוהג כבני־אדם; נניח שלא היו כל כך הרבה הגבלות וטרטורים; האם האינתיפאדה היתה פורצת? התשובה מדהימה באחידותה: היא היתה נדחית עוד זמן מה, היא היתה אלימה הרבה פחות, אבל בסופו של דבר היתה פורצת, כי איש אינו רוצה לחיות חסר זהות.

ידידי הפסיכיאטר מעיד: האנשים החזירו לעצמם את הגאווה. פחת, באורח ניכר, מספר מקרי הדכאון, פחתו הסכסוכים בתוך המשפחה ובין המשפחות, פחתו החרדות היומיומיות, ירדה מאוד צריכת הסמים. אחרי עשרים שנות פחד, המטוטלת נעה לכיוון הפוך: איבדו כליל את הפחד. כולם ב“טריפ”, לעתים מוגזם.

ידיד־קצין מאשר: זה בדיוק כך. שרים “שוּ אל־חוף, שוּ אל־חוף” (מה הפחד), ומתקרבים עד 20־30 מטר מול הנשק שלנו.

כל קשת הדיעות קיימת כאן, בדיוק כמו אצלנו. יש פרו־ירדניים ויש אנטי־ירדניים; מחפשי שיתוף ובדלנים; בעד שולץ ונגד שולץ; מבקשי תיקון חברתי תחילה, ומבקשי זהות לאומית תחילה; דתיים יותר ופחות. גם הדתיים מפוצלים: חלקם ב“ג’יהאד”, חלקם ב“תנועת ההתנגדות האיסלאמית”. זו האחרונה היתה אחת השגיאות הגרועות ביותר שעשתה ישראל ברצועה. מישהו חשב שהתנועה תהיה משהו כמו אגודת ישראל – שתדאג לדת ולא תתערב הרבה. נתנו להם גיבוי, כנגד השמאל. כעת, אומרים לי העזתים, “אלה כהנא שלנו, הכי משוגעים”. הם הכותבים על הקיר שלא לשכוח את עכו ואת יפו. הם הכותבים “מוחמד בדרך” – משהו כמו “משיח עכשיו”. בישראל סבורים, בטעות, שהדת מלבה כאן את היצרים. מתוך עזה, נראים הדברים מלהיפך: האופוריה הקיימת מוצאת לה, בחלקה, אפיק־ביטוי נוח גם בדת ובססמאות הדת.

שאלו אם אני רוצה לראות את הקיצוניים ביותר. וגם מחנות הפליטים אינם מקשה אחת. ג’יבליה היא בעלת התודעה המרקסיסטית, בסג’עיה – פונדמנטליסטים. בעזה עצמה – הג’יהאד.

מחנה הפליטים ג’יבליה הוא אחת מנקודות־החרפה של העולם כולו. בוודאי שלא ישראל לבדה אשמה בכך. בוודאי שמדינות ערב לא תרמו דבר לפתרון, בעיקר לא “אל־נפטיין” (עשירי הנפט). גם מצרים, ששלטה כאן עד 67', החזיקה אנשים באוהלים, ואסרה על בניית קבע. כל זה אינו משנה את העובדה שאיננו רשאים לנער חוצננו. אין זו מושבת־כתר רחוקה, שאין רואים אותה. המקום הזה נמצא בתוכנו, ועשרות אלפי האנשים הדחוסים בו הם חלק מהמרקם החברתי שלנו. כל עוד המקום נמצא בשלטון ישראל, גם אם איננו אשמים, אנחנו האחראים.

כדי להיכנס לג’יבליה, צריך לעבור מחסום רציני ביותר של ילדים בני תשע עד שתים־עשרה לערך. האיש שהביא אותי לכאן, תושב ג’יבליה בעצמו, נהנה כאן מכבוד: יש לו עבר בכלא הישראלי. הילדים בודקים מי אתו במכונית, וכשהוא נוטל על עצמו את האחריות לאורחת, הם נותנים לעבור. רק ילדה אחת באה בריצה וזורקת אבן, אבל מיד הם מתנצלים: זו סתם ילדה טפשה. אחד מהם, לבקשת מארחי, פותח את החולצה ומראה את הצלקת – חטף כדור בבית־החזה בחודש הראשון להתקוממות. שיהיה ברור: לולא רשות הילדים, לא היינו עוברים.

כאן, בחדרון־בטון ש“סלאם” ישראלי הוא ארמון לעומתו, מתנהלת השיחה הקשה ביותר של הביקור הזה. על כמה מטרים רבועים גר מורה וסופר, אדם משכיל, שכרגע מתארחים אצלו על המזרנים שני תלמידים מן הגדה: על פי האיסור החדש אינם יכולים לנוע מהרצועה הביתה. הרבה ילדים. אשה עגולת־פנים, נעימה, מחזיקה תינוק בידה. אין לו שולחן לכתוב עליו, רק מגירה מלאה ספרים וכתבי־עת. נולד כאן, פליט בן פליטים במחנה הזה. בעיניו, ובעיני חבריו הצעירים, כל הישראלים אותו דבר. אין שום הבדל בין שמיר ופרס. שולץ בא להרוג אותנו. שלום־עכשיו מעוניינת רק בפילנטרופיה, לא בפתרון מדיני. חוסיין כבר הרג אותנו – והם מחווים בידם אותה תנועה שראיתי כמה וכמה פעמים ברצועה כשמדובר בהרג, מעין תנועה קרטֶה ביד ימין על כף יד שמאל – ועכשיו יהרוג אותנו שוב. יש רק מפלגה אחת שהיו רוצים לראות בשלטון בישראל – רק“ח. זה לא ריאלי? מושכים בכתפיהם. רק רק”ח. וירושלים הערבית היא שלנו.

אני שואלת: האם אש“ף, לדעתכם, יפתור את הבעיות שלכם את המצב החברתי הנורא? הנה לנו, לפני קום המדינה, היתה תשתית מוכנה; היש לאש”ף תכנית חברתית כלשהי? תשתית כלשהי?

הם שותקים רגע, ומשיבים: גם אצלכם בכנסת יש חילוקי דיעות, אבל אנחנו מסכימים עם ערפאת. הוא אדם טוב, מסור, לא התחתן, לא הקים משפחה, רק עובד למען העם. אין לנו מה להפסיד. תהיה לנו מדינה; לא במקומכם, אלא על ידכם. המלים האחרונות נשמעות כיציאה ידי חובה.

מי שעולמו הפיזי, מיום היוולדו, מתחיל ונגמר בכמה מטרים של בטון לח, שעליו מזרן דק וכמה כריות ישנות; בין הכביסה הנצחית בחלון מימין, לבין מחנה צה"ל הנשקף דרך פירצה בקיר משמאל, אפוף יתושי ביצת השופכין הגדולה שבלב ג’יבליה; מי שנולד כאן, למד כאן, התאהב כאן, הוליד ילדים, כאן הוא כותב בלילה, בלי תקווה, בלי סיכוי, ועכשיו גם בלי חשמל, כי השלטון סגר אותו הלילה – אולי באמת אינו רוצה להבדיל בין אנשים, בין מפלגות ודעות בישראל. הוא גם לא ישלים אתנו, מרצונו. הזעם שלו גדול ומסנוור.

בפרידה, הוא אומר: “הכיבוש בנה את שנינו: אנחנו בנינו לכם את הבתים, ואתם בניתם אותנו להיות עם”.

כמה שעות אחר כך, בחבורה אחרת, שאינה מעוניינת להיחשף, חבורה אינטליגנטית המבקשת דרך להשלמה עמנו, אני מציגה אותה שאלה: האם אש"ף הוא שיפתור את בעיותיכם?

כיוון שהם נותנים אמון, תשובתם גלויה: “בואי נגיד לך מה שלא נגיד לעולם לעתונאי־חוץ. לא, אש”ף לא יפתור כלום. כולם אצלנו יודעים את זה. איפה גר ערפאת? איפה האנשים שלו? בקאזינו. אבל איזו ברירה השארתם לנו? הרי כל פעם שצמח מתוכנו מנהיג, מיד הגליתם אותו. אז מה נשאר?"…

מן הקוטב האחר של הקשת הפוליטית: מורה צעירה, בתם של ידידים, מספרת לי נסערת כיצד התנהל ויכוח בחדר המורים בעניין חטיפת אוטובוס־האמהות על ידי מחבלים בדרך לדימונה. חלק חשבו שזה טוב, שזה מראה “כמה אנחנו חזקים”, שההקצנה טובה ותקרב את המטרה. היא לחמה כלביאה: זו שגיאה, שום תועלת לא תצמח מהטרור, אלימות תוליד רק אלימות אחרת, המצב הזה לא ייגמר לעולם. המורות אמרו שהיהודים מבינים רק כוח. אולי, בסוף, חלק מהן השתכנעו, או לפחות דיברו בפחות חריפות. ממש בבואת־ראי של הוויכוחים בכמה חדרי־מורים אצלנו.

אחר כך – סיפור דומה מפי רופא, איש משכיל ונעים הליכות. גם הוא, כרבים כאן, חניך אנגליה, ולפעמים אני רוצה להפגיש אותו, ולו רק למען האירוניה, עם כל אותם שוטים ועמי־ארצות אצלנו, האומרים “חבל שנתנו להם השכלה” – כאילו אנחנו נתנו. גם הוא התווכח עם חבריו בעניין השיטות האלימות. הרופא הזה, על אף הטרטורים של “אל־מנגנון”, כפי שהוא קורא למנגנוני השלטון שלנו, אל אף העלבונות שהוא סופג, מחזיק עדיין בדימוי חיובי של ישראל. יש לו חברים בקרב היהודים, המקבלים אותו בזרועות פתוחות. ומתברר שב־67' שהה האיש בחו"ל ופחד לחזור הביתה, אל שטח כבוש. במעבר הגבול שוחח עמו חייל – הישראלי הראשון שראה מימיו – באנגלית טובה, באדיבות, ואמר לו: למה אתה עצוב? אל תדאג, בקרוב תפגוש את משפחתך, ותראה שהכול יהיה בסדר. מאז שום כוח שבעולם לא ישכנע אותו שכל הישראלים רעים. יכולת ההבדלה קיימת.

“אל־מנגנון” אינה¹ המלה העברית היחידה שהוא יודע. הוא יודע גם להגיד “כולכם גנבים וממזרים”, כל כך הרבה פעמים שמע זאת, הוא ועובדי משק ביתו. לאחותו קראו פעם, באמצע הלילה, בבעיטה בדלת, לצאת ולקרוא מה הכתובת על הקיר ממול. אחותו, בוגרת אוניברסיטה בריטית, אמרה שאינה יודעת לקרוא. והיו שם שתי כתובות: האחת – “כן למדינה פלשתינאית”, והשניה – “הוי עשירי עזה, שימו לב לאחיכם העניים”.

אין הוא מסונוור מכעס, כמו חלכאי־העולם של ג’יבליה. לזעם שלו יש הרבה איזונים. אבל גם הוא, גם המורה, שותפים לאינתיפאדה. “אנחנו כמו שהיתה ה’הגנה' אצלכם,” אומרים, “מתנגדים לאלימות, מתנגדים לטרור, אבל רוצים את הלאומיות שלנו. ותתפלאי כמה יש כמונו. אם רק תתן לנו ממשלת ישראל, ולו פעם אחת, איתות חיובי, איתות שהיא מעוניינת בפתרון. כממשלה, לא כמפלגה כזאת או אחרת. שתהיה גם תקווה.”

משפט החוזר על עצמו כל העת: האינתיפאדה היא ה’עוּבּוּר' (חציית התעלה) שלנו. כשם שסאדאת היה יכול לבוא אליכם לעשות שלום רק אחרי שחצה את התעלה, כך אנחנו נוכל לדבר שלום רק אחרי שהראינו את עצמנו, אחרי שהוכחנו התנגדות."

סיפורו של קצין־צה"ל, שסיים זה עתה שירות ממושך ברצועה, מול מחנה פליטים. נקרא לו רמי.

“בכלל לא מבין מה היו צריכים להכניס את הצבא למחנות. רוצים לשרוף צמיגים – שישרפו; רוצים לתלות דגל אש”ף – שיתלו. לא מזיז לי. צריך לשמור על צירים פנויים, וזה הכול. אבל נכנסנו להיסטריה, הלכו כאסח. מישהו החליט שזו מלחמה נגד עם ישראל, אני יודע, רוצים אולי לכבוש את מדינת ישראל. איזה שטויות. הם נלחמים נגד הכוחות שיושבים בתוכם. עמדנו מול המחנה, והיינו אומרים בקשר: חבר’ה, שימו לב, כיתה גימל־2 יוצאת להפסקה בחצר.

בכלל, כל הפגיעות, גם שלהם, גם שלנו, היו תוצאה של חוסר משמעת ואובדן שליטה. גם אצלנו היה מקרה גרוע. שני חיילים נכנסו פנימה, בלי פיקוד, המג“ד לא היה בשטח, והתבלבלו. השבאב משכו אותם לכיוון המסגד, המואזין התחיל לצעוק, זרקו עליהם אבנים, מסמרים, הכול. אחד ירה, בלי הוראה, והרג ילד. היתה חקירה. מאז למדנו לקח: נכנסים רק במספר גדול, ובהחלט לא מגזימים. אני אישית לא הלכתי עם אַלה, אני הלכתי עם הגז, וזה הספיק. אבל אני מכיר גם יחידה אחרת, שהיו ממש ברברים, הם והקצינים שלהם. כאן כל ההחלטות הן בדרג של מ”פ; אם המ"פ בסדר, אז החיילים עומדים יפה בלחץ. ואם הוא חיה, אז שוברים ידיים ורגליים וראשים, בלי חשבון. ראיתי את זה.

לא היה בכלל דיבור עם החיילים, בהתחלה. את הראשים הגדולים כמעט לא ראינו. הם לא כל כך ידעו מה לעשות, אז לא באו. כל אחד פה סמכות לעצמו. לקח המון זמן עד שבכלל קיבלנו הוראות איך לנהוג. אני מכיר גם מפקד בכיר אחד, אני חושב שהוא כהניסט, שהלך עם צלף. ירי ברגליים, מדוייק, על־פי החוק. אז אתה עומד מול העוני הזה, רואה איך אנשים חיים פה, ובכלל לא נעים לך לרדת עליהם. במשך הזמן גם הכרנו אותם, בפנים, ידענו מי המשוגע של הכפר, לא התרגשנו ממנו."

סגן ליאור:

"במחנה שאני הייתי בו, היה אפילו מקרה אחד שנמאס לנו. אמרנו לילדים: ‘יאללה, חבר’ה, מספיק, רוצים הביתה.’ אז היה קצת צחוק. ופעם אחרת הם אמרו לנו, בעברית: ‘עכשיו אנחנו הולכים קצת, נחזור בעוד חצי שעה.’ אבל רוב הזמן היינו בלחץ, רצים אחריהם, והם בורחים כמו עכברים קטנים, ואם כבר תופסים אחד, אז חגיגה, מכניסים לו מכות בעד כל הלחץ. למחרת בא אחד ואמר לחייל אחד אצלנו, “וללה, אתה מרביץ חזק, אתה.'”

רמי: “המשטרה בטח יותר מאופקת מאתנו, כי הם יודעים לטפל באזרחים. אנחנו הלכנו כמו בלחימה בשטח בנוי, לאורך הקירות. זה מה שלימדו אותנו. מכיר יחידה שנכנסה למחנה לחפש מישהו, וכשלא מצאו, תפסו עצבים, שברו את הפנסים של כל המכוניות בכביש. עכשיו אומרים שקנו בצה”ל דבר חדש, מכונית שזורקת חצץ." (על המכונה הזאת צוחקים בעזה כבר עכשיו: ‘תראו איזה עצלנים היהודים, אפילו אבן לא יזרקו ביד, המציאו מכונה שתזרוק בשבילם’).

ליאור: "היה לנו סיפור מהסרטים. אנחנו מצאנו שיטה, השתמשנו בעשן ובגז מדמיע יחד, קוקטייל כזה, די יעיל. יום אחד יוצא לך מכל העשן הזה אחד, לבוש טיפ־טופ, חולצה לבנה, חפתים מבריקים, אומר לנו: ‘בחייכם, תנו לי לעבור, אני חייב להגיע לרמת־גן.’ מה יש לך ברמת־גן? – ‘עובד באולמי בון־טון’.

אז נתנו לו לצאת. אילו היתה פה יחידה של (…) היו שוברים לו את כל העצמות בטוח. אלה ברברים אחד אחד, מהמפקדים ומטה."

רמי: “האמת שהיה בצבא הרבה מאוד חוסר משמעת, וטיוח, ודיווחים לא נכונים בכלל, וזה הכול בגלל שאף אחד לא ידע בדיוק מה לעשות. אני לא חושב שזה היה עסק בשביל צה”ל. יש לחבר’ה כל מיני מסקנות. אני – המסקנה שלי שאין לנו מה לחפש שם. בחיים אני לא רוצה לראות יותר את עזה. בטח לא בהתנדבות."

אפשר לבזבז עכשיו זמן על חשבונות העבר, לשאול מה יכולנו לעשות ולא עשינו, מה עשינו לא נכון. זה לא ישנה כהוא־זה ביחס לעתיד. גם אם הגל הנוכחי ישכך, התהליך אינו הפיך. במוקדם או במאוחר, האנשים האלה יקנו לעצמם צורה של זהות לאומית. אין בהם אחד שאינו מושקע באינתיפאדה: דרך בנו, אשתו, בן־דודו, שכניו. אין בהם אחד שלא סבל חרפה והשפלה מידינו.

אם נמשיך להיות אטומים, כמו שלטון קולוניאלי טפש, יהיה התהליך עקוב מדם כולנו. גיאוגרפית, הוא גם לא ישאר מוגבל במה שבינינו לבינם עכשיו.

לא להיות אטומים, פירושו להתחיל לדבר. אולי לא בנפרד מכל תהליך השלום כולו; אבל לדבר. איך לדבר? שתי חברות, שתיהן פגועות מאוד, מוצפות מאוד, מלאות משקעי־עבר, מלאות דאגות לעתיד, עומדות זו מול זו. במקום לדבר, מגישים אלה לאלה חשבונות, ואלוהים היודע שהחשבונות ארוכים: הרג, התעללות; פיגועים, השפלה; דף אחרי דף, והכול אמת. כאורך השחיקה, כן עומק הפחדים. כמה מאתנו, בצד זה ובצד זה, הכוח הנפשי לצאת מההתחפרות, לנסות סיכוי חדש? לכמה התבונה להבדיל, שלא הכול מקשה אחת; לכמה היכולת לדיפרנציאציה, להאזנה אישית, לוויתור על התפיסה הלחוצה, הנושנה – אצלנו ואצלם – של “כולם אותו דבר”? מתי נוכל להחליט, ביודעין, בכוונת המכוון, לחדול מן התמונה העצמית כקרבן נצחי, איש של זולתו? “לנגב את הדם”, כפי שאמר לי עזתי אחד שישב בכלא, “ולהביט לעתיד”?

ואולי את המשפט החשוב ביותר שמעתי מפיה של סטודנטית, זו שערכו בחפציה תצוגת־אופנה במעבר הגבול: “הבינו, אתם חייבם להבין: כדי שנוכל לחיות אתכם בדו־קיום, קודם כל צריך שנהיה קיימים.”

ידיעות אחרונות, 25.3.1988